במטרה להבטיח את סדר הירושה, אוטו הראשון, לפני שיצא לאיטליה לעזור לאפיפיור ולתבוע ממנו את התואר הקיסרי, כינס דיאט אימפריאלי (אנ') בורמס בשנת 961, שם נבחר אוטו כמלך שותף. טקס ההכתרה התקיים בקתדרלה של אאכן ב-26 במאי 961[1]. בכך הפר אוטו הראשון את הנוהג שיש למנות לתפקיד מלך שותף רק צאצא בוגר.
אוטו הראשון ביקש לחזק את יחסיו עם האימפריה הביזנטית, לשם כך הוא תכנן להשיא את אוטו השני לבתו של הקיסר הביזנטי. אולם לשם מימוש הסכם נישואין כזה, היה על אוטו השני להיות בעל תואר קיסר, המקביל לתארו של השליט הביזנטי. לפיכך זימן אוטו הראשון את אוטו השני לרומא, ושם, ב־25 בדצמבר967 הוא הוכתר לקיסר משותף לצידו של אביו[2] על ידי האפיפיוריוחנן השלושה עשר[3], אולם לא נשא בתפקיד ביצועי כלשהו.
בתו של הקיסר הביזנטי הייתה רק בת חמש, ולכן ב-14 באפריל972, נישא אוטו לתאופאנו (אנ'), אחייניתו של קיסר האימפריה הביזנטית, יוחנן הראשון צימיסקס שהייתה בת 14 בנישואיה והוכרה כקיסרית על ידי האפיפיור.
לאחר מות אביו, בשנת 973, עם שובו ממערכות אביו באיטליה, ובהיעדר אחים שיתבעו את הכתר, הפך אוטו לשליט יחיד של האימפריה הרומית הקדושה.
מלחמותיו
סכסוך עם היינריך השני, דוכס בוואריה
לאוטו השני לא היו אחים שהיו עלולים לחלוק על זכותו למלוך. אולם האצולה הסקסונית התנגדה לחלק ממהלכיו של אוטו הראשון והתנגדות זו התחזקה כאשר אוטו השני הביא נסיכה מהמזרח, מה שהצביע על כך שיש לקיסר אינטרסים שאינם חופפים לאלו של האצולה הסקסונית. התנגדות נוספת הייתה למינויו של אדם שאינו ממשפחה אצילית לקנצלר.
ב-12 בנובמבר 973 נפטר בורכרד השלישי ללא יורש. היינריך השני דרש מאוטו השני למנותו כדוכס שוואביה החדש. הקיסר חש בשאיפותיו המרחיקות לכת של בן דודו ודחה את בקשתו. במקום זאת, אוטו השני מינה כדוכס את אחיינו אוטו, בנו של אחיו למחצה ליאודולף. מינוי זה, שהחליש את תביעתו של היינריך לכס המלוכה, גרם להיינריך בשנת 974 לכרות ברית נגד אוטו השני עם דוכס פולין מיישקו הראשון ובולסלאב השני, דוכס בוהמיה. המאבק נמשך כשנתיים, שבסופן אוטו דיכא בהצלחה את המרד, שלל מהיינריך את תואר הדוכס והיינריך מצא מקלט בבוהמיה.
על מנת להחליש את כוחותיהם של מתחרים על כס המלוכה, אוטו ארגן מחדש את הדוכסויות בדרום גרמניה. על כשליש משטחה של דוכסות בוואריה הוא הקים את דוכסות קרינתיה ובכך ניתק את בוואריה מהמארק של ורונה (אנ') בצפון איטליה.
במטרה להכניע סופית את היינריך השני, יצא אוטו באוגוסט 977 למתקפה בבוהמיה, אולם בהיעדרו, פרץ מרד בבוואריה המכונה מלחמת שלושת ההיינריכים, לכן נאלץ אוטו לחזור לבוואריה. הקיסר, בסיוע דוכס שוואביה ובוואריה, פגש את המורדים בפסאו, ולאחר מצור ממושך, הכניע אותם.
