צבא קרתגו היה אחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם העתיק, והיווה בסיס להתפשטותה הקולוניאלית של אימפריית הסחר הקרתגית בכל חלקו המערבי של הים התיכון. לאורך ההיסטוריה של קרתגו נדרש הצבא להתעמת עם עמים שונים – יוונים, רומאים, אפריקאים, איברים וקלטים, והושפע רבות מסגנונות הלחימה שלהם.
הצבא הורכב בעיקר משכירי חרב, יחידות של בעלות ברית, ויחידות מבני קרתגו. הכוחות הזרים סיפקו בעיקר חיל פרשים כבד וקל, וכן רגלים איברים וגאלים שחימושם היה בינוני. בני קרתגו הרכיבו את החי"ר הכבד, את הקצונה ואת הצי. הפיקוד העליון על הצבא הוחזק בידי שופטים או מלכים, ומהמאה ה-3 לפני הספירה נמסר למצביאים מקצועיים שקיבלו הוראות ישירות מהסנאט בקרתגו. ידועים גם מקרים בהם נמסר הצבא בידי מצביאים שכירים[1].
בהתמודדות חזיתית מלאה עם צבאות מערביים סדירים, כמו היוונים והרומאים, היה הצבא הקרתגי לרוב בנחיתות איכותית, וניצחונות משמעותיים הושגו רק בידי מצביאים מוכשרים במיוחד שידעו לנצל את יתרונותיו של הצבא הקרתגי המגוון, דוגמת חניבעל, אביו חמלקרת, וקסאנתיפוס הספרטני.[2]
במהלך המלחמה הפונית השנייה, תחת הנהגתו של חניבעל ברקה, הורכב הצבא הקרתגי מעמים ושבטים רבים ושונים, ביניהם: קרתגים, נומידים, לובים, בליארים (תושבי האיים הבליאריים), איברים, קלטיברים (יושבי איבריה הקלטים), ליגורים (עם קלטי שישב בליגוריה), אינסוברים, גאלים, עמים איטלקיים שונים ועוד. למרות הגיוון הרב במוצא הלאומי, השפה ושיטות הלחימה, הצליח חניבעל לגרום לכוחותיו להילחם כגוף אחד, וידע לנצל את יתרונותיהם וכישרונותיהם של כל סוגי חייליו. חניבעל ניצח בקרבות רבים מאוד, לרוב מעמדת נחיתות מספרית, ועלה על כל מצביארומאי שניצב נגדו. בכך זכה חניבעל במקום בלתי-מעורער בהיסטוריה האנושית.
היסטוריה
ספינת קרב פיניקית, תבליט בארמון סנחריב בנינוה (שלט מ-705 עד 681 לפנה"ס)
צעדים ראשונים
הידיעות הברורות הראשונות על קיומו של כוח צבאי קרתגי סדיר הן מהמאה ה-6 לפנה"ס בערך (קרתגו הוקמה בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס). אותה תקופה כבר הייתה קרתגו עיר מדינה חזקה ועצמאית למדי, אם כי עדיין תלויה בעיר האם שלה צור. בשנת 550 לפנה"ס תפס את השלטון בקרתגו מגו הראשון, שהכתיר עצמו כ"מלך" קרתגו. המידע על מגו עצמו הוא מועט מאוד, אולם ניתן ללמוד רבות על הישגיו מאירועים אחרים שהתרחשו באותה תקופה ומהן ניתן ללמוד על עלייה בכוחה של קרתגו. ברית נכרתה עם האטרוסקים נגד היוונים באיטליה והקרתגים השתלטו על נתחים גדולים מסרדיניהסיציליה וחצי האי האיברי.
על היכולת הצבאית של קרתגו ידוע מעט מאוד, סדרת ביצורים קרתגיים המתוארכת לתחילת המאה ה-4 לפנה"ס מצביעה על יכולת של בערך 24,000 רגליים ו-4,000 פרשים. אפיאנוס טוען כי הקרתגים גייסו 40,000 רגליים 1,000 פרשים ו-2,000 מרכבות כדי להביס את אגתוקלסטיראןסירקוסאי שפלש לצפון אפריקה במהלך המאה ה-4 לפנה"ס.
