על פי הערכות שונות נמצאים בידי חזבאללה 150,000-200,000 אלף רקטות וטילים, מתוצרת רוסיה, סוריה ואיראן, ובעת מלחמה יוכל לירות לעבר ישראל 1,200 טילים ורקטות בממוצע מדי יום. ישנן הערכות שונות לגבי היקף ארסנל הרקטות והטילים של החזבאללה אך ההערכה המדויקת והאמינה ביותר היא שלחזבאללה יש כ-40,000 רקטות מסוג "גראד" שממשים לטווח קצר של 15–20 ק"מ, כ-80,000 רקטות מסוג פאג'ר 3 ו-5, חייבר או ראאד 2 ו-3 שמשמשים לטווחים בינוני-ארוך - עד 100 ק"מ, וכ-30,000 רקטות וטילים מסוג זילזאל או פאתח 110 (M600) לטווחים ארוכים-ארוכים מאוד - 200–300 ק"מ. הם גם קיבלו מסוריה מספר מצומצם של טילי סקאד C ו-D בעלי טווח של 700 ק"מ. כמה מאות מטילי הפאתח 110, הנושאים כחצי טון של חומר נפץ, מצוידים במנגנוני ניווט מדויקים מבוססי GPS והם בעלי פוטנציאל דיוק והרס ניכר[1].
המועצה המקומית קריית שמונה הותקפה לראשונה ברקטות קטיושה בשנת 1968. בשנים הבאות שימשו קריית שמונה והעיר נהריה מטרה עיקרית לרקטות שנורו מלבנון והן גרמו להפרעה רבה בחיי האזרחים שם. בשנים 1968–1982 נהרגו מפגיעות רקטות קטיושה 12 אזרחים בקריית שמונה וחמישה בנהריה (תשעה נוספים נהרגו בקריית שמונה בשנים 1992–2000 ובנהריה נהרגו שלושה במלחמת לבנון השנייה)[2].
רקטות נורו לעבר יישובים בישראל בין היתר במהלך מלחמת יום הכיפורים, במסגרת פעולות הטרדה שיזמו ארגוני המחבלים בלבנון[3]. הקטיושות גם שימשו כאיום על ישראל כל אימת שצה"ל הגיב על פעולות טרור של אש"ף[4].
בעקבות פעולות האיבה מלבנון לרבות ירי הרקטות יצא צה"ל במהלך שנות ה-70 למספר רב של פעולות, שנועדו לפגוע בבסיסי המחבלים בדרום לבנון ולשבש את פעילותם שם. שיאן היה במבצע ליטני ב-1978.
בקיץ 1981 הותקפו יישובי הצפון בקטיושות במשך כשבוע. לאחריו הושג הסכם בין ישראל לאש"ף על פיו אש"ף יחדל מפעולות טרור מלבנון וישראל לא תפציץ את לבנון.
הפסקת האש קרסה לאחר קצת פחות משנה, ביוני 1982, לאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. ישראל הפגיזה את בסיסי אש"ף בלבנון ואש"ף הגיב בירי מסיבי של קטיושות אל יישובי צפון ישראל. לאחר מכן נכנס צה"ל ללבנון במסגרת מבצע שלום הגליל. כניסתו נומקה בתחילה בצורך להוציא את יישובי הצפון מחוץ לטווח הרקטות של ארגוני המחבלים בלבנון, שתואר כ-40 קילומטר. המלחמה התרחבה והביאה להרחקת אנשי אש"ף ומפקדותיהם מלבנון.
בעקבות המבצע פסק ירי הרקטות אל שטח ישראל מלבנון לשנים אחדות, אך לאחר המבצע ובעקבותיו גברה בהדרגה הלחימה בין צה"ל לבין ארגוני חזבאללה ואמל. רקטות נורו על ידם (יחד עם פעולות איבה אחרות) לעבר כוחות צה"ל, שהחזיקו מ-1985 ברצועת הביטחון בדרום לבנון.
במהלך שנות ה-90, במסגרת מלחמתו בישראל, החל ארגון חזבאללה לירות רקטות קטיושה ורקטות מסוגים אחרים גם לעבר שטח ישראל. בנוסף ללחימה היומיומית נגד חזבאללה ברצועת הביטחון ערך צה"ל מספר מבצעים גדולים יותר לתקיפת אנשי הארגון ומוצביו. שניים מהם, מבצע דין וחשבון ב-1993 ומבצע ענבי זעם ב-1996, נערכו בין היתר בעקבות ירי רקטות מסיבי של חזבאללה לעבר יישובים בישראל. הסכם בין ישראל לבין חזבאללה לסיום מבצע דין וחשבון כלל התחייבות של חזבאללה שלא לירות קטיושות לצפון ישראל והתחייבות של ישראל לא לירות לתוך כפרים לבנונים. הפרת ההסכם הביאה לקיומו של מבצע ענבי זעם. במהלך מבצע זה ירה חזבאללה לשטח ישראל 777 רקטות, ירי שהביא לפגיעה בכ-60 אזרחים וחיילים ישראלים. גם ב-1999 נורו רקטות מלבנון לעבר ישראל.
לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 תקף חזבאללה את חיילי צה"ל ומוצביו בהר דב. ירי הרקטות מלבנון לעבר יישובים אזרחיים בישראל הצטמצם בשנים אלו, אם כי נערכו ארבע התקפות בשנים 2004–2006. באותה תקופה הרחיב חזבאללה את מאגר הרקטות שלו והוסיף על הקטיושות שברשותו רקטות גראד ורקטות ארוכות טווח מתוצרת איראן. הוא מיקם רבים מהמשגרים בתוך יישובים אזרחיים בדרום לבנון על מנת להקשות על צה"ל לפגוע בהם.
