בית ספר שדה שקמים הוא בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע בישראל, הממוקם ליד היישוב ניצן, וקיבוץ ניצנים, במישור החוף הדרומי של מדינת ישראל.
בית הספר נקרא כך על שם עצי השקמה הענפים הצומחים באזור. שקמים אלה הן חלק משדרת עצי פרי ובוסתנים שנשתלו לאורך דרך החוף העתיקה שהובילה מעזה ועד לתל אביב של ימינו.
בית הספר הוקם ב-1983 ויושב בבית שזכה לכינוי "הארמון". זהו בית באר שהוקם ב-1917 על ידי ערבי אפנדי אמיד. בית הבאר הכיל באר בקומתו הראשונה, חלל לאיסוף ואריזת תפוזים, אותם גידל בפרדסים סביב ביתו, וחדרי מגורים ומרפסות למגוריו ומגורי ארבע נשותיו וילדיו.
בשנת 1942 רכשה קק"ל את הבית והאדמות שסביבו. בחנוכה 1943 התיישבה במקום קבוצת ניצנים - קבוצת עולים יוצאי רומניה, ופולין. חברי הקבוצה שמנו כ-70 חברים בחרו בניצנים כיוון שהייתה זמינה להתיישבות מיידית, והייתה קרובה לים, ממנו קיוו להתפרנס מדיג ולהביא מעפילים. ואכן, בשנת 1947, סייעו חברי הקיבוץ בהעלאת ספינת המעפילים שבתאי לוז'ינסקי לחוף הצמוד לקיבוץ.
תוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 נכללה ניצנים בגבולות המדינה הערבית. כמו שאר היישובים שהוצאו מגבולות המדינה היהודית של ההכרזה, החליטו אנשי ניצנים שלא לנטוש את יישובם ולהילחם עליו.
בעת התקדמות צבא מצרים לעבר תל אביב במלחמת השחרור, נכבש הקיבוץ על ידי הצבא המצרי. הצבא המצרי היה מצויד בטנקים ובארטילריה ונהנה מסיוע אווירי, ומולו עמדו חברי הקיבוץ ותגבורת שנשלחה אליהם כשהם מצוידים בנשק דל. לאחר שרבים מלוחמי ניצנים נהרגו בקרב, ב-7 ביוני 1948, התבצרו אחרוני הלוחמים בתוך "הארמון", ולאחר 14 שעות לחימה ו-33 הרוגים, נכנעו תושבי ניצנים ונלקחו בשבי המצרי למשך 9 חודשים. בקרב זה השתתפו שלוש נשים לוחמות. אחד מהסיפורים המפורסמים מקרב זה הוא סיפורה של אחת הלוחמות בקרב, מירה בן-ארי שהפגינה בגבורתה רוח לחימה, גאווה והקרבה עצמית, הפך למיתוס האישה הלוחמת.
סמוך לסוף מלחמת העצמאות, בנובמבר-דצמבר 1948, כבש צה"ל את האזור מחדש. שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות ב"ניצנים הישנה", ולאחר המלחמה הוקם הקיבוץ מחדש 3 ק"מ דרומה משם.