המאבק נגד היוונים
קרב הימרה, בו הובסו בקרתגים בידי גלון, טיראן סירקוסאי.גלון חוזר כמנצח מקרב הימרההקרתגים חותמים על חוזה שלום עם גלון
היוונים נחשבו לאויביהם המסורתיים של הקרתגים. הקולוניזציה היוונית התעניינה באותם שטחים כמו קרתגו, דרום איטליה, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה וחצי האי האיברי. כתוצאה מכך כרתו הקרתגים ברית עם האטרוסקים שהיו גם הם אויביהם של היוונים. בשנת 535 לפנה"ס ספגו הקרתגים והאטרוסקים מכה קשה כאשר הובסו בקרב אלאליה נגד היוונים בחופי סרדיניה. אולם עוד באותה מאה השתלטו הקרתגים באופן מוחלט על סרדיניה וקורסיקה כשהם דוחקים את רגלי היוונים והמקומיים כאחד.
הסכסוך הראשון בין היוונים לקרתגים שמתועד היטב בספרות העתיקה התרחש בשנת 520 לפנה"ס. נסיך ספרטני בשם דוריאיוס ניסה להקים מושבה ספרטנית בצפון אפריקה. הקרתגים איחדו כוחות עם הברברים (עם), והניסו אותו.[3] דוריאיוס החליט לנסות את מזלו כעשר שנים מאוחר יותר,[4] בסיציליה. שוב איחדו הקרתגים כוחות עם ערים יווניות אחרות, הביסו את דוריאיוס והרסו את העיר הרקלאה מינואה. סכסוך בולט נוסף התרחש בשנת 480 לפנה"ס. דיודורוס טוען שלקרתגים הייתה ברית צבאית מאורגנת עם ממלכת פרס האחמנית שנלחמה אז ביוונים,[5] אולם חוקרים מודרניים מעריכים שההקבלה בתאריכים בין הקרבות שהתרחשו בין הקרתגים ליוונים והקרבות שהתרחשו בין הפרסים ליוונים היא מקרית בלבד, וכי בהיסטוריוגרפיה היוונית ניסו לאחד בין האירועים כדי לשוות למלחמת פרס–יוון אופי של מלחמה כוללת של מזרח נגד המערב.[6]
המלחמה פרצה כאשר תרון הטיראן של אקרגס כבש את העיר הימרה והדיח את הטיראן טרילוס, שהיה ידידו האישי של מלך קרתגו דאז חמלקרת מגו (ככל הנראה בנו של מגו הראשון). חתנו של טרילוס אנקסילאוס מרגיון אף נתן את שני ילדיו כבני ערובה לחמלקרת. כיבוש הימרה שימש עילה לחמלקרת לתקוף את היוונים. חמלקרת הביס בקרב את כוחותיו של תרון ועמד לכבוש את הימרה. אולם תרון הזעיק את חתנו גלון שהיה הטיראן של סירקוסאי וג'לה. הקרב שנערך בין הצדדים זכה לשם קרב הימרה, על פי טענת הרודוטוס ודיודורוס, חמלקרת הביא עמו 300,000 חיילים, רובם שכירי חרב. וכן 200 ספינות מלחמה ו-6,000 ספינות משא. מספרים מוגזמים לכל הדעות סביר יותר שהיו 50,000 לוחמים קרתגים וכמה מאות ספינות. הקרב הסתיים בניצחון יווני מוחץ. עם זאת, גלון לא בחר לנצל את ניצחונו כדי לכבוש את החצי המערבי של האי שהיה בשליטת הקרתגים, ורק דרש מהם לשלם פיצויי מלחמה כבדים.[7]
בעקבות התבוסה הקשה, בוטל משטר המונרכיה בקרתגו והוחלף ברפובליקהאוליגרכית.[8] בשנת 416 לפנה"ס פרץ בסיציליה סכסוך בין הערים היווניות סגסטה, וסלינוס. אנשי סגסטה פנו אל קרתגו בבקשת עזרה, והסכימו בתמורה להיכנס לתחום ההשפעה הקרתגי. הקרתגים שלחו אל סיציליה כוח גדול מלוב, והיספניה, שלפי דיווחי ההיסטוריונים העתיקים הגיע מספרו ל-100,000 חיילים, 1,500 אוניות משא, ו-60 אוניות מלחמה. מספרים מוגזמים לכל הדעות, על אף שככל הנראה אכן היו הקרתגים רבים מהיוונים. שכן היוונים לא יכלו למנוע את הנחיתה הקרתגית והתבצרו בעריהם.[9] מומחים מודרניים מערכים את גודלו של הכוח הקרתגי ב-30,000 עד 40,000 חיילים. על הכוח הופקד חניבעל מגו שהיה ככל הנראה נכדו של חמלקרת מגו. הקרתגים כבשו בסערה את סלינוס והימרה, ולאחר מכן חזרו לאפריקה ופיזרו את צבאם.
