אליהו גולומב בצעירותובית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד בתל אביב, שאחרי פטירתו הפך למוזיאון ההגנהמצבתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, ועליה הכיתוב: "ללמד בני יהודה קשת" בשל תפקידו בכוח המגן העברי
גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, בשנת 1913, שכלל בין השאר את משה שרת (שרתוק) ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").[3]
כשסיים את לימודיו ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן נרצח יוסף זלצמן (מחברי קבוצת כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".[4]
בשנת 1914 נפטר אביו, וגולומב שב לתל אביב לנהל את טחנת הקמח.[5]
גולומב קיבל הוראה מחסן בק, המושל הצבאי של יפו מטעם האימפריה העות'מאנית, להמשיך לטחון קמח גם בשבת. בתחילה לא ראה בכך גולומב הוראה פוגעת, משום שגם בדגניה ובכנרת הייתה עבודה בשבת במקרים דחופים, אבל עובדי הטחנה הדתיים סירבו לעבוד בשבת, וגולומב הבין כי יש לסירובם היבט לאומי, וכי עליו להגן על זכות היהודים לקיים את מצוותיהם. עקב כך העניש אותו חסן בק ב"פלקות".[6] ההשפלה שחווה מידיו, הייתה אחד הגורמים שהביאו את גולומב ליזום את הקמת ההגנה.
גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האימפריה העות'מאנית נמצאת בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.
גולומב חש השפלה וחוסר אונים בעקבות הכאתו בידי חסן בק. הוא החליט לנקום בו ואף השיג לשם כך אקדח. למזלו, הבחין בו חברו הטוב דב הוז מנקה את האקדח, והבין מייד את כוונתו. בשיחה ארוכה, הצליח הוז לשכנעו שנקמה אישית לא תביא תועלת, משום שגם אם יצליח גולומב להימלט מהוצאתו להורג בתלייה, ישלמו יהודים בחייהם את מחיר דמו השפוך של חסן בק, ובמקום המפקד ההרוג יוצב קצין טורקי חדש, שעלול להיות גרוע אף מקודמו.[7] במקום זאת, החליטו השניים להקים ארגון כלל-ארצי להגנה על היישוב העברי.
ביוני 1920 הוקם ארגון "ההגנה". עם הקמתו, תמך גולומב בפירוקו של ארגון "השומר", והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.
גולומב הוא ממייסדי ארגון "ההגנה" והיה מפקדו שנים רבות,[8] במהלכן עסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922–1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.
גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".[9]
גולומב היה מאוהב ברבקה, אחותו של משה שרת שהייתה ידידתו הקרובה ואשת סודו, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.[10] לימים נשא לאישה את אחותה הצעירה, עדה שרתוק.
לגולומב ולעדה נולדו שלושה ילדים: דקלה,[11]דוד (דודיק) ודליה. בנו דוד היה לימים חבר הכנסת.[12] בתו, דליה, הייתה נשואה לאשר ידלין, והיא היום פעילה מרכזית בארגון מחסום Watch.[13]
נוסף על ילדיהם הביולוגיים גידלו גולומב ואשתו את הרי שנולד לגאולה שרתוק האחות הצעירה של עדה. גאולה לא נישאה וניהלה רומן עם אבי בנה עמי אסף שלא הכיר בבנם ולמעשה נשאה אותו כאם יחידנית ונפטרה בלידתו. עדה ואליהו גולומב גידלו את הרי כבנם.[14] לימים נעשה הרי גולומב חוקר תיאטרון ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב.
חביון עֹז (בעריכת יהודה ארז), 2 כרכים, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: תל אביב: עיינות, תשי"ד 1953-תשט"ו.)
אליהו גולומב: מדבריו, תל אביב: המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945.
תרגומי "ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב":
Eliahou Golomb, Les origines de la défense juive (traduction de L. Wurmbrand), Jérusalem: R. Mass, 1946.
Eliyahu Golomb, The history of Jewish self-defence in Palestine (1878-1921), Tel-Aviv: Lion the Printer, for the Zionist Youth Dept., [1947?]
Eliahu Golomb, Los origenes de la Hagana (Tradujo del francés, Ralph Seroussi), Jerusalem: Publicado por el Departamento de la Juventud y del Jalutz de la Organización Sionista Mundial, 1949.
ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כחלק ממפקדת ההגנה, ומשמש כמשכן למוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות "ארגון חברי ההגנה".
ב- 23 באפריל1978, דאר ישראל הנפיק סדרה של 5 בולי דאר שעליהם מופיעים דיוקנם של אישים מן ההיסטוריה המודרנית של ישראל. אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של אליהו גולומב. על השובל של הבול הופיעה הכיתובית: " 30 שנה לעצמאות ישראל ". האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,206,000 של בול זה עד להפסקת המכירה.[15]
לקריאה נוספת
'גולומב, אליהו', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 127. (הספר בקטלוג ULI)
משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט-1969. (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם)
אהוביה מלכין, האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב, 1893–1929 (עורכים: אברהם יבין ואלי שאלתיאל), תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007.
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.
^דקלה גולומב מספרת על משפחתה, ריאיון עם דקלה גולומב בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 20 בנובמבר 2013, דקה 15.38: "אח שלי הקטן הרי [...] הוא לא בן של אמא שלי. הוא בן של אחותה. היא מתה בלידה. בהתחלה הוא היה בגבעת ברנר כי הניקו אותו שם, אחר כך הוא נגמל ובא אלינו, והוא היה הבן הכי טוב של אמא"
^יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 187
.jpg)