ב-950 הכניע אוטו הגדול את ממלכת דנמרק ואילץ את מלך דנמרק גורם הזקן להשבע לו אמונים. אוטו הגדול גם אילץ את המלך גורם להתנצר. בתקופת שלטונו של אוטו הגדול, דנמרק מילאה את כל התחייבויותיה ושילמה מס לגרמנים. כשהאראלד הראשון, מלך דנמרק התמנה למלך בשנת 958, הוא הרחיב את שליטת ממלכתו לנורווגיה, והפך למלך שם בשנת 970. עם התחזקות כוחו האראלד כבר לא היה מוכן לקבל את עליונות האימפריה הרומית הקדושה על ממלכתו. בקיץ 974 מרד הרלד נגד אוטו השני. בתמיכת כוחות נורווגיים הצליח האראלד לחצות את גבול דנמרק לגרמניה והביס את הכוחות הגרמניים שהוצבו בצפון. אוטו השני תקף את כוחותיו של האראלד, אך הצבא הדני-נורווגי המשותף הביס את הצבא הגרמני. אולם בסתיו, כאשר בעלות הברית הנורווגיות הפליגו צפונה כדי לחזור לנורווגיה, הצליח אוטו השני להתמודד עם התקדמותו של הרלד בדנבירקה (אנ'). כתוצאה מהניצחון בקרב זה, אוטו השני סיפח את דנמרק באופן רשמי לאימפריה והגלה את האראלד לנורווגיה.
לותר פלש ללורן עם 20,000 חיילים והצעיד את כוחותיו לעבר אאכן, שם התגוררו אוטו ומשפחתו. אוטו נאלץ לסגת לקלן ולאחר מכן לדוכסות סקסוניה. אימו של אוטו, אדלייד מאיטליה, שהייתה חמותו של לותר, תמכה בלותר ועברה ועברה לחצר אחיה, המלך קונרד מבורגון. לותר כבש את אאכן, אבל נסוג אחרי חמישה ימים.
אוטו השני כינס את הדיאט הקיסרי באמצע יולי בדורטמונד. שם הכריז מלחמה נגד צרפת והכין את צבאו לצעוד מערבה. בספטמבר 978, ארגן אוטו צבא של 30,000 לוחמים ויצא למתקפת נגד בצרפת. צבאו נתקל בהתנגדות מועטה ביותר והוא ערך מצור על פריז. רק מגפה בקרב חייליו מנעה ממנו לכבוש את העיר. בדרכם חזרה לגרמניה הותקף צבאו מאחור וספג אבדות קשות בנפש ובציוד.
למרות שאף אחד מהצדדים לא זכה לניצחון ברור, אוטו השני הרגיש שכבודו הוחזר ופתח במשא ומתן לשלום עם המלך הצרפתי. ב-980 חתמו שני המלכים הסכם שלום בו לותר זנח את דרישת הריבונות הצרפתית על לורן ואוטו, מצידו, הכיר בזכותו של בנו של לותר, לואי, למלוך בצרפת אחרי אביו.
איטליה
לאחר הסכם השלום עם צרפת, אוטו עבר עם אשתו, בנו וחצרו לדרום הרי האלפים שם השלים עם אימו. הוא חגג עמה את חג המולד ברוונה וקיבל את כתר לומברדיה כמלך איטליה.
האפיפיור בנדיקטוס השישי, שנבחר לתפקיד על ידי אוטו הראשון, נכלא על ידי הרומאים בטירת סנטאנג'לו. הוא מת בשבי בשנת 974. האנטי-אפיפיור בונפיציוס השביעי שירש אותו ברח באותה שנה לקונסטנטינופול ובנדיקטוס השביעי היה לאפיפיור החדש. בנדיקטוס קיבל את פניו של אוטו עם כניסתו לרומא ביום חג הפסחא של 981.
אוטו טיפח את חצרו ברומא והפך את העיר לבירתו הקיסרית.