בשנת 407 לפנה"ס הוחלט בקרתגו על מסע מלחמה נוסף בשל הטרדותיו של הפיראט היווני הרמוקרטס. הקרתגים חזרו בראש כוח שההיסטוריונים העתיקים אמדו אותו בכ-120,000 איש. מספרים מוגזמים ככל הנראה, וכיום מעריכים שמדובר ב-60,000 איש.[10] הקרתגים הטילו מצור על העיר העשירה אקרגס. חניבעל נהרג במהלך המצור, ואת הפיקוד קיבל אחיינו חימילקו מגו. חוסר האמון ששרר בין המגנים שהורכבו מכוח אקרגי-ספרטני-סירקוסי, סייע לקרתגים ואנשי אקרגס נמלטו בלית ברירה. הקרב מתועד, ככל הנראה, בכתובת אגרגנת.[11] עצירת המתקפה הקרתגית נבלמה בסופו של דבר הודות לפעילות דיפלומטית מצד דיוניסיוס הראשון טיראן סירקוסאי. בהמשך הוכו הקרתגים פעמיים בידי מצביא קורינתי בשם טימולאון, אולם לא היו אלו ניצחונות מכריעים והקרתגים שלטו עדיין ברוב סיציליה.[12]
בשנת 311 לפנה"ס, הבינה קרתגו את האיום הצפוי לה מצד הטיראן החדש של סירקוסאי אגתוקלס, וצבא קרתגי גדול נשלח לסיציליה פעם רביעית בפיקוד מפקד בשם חמלקרת. בקרב יבשתי שנערך ליד הנהר הימרה, ניצחו הקרתגים את היוונים, והיה זה מקרה נדיר בו צבא קרתגי מנצח בקרב יבשתי צבא מערבי כלשהו.[13] אגתוקלס נמלט חזרה לעירו, ובהמשך החליט לפעול בדרך מדהימה ולא צפויה, הוא הפליג מסיציליה היישר לאפריקה, ונחת קרוב אל קרתגו. ערים רבות ערקו לצדו, אולם הוא לא הצליח להטיל מצור יעיל על קרתגו כיוון שנמל קרתגו נותר פתוח והקרתגים קיבלו אספקה שוטפת ממושבותיהם השונות. בהתחשב בתנאים אלו, כעבור ארבע שנים נמלט אגתוקלס בחשאי מאפריקה, מפקיר את חייליו לגורלם. המלחמה האחרונה בין היוונים לקרתגים הייתה מלחמת פירוס. לאחר שהביס את הצבא הרומי במספר קרבות, נענה פירוס מלך אפירוס לבקשת היוונים בסיציליה והפליג אל האי כדי לשים קץ לשלטון קרתגו בו. הקרתגים איבדו במהרה את כל מושבותיהם באי, פרט לליליבאיום שאותה חיזקו וביצרו. התקפותיו של פירוס על העיר נכשלו, והוא נאלץ לבסוף לסגת. שנתיים אחר כך רוב ציו הושמד בקרב מול הצי הקרתגי.
המלחמות נגד הרומאים
קרתגו הייתה ביחסים טובים למדי עם רומא, ובמהלך מלחמת פירוס השניים לחמו במשותף נגד היוונים. עם זאת בין השנים 264–146 לפנה"ס התחוללו בין המעצמות סדרת מלחמות שכונו המלחמות הפוניות, וסופן בחורבן קרתגו.
בשנת 264 לפנה"ס הוכו קשות הממרטינים בידי היירון השני טיראן סירקוסאי. על פי גרסת פוליביוס, פנו חלקם אל קרתגו בבקשת עזרה, וחלקם אל רומא בבקשת עזרה.[14] על פי גרסת דיודורוס, שייטת קרתגית עגנה במקרה באזור, ומפקדה חנו סייע לממרטינים מתוך כוונה להשתלט על עירם מסאנה. עם זאת, הממרטינים העדיפו את הברית עם רומא.[15] בסיוע הרומאים, סילקו המסאנים את הקרתגים מהעיר. הקרתגים, שחששו מפני מתחרה חדשה על השלטון באי, כרתו ברית עם היירון והכריזו מלחמה על רומא.