מאגר הרקטות של חזבאללה הופעל במלואו נגד ישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. במשך המלחמה נורו אלפי רקטות (מספרן נאמד ב-3,950 עד 4,200) לעבר האזור הצפוני של ישראל ופגעו בעשרות יישובים. חזבאללה ירה כ-120 רקטות ליום בממוצע, ובשיא מעל ל-250 רקטות ביום. רובן היו רקטות גראד בקוטר של 122 מילימטר (טווח 20 קילומטר) ורקטות 122 מ"מ משופרות (טווח 40 קילומטר), אך נורו גם רקטות ארוכות טווח מתוצרת סוריה ואיראן בקטרים של 220 מילימטר (עם ראש קרבי המכיל רסס של 40,000 כדוריות מתכת) ו-302 מילימטר. לעבר חיפה נורו רקטות ארוכות טווח מדגם פג'ר 3 ו-5. בקריית שמונה ובסביבתה נפלו כאלף רקטות, בנהריה כ-800 ובעכו כ-700, במעלות-תרשיחא כ-650 ובצפת וסביבתה כ-470. באזורי כרמיאל, ראש פינה, רמת הגולן, טבריה, והקריות פגעו בין 100 ל-180 רקטות.
במבצע משקל סגולי בתחילת המלחמה הצליח צה"ל לשתק את עיקר מערך הרקטות לטווח ארוך של חזבאללה. למרות זאת גרמו פגיעות הרקטות בשטח ישראל לאבדות רבות בנפש ולנזק כבד ברכוש. הרקטות גרמו למותם של 44 אזרחים (חמישה מהם באופן עקיף)[5], בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ובנוסף לכך למותם של חיילים (לרבות באירוע המוכר ביותר בכפר גלעדי ב-6 באוגוסט). מפגיעת הרקטות נפצעו כ-2,000 איש. נגרמו נזקים כבדים לרכוש אזרחי ומאות דונמים של חורש טבעי ויערות עלו באש. תושבי יישובי הצפון נאלצו לשהות במהלך כל ימי המלחמה במקלטים (שחלקם היו מוזנחים) ושגרת חייהם הופרעה לחלוטין. כ-300 אלף מתוך מיליון תושבי הצפון עזבו את בתיהם בימי המלחמה ועברו למרכז ולדרום הארץ.
לאחר מלחמת לבנון השנייה
מאז תום מלחמת לבנון השנייה ירי הרקטות הצטמצם בצורה משמעותית אם כי נורו מדי פעם רקטות בודדות על ידי ארגונים שונים מלבנון לעבר שטח ישראל (שלוש פעמים בשנים 2007–2009 וכן ב-2013, 2014, 2015, במבצע שומר החומות ובמהלך המתיחות בגבול הצפון באוגוסט 2021).
החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שסיימה את המלחמה, אסרה על חזבאללה לפעול בדרום לבנון ולהכניס אליו נשק ללא הסכמת ממשלת לבנון. חזבאללה הפר את ההחלטה ושיקם והרחיב מאוד את המערך הרקטי שלו בלבנון ובכלל זה בדרום המדינה. רוב אתרי השיגור של מערך זה מוסתרים באזורים אזרחיים בלבנון לרבות בעיר ביירות כדי להקשות על הפגיעה בהם.
על פי הערכות שונות נמצאו בידי חזבאללה 150,000-200,000 רקטות וטילים, מתוצרת רוסיה, סוריה ואיראן, ובעת מלחמה יוכל לירות לעבר ישראל 1,200 טילים ורקטות בממוצע מדי יום. ישנן הערכות שונות לגבי היקף ארסנל הרקטות והטילים של החזבאללה אך ההערכה המדויקת והאמינה ביותר היא שלחזבאללה יש כ-40,000 רקטות מסוג "גראד" שממשים לטווח קצר של 15–20 ק"מ, כ-80,000 רקטות מסוג פאג'ר 3 ו-5, חייבר או ראאד 2 ו-3 שמשמשים לטווחים בינוני-ארוך - עד 100 ק"מ, וכ-30,000 רקטות וטילים מסוג זילזאל או פאתח 110 (M600) לטווחים ארוכים-ארוכים מאוד - 200–300 ק"מ. הם גם קיבלו מסוריה מס' מצומצם של טילי סקאד C ו-D בעלי טווח של 700 ק"מ. כמה מאות מטילי הפאתח 110, הנושאים כחצי טון של חומר נפץ, מצוידים במנגנוני ניווט מדויקים מבוססי GPS והם בעלי פוטנציאל דיוק והרס ניכר[1].
חזבאללה מפעיל מאמץ בסיועה של איראן לשפר את דיוק הפגיעה של הטילים שברשותו, במיוחד אלו שלטווח ארוך, על ידי התקנת מערכות הנחיה בהם. ישראל השקיעה מאמץ גדול בסיכול פרויקט זה, ונכון ל־2020 הצליח הארגון להתקין מערכות שכאלו על גבי עשרות טילים בלבד. על אף מאמציה של ישראל, מערך הטילים והרקטות של חזבאללה מהווה נשק אסטרטגי, שנועד לפגוע באוכלוסייה אזרחית ובמתקנים צבאיים כאחד.
.jpg)