היחסים עם ונציה
היחסים בין האימפריה לרפובליקה של ונציה טופלו מחדש בתקופת שלטונו של אוטו השני. בשנת 966, דוכס ונציה, פייטרו קאנדיאנו הרביעי התחתן עם ואלדראדה, קרובת משפחתו של אוטו הראשון. הנישואין הביאו את האימפריה ואת ונציה למערכת יחסים קרובה, והעניקו שורה של הסכמים מסחריים לוונציה בכלל ולמשפחתו של פייטרו הרביעי במיוחד. הסכמים אלה חיזקו את הקשר של ונציה לאימפריה המערבית, מה שהכעיס מאוד את יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית, שכן ונציה שלטה בכל הסחר הימי בין מערב אירופה ללבנט הביזנטי במזרח.
בזמן שאוטו השני היה עסוק בדיכוי מרידות בגרמניה, הוונציאנים המתנגדים לפייטרו הרביעי מצאו את ההזדמנות להדיחו ומרדו בו. הם כלאו את הדוכס בתוך ארמונו, האצילים הוונציאנים הציתו את הבניין, האש התפשטה במהרה לבזיליקת סן מרקו, וכתוצאה מכך נשרף חלקה הגדול של העיר. הדוכס ובנו, פייטרו, נהרגו בשריפה. בנו הצעיר של פייטרו הרביעי, ויטאלה קאנדיאנו, שרד, ונמלט לחצרו של אוטו השני בסקסוניה עם תוכניות להדיח את הדוג'ה הפרו-ביזנטי החדש, פייטרו אורסאולו הראשון. אולם לאחר ששלט בוונציה במשך ארבע שנים, התפטר פייטרו הראשון והפך לנזיר. בכך איפשר לוויטאלה לחזור לוונציה כדוכס בשנת 977. שלטונו של ויטאלה היה קצר (פחות משנתיים) והוא התפטר על מנת להפוך לנזיר. כשתפקיד הדוכס התפנה, חתנו של פייטרו הרביעי, טריבונו ממו הפרו-ביזנטי הפך לדוכס החדש בשנת 979.
אלימות פרצה בוונציה במהלך 980 בעקבות המתיחות בין משפחת קולופריני הפרו-אוטונית למשפחת מורוסיני (אנ') הפרו-ביזנטית. קולופריני התחנן בפני הקיסר לתמיכה. אוטו השני שראה הזדמנות לשלב את ונציה במלואה באימפריה, הסכים לתמוך. עם הגעתו לאיטליה בשנת 981 הטיל אוטו השני מייד אמברגו סחר (אנ') נגד רפובליקת ונציה. בעוד שהאמברגו הראשוני הראה השפעה מועטה על ונציה, אוטו השני הטיל אמברגו שני בשנת 983 שגרם נזק ניכר לכלכלה הוונציאנית. ההשפעות היו הרות אסון מספיק כדי לגרום למשפחות הוונציאניות השולטות להיכנע לאוטו השני, אך מותו בטרם עת של אוטו השני באותה שנה מנע השלמת המהלך.
מפת איטליה בעת מותו של אוטו השני
דרום איטליה
הוסאל של אוטו במרכז ודרום איטליה היה מנהיג לומברד פנדולף יד-הברזל (אנ'). פנדולף ניהל מלחמה נגד הביזנטים והרחיב את השליטה האוטונית על דוכסות ספולטו בשנת 967. בשנה שלאחר מכן הוסיף פנדולף את נסיכות סלרנו (אנ') לאימפריה. כיבושיו שילבו את כל שלוש הנסיכויות הדרומית של לומברד: בנוונטו, קפואה וסלרנו, באימפריה הרומית הקדושה. כווסאל של אוטו השני, פנדולף שלט בגוש שטחים גדול המשתרע עד צפון טוסקנה ועד דרום מפרץ טרנטו.
לאחר מותו של פנדולף ב-981, חולקו אדמותיו בין בניו ויורשים אחרים. לא כל היורשים הצליחו להחזיק בנחלותיהם, כך למשל הדיח מנסו הראשון מאמלפי (אנ') את פנדולף השני מבנוונטו (אנ') מהשליטה על בנוונטו. עובדה זו, כמו גם חולשתם של יורשים אחרים, החלישה את מעמדו של אוטו השני כנגד הביזנטים. הביזנטים עדיין טענו לריבונות על נסיכות לומברד, והיעדר מנהיג יחיד כדי למנוע את התקדמותם לשטח לומברד אפשר לביזנטים להתקדם בצפון. אוטו השני ניסה בכמה הזדמנויות לאחד מחדש את נסיכות לומברד מבחינה פוליטית וכנסייתית לאימפריה שלו לאחר מותו של פנדולף, ולבסוף הצליח בכך.