כוח קרתגי תחת פיקודו של חנו בן חניבעל נשלח לסיציליה, אולם הובס שם בידי הרומאים, שהכריחו את היירון לחתום על הסכם שלום. אולם השליטה הבלתי מעורערת של הקרתגים בים העניקה להם יתרון בולט. הרומאים הצליחו לעקוף מכשול זה, ולראשונה בנו צי משלהם. בשנת 260 לפנה"ס הובס האדמירל הקרתגי חניבעל בן גיסקו בקרב מילאי. בשנת 256 לפנה"ס הובס חמלקרת בקרב אקנומוס, ושני לגיונות רומאיים תחת פיקודו של רגולוס נחתו באפריקה ואיימו על קרתגו עצמה. אולם קסאנתיפוס הספרטני הביס אותו בקרב בגרדס ורגולוס עצמו נפל בשבי. רק כישלונו של בוסטאר בקרב הרמאיון, אפשר לניצולים הרומאים המעטים להימלט דרך הים.
בשנת 250 לפנה"ס הטילו הרומאים מצור על ליליבאיום. מושל העיר חימילקו הגן בגבורה על העיר, והרומאים ניסו לשווא להכניעה. בשנת 249 לפנה"ס הביס אדרבעל את פולכר בקרב דרפאנה, והשמיד את הצי הרומי. בשנת 247 לפנה"ס שלחו הקרתגים מפקד חדש לזירה היבשתית בסיציליה, את חמלקרת ברקה. כישרונו הצבאי ויכולת האלתור שלו גרמו נזק רב לרומאים. הוא ערך פשיטות על חופי איטליה, וניסה להסיר את המצור מעל ליליבאיום ודרפאנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד. בינתיים עמלה רומא על בניין צי חדש שהיה מוכן בשנת 241 לפנה"ס. מפקדו קאטולוס הביס את חנו הגדול בקרב אייגוסה, ובלית ברירה קרתגו נכנעה.
בין השנים 240–238 לפנה"ס, ידעה קרתגו את אחד המשברים הקשים בתולדותיה, מלחמת שכירי החרב. לאחר סיום המלחמה נגד רומא, לא היה באפשרות קרתגו לשלם את שכרם לשכירי החרב הרבים שלחמו בשירותה, והללו בהנהגת מאתוס וספנדיוס התמרדו ולקחו בשבי את גיסקו. הקרתגים הרכיבו כוח מיוחד שכלל לשם שינוי בעיקר קרתגים, וכמפקדו התמנה חנו הגדול. חנו יצא לסייע לערים אוטיקה והיפקארה שהיו נתונות במצור. אולם חנו שלא היה איש צבא נחל כישלון חרוץ. בלחץ ההמונים הוחזר חמלקרת ברקה, גיבור המלחמה ברומא, אל הזירה.[16] הוא השמיד כוח בפיקודו של ספנדיוס בקרב מקאראס, והחזיר לקרתגים מעט מביטחונם העצמי. לאחר הקרב ערקו אל צבאו 2,000 פרשיםנומידיים תחת פיקודו של נארוואס ממחנה המורדים.[17]
כדי למנוע עריקות דומות בעתיד, הוציא ספנדיוס את גיסקו להורג בעינויים, והכריז שמעתה הקרבות יתנהלו ללא רחמים, וכל שליח קרתגי יוצא להורג.[18] חמלקרת נקט קו דומה והשליך אל רגלי פיליו כל שבוי.[19] במקביל התמרד גם חיל המצב בסרדיניה, והמושל בוסטאר נרצח.[20] הרומאים ניצלו את ההזדמנות וסיפחו את האי. כעת הטילו המורדים מצור על קרתגו עצמה. אולם היריבות האישית בין חנו לחמלקרת מנעה כל פעולה יעילה, על כן הוחלט לפטר את אחד מן השניים. הוחלט לפטר את חנו, וחמלקרת נותר המפקד היחיד. הוא פעל במהירות להסרת המצור, ויחד עם נארוואס ניתק את דרכי האספקה של המורדים, ואילץ אותם להתפלג. ספנדיוס עזב את המצור בראש 50,000 איש ויצא להביס את חמלקרת.[21] חמלקרת הנחיל לו תבוסה כואבת בקרב משור, ו-40,000 מורדים נטבחו. הקרב החזיר לקרתגים את ביטחונם העצמי האבוד, ונראה היה שהמלחמה עומדת להסתיים. אולם חניבעל, אחד מקציניו של חמלקרת, נהג בפזיזות ואפשר למאתוס להביס אותו בקרב תוניס. בעקבות הקרב המלחמה נמשכה עוד זמן מה עוד שהוכרעה בעקבות תבוסת מאתוס בקרב לפטיס.
בשנת 237 לפנה"ס נשלח חמלקרת להיספניה במטרה להחזיר מחדש את השלטון הקרתגי שם. חמלקרת נהרג בשנת 228 לפנה"ס במארב שטמן לו אחד מראשי השבטים המקומיים, וחתנו עזרובעל המשיך את מפעלו. עזרובעל העדיף בעיקר דרכים דיפלומטיות, ואף חתם עם רומא על אמנת האברו במסגרתה נקבע כי נהר האברו ישמש כגבול להתפשטות הקרתגים בהיספניה. בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל, וגיסו חניבעל ברקה מונה למחליפו. מפעלו הראשן של חניבעל כמפקד היה השלמת כיבוש השטחים שמדרום לנהר אברו. הוא תקף את שבט האולקאדים, שחיו במחוז לה מנצ'ה של ימינו, כבש את עירם אלתיאה ובזז אותה. נפילת העיר הטילה אימה בקרב השבטים האחרים שמיהרו לכרות ברית שלום עמו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ 220 לפנה"ס תקף את שבט הוואקים שישבו לאורכו של נהר הדורו, הוא כבש בסערה את עריהם החשובות הרמאנדיקה וארבאקלה. נפילת הערים הסעירה את שבט הקרפטנים, השבט החזק והעשיר ביותר באזור, והללו התארגנו למאבק בחניבעל. הם הקימו צבא גדול, אלם חניבעל הביס אותם בקרב נהר הטחו. ולאחר מכן אף שבט או עיר בהיספניה לא העזו להתנגד לשלטונו.
המלחמה השנייה
צבא קרתגו חוצה את האלפים בהנהגת חניבעל.חיילים קרתגים בוזזים גופות של חיילים רומאים
סגונטום הייתה מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך נמצאה בתחום ההשפעה הקרתגי בהתאם ל"אמנת האברו". בשנת 230 לפנה"ס כרתו הרומאים ברית עם סגונטום.[22] בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת, והעזה להכריז מלחמה על בעלי ברית של קרתגו. בשנת 219 לפנה"ס החליט חניבעל לתקוף את סגונטום, והטיל עליה מצור. סגונטום פנתה לרומא בבקשת עזרה, והסנאט הרומאי שיגר שליחים אל חניבעל בדרישה שיסיר את המצור מעל העיר, אך האחרון דחה את הדרישה הרומאית. לאחר מכן פנתה המשלחת לקרתגו עצמה, שם הוכרזה מלחמה שנייה.
המצור על סגונטום היה ממושך יותר ממה שחניבעל ציפה, ורק כעבור תשעה חודשים נפלה העיר. חניבעל בזז אותה וביצע בה טבח. לאחר מכן היה עליו להתכונן למלחמה ברומא, כוחו כלל בסך הכל בערך 120,000 חיילים, רגליים 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.[23] כמו כן הותיר חניבעל בספרד צי קטן ובערך 20 פילים, עם שאר הכוח עמד לצאת למסע אל חצי האי האפניני בו קיווה להכריע את רומא. חניבעל יצא למסעו באביב של שנת 218 לפנה"ס.[24] הוא החליט להתחיל את המסע בכיבוש כל צפון ספרד של ימינו. המטרה בצעד זה הייתה הרצון שלו לא להשאיר בעורפו אויבים שעלולים לסכן את שלטון קרתגו בהיספניה. הוא חצה את נהר האברו, מפר בכך סופית את החוזה עם רומא. הוא דיכא את שבטי האילורגיטים, הברגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד, אולם חצי האי האיברי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר באזור זה קרתגי בשם חנו כמושל, ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).[25]