לאחר שייצב מחדש את שלטונו, אוטו השני הפנה את תשומת ליבו לאיום של סיציליה המוסלמית. האי היה תחת שלטון השושלת הפאטמית כאמירות סיציליה. שושלת כלביד (אנ') השלטת ערכה פשיטות על שטחים קיסריים בדרום איטליה. מותו של פנדולף בשנת 981 איפשר לצי של האמיר הסיציליאניאבו אל-קאסים להגדיל את פשיטותיו ולפגוע ביעדים בפוליה ובקלבריה. כבר בשנת 980 דרש אוטו השני צי מהעיר פיזה שיעזור לו לבצע את מלחמתו בדרום איטליה, ובספטמבר 981 הוא צעד בדרום איטליה. בהיותו זקוק לבעלות ברית במערכה שלו נגד המוסלמים והאימפריה הביזנטית, אוטו השני התפייס עם הדוכס מנסו הראשון והעניק הכרה קיסרית בשלטונו על סלרנו.
כוחותיו של אוטו השני צעדו לעבר פוליה שבשליטת הביזנטים בינואר 982 במטרה לספח את השטח לאימפריה שלו. הצבא הקיסר הטיל מצור וכבש את העיר הביזנטית טאראנטו, המרכז המנהלי של פוליה, במרץ 982. לאחר שחגג את חג הפסחא בטרנטו, אוטו השני העביר את צבאו מערבה, והביס צבא מוסלמי בתחילת יולי. האמיר אבו אל-קאסים, שהכריז על מלחמת קודש (ג'יהאד) נגד האימפריה, נסוג כאשר הבחין בכוח הבלתי צפוי של חיילי אוטו השני כשהקיסר לא היה רחוק מרוסאנו קלברו. כשנודע לו על הנסיגה המוסלמית, עזב אוטו השני את אשתו תיאופנו ובנו הצעיר אוטו השלישי (יחד עם האוצר הקיסרי) בעיר והצעיד את צבאו לרדוף אחר הכוח המוסלמי.
בשל מצור ימי קיסרי, לא התאפשר לאל קאסים לסגת חזרה לסיציליה, ולכן התמודד מול הצבא הקיסרי בקרב סטילו (אנ') מדרום לקרוטונה ב-14 ביולי 982. במהלך הקרב חיל הפרשים הכבדים של אוטו השני השמיד את המרכז המוסלמי ופנה לעבר שומרי אל-קאסים, כאשר האמיר נהרג במהלך הקרב. למרות מות האמיר, הכוחות המוסלמים לא נמלטו משדה הקרב אלא התארגנו מחדש והצליחו להקיף את החיילים הקיסריים, שחטו רבים מהם והטילו תבוסה קשה על הקיסר.
למרות שהכוחות המוסלמים נאלצו לסגת לסיציליה לאחר ניצחונם, המוסלמים נותרו נוכחים בדרום איטליה, והטרידו את הביזנטים והלומברדים. הביזנטים ניצלו את המצב והחזירו לידיהם את פוליה.
אוטו חזר לרומא ב-12 בנובמבר 982. בסעודה חגיגית שערך בוורונה ביוני 983 הוא הכריז על בנו, אוטו, כמלך גרמניה. הוא נערך למסע חדש כנגד הסרצנים והגיע להסדר עם הרפובליקה של ונציה. עם חזרתו לרומא הוא הבטיח את בחירתו של פייטרו מפאביה להיות האפיפיור יוחנן הארבעה עשר.
אוטו השני מת בארמונו ברומא ב-7 בדצמבר 983, מיד עם הגעתן של החדשות על מרידה סלאבית בגבול המזרחי של גרמניה, כתוצאה ממחלת המלריה[4]. הוא נקבר בבזיליקת פטרוס הקדוש. בנו אוטו השלישי, שהיה בן 3 באותה עת הוכתר לקיסר.
.jpg)