לאחר מכן המשיך חניבעל לאורך גאליה. אזור זה היה מאוכלס בשבטים גאלים עוינים, לפיכך המפקד הרומאי סקיפיו, שכבר ידע על התקדמותו המהירה של חניבעל, ישב באפס מעשה, משוכנע שחניבעל יתעכב זמן רב. אולם חניבעל שיחד חלק מראשי השבטים והביס אחרים, וכך הגיע מהר יותר מהמצופה אל גדתו הדרומית של נהר הרון. הוא שכר סירות רבות מכפרי המקומיים, ותכנן להעביר בהן את חייליו. אולם אז התארגנה נגדו קואליציית שבטים גדולה בצפון הנהר, והללו תכננו למנוע ממנו לעבור אותו. אולם חניבעל הביס אותם בתמרון מבריק בקרב נהר הרון.[26] בספטמבר של אותה שנה,[27] הגיע חניבעל אל הרי האלפים המפרידים בין גאליה לחצי האי האפניני, עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.[28] לאחר מסע קשה בו הזיקו לו הן הקור והן שבט האלוברוגים, הגיע חניבעל עם 20,000 חיילים רגליים ו-6,000 פרשים לאיטליה. המסע כולו לקח בערך חמישה חודשים, במהלכו איבד חניבעל את מרבית חייליו, ואת אחת מעיניו.[29]
חניבעל הביס את הרומאים בסדרת קרבות: קרב טיקינוס, קרב טרביה וקרב טראסימנוס. הרומאים החלו בהפעלת האסטרטגיה הפביאנית, שהועילה אך מעט. בשנת 216 לפנה"ס הביס חניבעל את הרומאים בקרב ענק שכונה קרב קאנאי, שלאחריו עמדה רומא על סף התמוטטות. בין 50,000–60,000 רומים נהרגו או נשבו במהלכו. אולם במקביל בהיספניה התנהלה המערכה לרעת קרתגו, ואחיו של חניבעל, עזרובעל לא הצליח להדוף את התקפות הרומאים שם. מאז שנת 215 לפנה"ס, הפכה המערכה בחצי האפניני למנומנמת יחסית, והקרבות הגדולים שנערכו במהלכה היו מעטים. חניבעל ניסה ללא הרף לנתק את רומא מבעלות בריתה וכך להכריח אותה לחתום על הסכם כניעה, אולם הרומאים העקשנים עמדו בסירובם. הקרתגים ערכו פשיטות על סרדיניה וסיציליה, שהסתיימו ללא תוצאות משמעותיות מבחינת קרתגו. הם אף כרתו ברית עם שתיים מאויבותיהן המסורתיות מוקדון וסירקוסאי. בשנת 204 לפנה"ס פשט המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס על אפריקה עצמה. הוא ניצל במיומנות רבה את מרירותם של כמה שבטים נומידים ובראשם מסיניסה נגד קרתגו, והטיל מצור על העיר הקרתגית החשובה אוטיקה. אנשי קרתגו הבינו שכעת הם מאוימים ישירות, וחניבעל נקרא לשוב חזרה מאיטליה. חניבעל נענה לפקודה, הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים ירגישו בכך, והפליג עם צבאו חזרה אל אפריקה. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו, חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000.[30] בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000.[31] שני הצדדים דחו את פעולות האיבה לשנה הבאה, ועם תחילת השנה נפגשו בקרב זאמה. קרב זה היה הרה אסון מבחינת קרתגו, והיא אולצה לחתום על תנאי שלום משפילים שטבעו את המונח "שלום קרתגו".
המלחמה השלישית
בחוזה השלום שסיים את המלחמה הפונית השנייה, נאסר על קרתגו, בין השאר, לצאת למלחמה ללא אישורו של הסנאט הרומי והוטלו הגבלות על גודל הצי הקרתגי. הרומאים, שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזו תהפוך שוב לאיום על שליטת רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא. קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי-קרתגי, הטיב לבטא תחושה זו, בכך שסיים כל נאום במילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
העילה של רומא לפתיחה במלחמה הגיעה כאשר מסיניסה מלך נומידיה, שהיה בן בריתה של רומא, ניצל את חולשתה המדינית והצבאית של קרתגו והחל לבצע פשיטות על עריה. הקרתגים שלחו תחילה משלחת לסנאט הרומאי, שביקשה אישור לפתוח במלחמה נגד נומידיה, אולם נענו בשלילה. בינתיים סיימו הקרתגים לשלם את פיצויי המלחמה שהיו חייבים לרומאים בעקבות תבוסתם במלחמה הפונית השנייה, ולפיכך ראו את עצמם משוחררים מן ההתחייבויות שלקחו על עצמם בחוזה השלום, והכריזו מלחמה על נומידיה בשנת 151 לפנה"ס. כך סיפקו הקרתגים לרומאים עילה לצאת למלחמה, ואלה אכן הכריזו מלחמה על קרתגו בשנת 150 לפנה"ס. מצב הקרתגים לא אפשר להם לנהל מלחמה נגד רומא. הם הבינו את טעותם ושלחו שגריר לסנאט הרומאי, עם ייפוי כוח מלא לקבל כל תכתיב רומאי. הרומאים תבעו מהקרתגים להעביר לרשותם את כל ספינות הצי הקרתגי, תבואה ואת כל נשקו של הצבא. באין ברירה צייתו הקרתגים לדרישת הרומאים, אך אז העלו הקונסולים דרישה נוספת: כי העיר קרתגו תיהרס ותושביה יתיישבו מחדש לפחות עשרה מיל לתוך היבשה. הקרתגים, שהזדעזעו מן הדרישה הרומאית, סירבו לה והחליטו להילחם. כל כושר הייצור הקרתגי הוסט למאמצי החימוש מחדש. כל עבד, איש ואישה גויסו לצבא, פסלי האלים ומבני ציבור נהרסו כדי לספק מתכת למען בניית כלי מלחמה, ומסופר שהנשים הקרתגיות אף תרמו את שערן הארוך על מנת ליצור חבלים עבור הבליסטראות ומכונות המלחמה. בסופו של דבר, אף על פי שמסרה בתחילת העימות את כל נשקה, הצליחה קרתגו לייצר בתוך חודשיים עשרות אלפי כלי מלחמה ולבנות צי חדש בן 120 ספינות.
הצבא הרומי והצי הרומי התחילו את המלחמה על ידי הטלת מצור על קרתגו. המצור ארך שלוש שנים, שבמהלכן נכשל כל ניסיון רומאי להסתער ולפרוץ את חומות העיר. פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס, שהצטיין במלחמה כטריבון, נבחר בשנת 147 לפנה"ס למשרת הקונסול. תחת הנהגתו של סקיפיו הצליחו הרומאים לפרוץ לתוך העיר. קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שכבשו הרומאים נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף, אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו. מבחינת קרתגו היו תוצאות המלחמה הרסניות. מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה, אך גורלם לא שפר עליהם מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט שרף סקיפיו את קרתגו עד אפר ואדמתה נחרשה. היא הפכה לפרובינקיה רומאית במהלך המאה ה-1.
הכוחות הרגליים הקרתגיים היו פרוסים במערך הפלנקס, ונשקם דמה לזה של ההופליטים היוונים. ציודם כלל חנית, חרב קצרה, קסדת ברונזה, מוקיים (מברך עד לנעל), שריון חזה מקשקשים, ברונזה או פשתן, ומגן עגול גדול. במאה-3 הושפעו הכוחות הקרתגים ממערך הפלנקס המקדוני שפשט בעולם ההלניסטי.
במאה הרביעית לפני הספירה נודעה בקרתגו יחידה מובחרת שכונתה 'הגדוד הקדוש'. הגדוד מנה כ-2,500[32] אזרחים מהמשפחות העשירות והמיוחסות בעיר, והלוחמים בו צוידו במיטב הנשק והשריון, ואומנו מילדות להילחם במערך פלנקס כבד. הגדוד השתתף במלחמות קרתגו נגד היוונים בסיציליה, והושמד בשנת 339 לפנה"ס בקרב קרימסוס. מאוחר יותר, בשנת 310 לפנה"ס, הובס הגדוד לאחר לחימה עזה מול צבאו של הטיראן הסירקוזי אגאתוקלס, שפלש לאפריקה. לאחר קרב זה הגדוד הקדוש לא מופיע עוד בהיסטוריה של קרתגו.
במהלך המלחמה הפונית השנייה אימצו כוחות קרתגים (בעיקר לובים, שתפקדו גם קודם כחי"ר כבד) ציוד ופריסה שדמו לאלה של הצבא הרומי. הכוחות הללו זכו מאוחר יותר לתואר 'ותיקי המערכה האיטלקית' והיו ליחידת העלית הקרתגית. הכוח שימש כחי"ר הכבד בצבא חניבעל, ומילא תפקיד מרכזי בקרב קאנאי ובקרב זאמה, שם למעשה הושמדו.
פרשים
אומנם ידוע על קיומו של כוח פרשים קרתגי, אך אין עליו מידע רב. ככל הנראה דמו הפרשים הקרתגים לסגנון ההלניסטי. יחידות פרשים קרתגיות הופיעו בקרב זאמה, וכן בקרב בגרדס (255 לפנה"ס). החשובים שבפרשים היו דווקא הנומידים, מבעלי בריתה הקרובים של קרתגו, שנחשבו בין הפרשים המעולים של העולם העתיק.
הצבא הקרתגי עשה שימוש גם במרכבות לוביות שנרתמו לארבעה סוסים, אך השימוש בהן פסק בתקופת המלחמות הפוניות.
קרתגו החלה להשתמש בפילי מלחמה רק במאה ה-3 לפנה"ס וזאת תוך כדי חיקוי של כוחות אחרים במזרח התיכון. פיל המלחמה הקרתגי היה פיל צפון אפריקני (Loxodonta africana pharaoensis), תת-מין קדום של הפיל האפריקאי, שנכחד מאז. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. זכר בוגר היה גדול בהרבה מהנקבה, אורכו (כולל החדק) 6–7 מטר, גובהו 3–4 מטר והוא שוקל 5.5–6 טון. הם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים–שלושה אנשים שהיו בעיקר קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או אזמל בין עיניו.[33] לעיתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.[34][35]
המטרה העיקרית של הפילים הייתה לפרוץ את מערך האויב ולערער אותו, לפני ההתקפה העיקרית של הרגלים והפרשים הקרתגים. בנוסף, הפילים יצרו מהומה ופאניקה בקרב לוחמי האויב וסוסיהם. החיסרון בשימוש בפילים הוא הססנותם הטבעית, וקשיי האילוף שלהם. פיל מבוהל, מאולף ככל שיהיה, עלול בשעת קרב להפנות את עורפו ולדרוס את מפקדו. האסטרטגיה שבה נקט סקיפיו אפריקאנוס בקרב זאמה ניצלה את ההססנות והביישנות של החיה כדי להבריחה משדה הקרב בלי שתגרום נזק. שימוש קרתגי מוצלח בפילים נעשה בקרב בגרדס (255 לפנה"ס), ובקרב נהר טחו (220 לפנה"ס).
הכוחות הזרים
הכוחות שהתווספו לאורך המערכה
רגלים
ציוד
תיאור
סקוטאריי איברים
כידון הטלה, פלקטה (חרב קצרה וקמורה מעט), מגן אליפטי, ושריונות קלים
כוח רגלים איברי שנודע בזכות אומץ לבו הרב, החיילים בו נפרסו בקרבה אחד לשני.
רגלים גאלים
חרב ארוכה שנבנתה לשיסוף, ומגן גדול
לוחמים גאלים שהצטרפו לחניבעל במסעו, הם לא התפרסו במערך טקטי מסודר ומשמעתם הייתה רופפת.
קאטראטיי איברים
כידוני הטלה, חרבות קצרות, ומגנים קלים
רגלים קלים אשר מקבילים, במובן מסוים, לווליטים הרומאים.
תושבי האיים הבלאריים שהיוו חלק מהרגלים הקלים של חניבעל, יתרונם היה ניידותם. ידועים בכישורי קליעתם המעולים.
פרשים
ציוד
תיאור
פרשים איברים וגאלים
כידון הטלה, רומח קצר, חרב הפלקטה, קסדות מעוטרות, שריון שרשראות או קשקשים, מגן עגול בשם קאטרה ושריון סוסים חלקי
לרוב שכירי חרב שציודם ופריסתם הושפעה מזאת הקלטית והיוונית.
פרשים סמניטים
רומחים, חרבות בסגנון יווני, שריונות וקסדות מברונזה, ושריון סוסים חלקי
פרשים כבדים מעולים שהגיעו מבעלי בריתו של חניבעל בדרום איטליה.
פרשים נומידים
כידוני הטלה, חרב קצרה ומגן עגול קל. הנומידים רכבו ללא מושכות או אוכף.
מהמעולים בפרשי העולם העתיק. פעמים רבות הכריעו את הקרב לטובת חניבעל, וכאשר עברו לצד הרומאי לקחו חלק חשוב בניצחון בקרב זאמה.
הצי הימי
איור של קרתגו, בו נראים נמל הסחר האזרחי והנמל הצבאי העגול. המוזיאון הלאומי בקרתגו.
עיקר תפארתה של קרתגו היה הצי הימי שלה, כראוי לשורשיה הפיניקיים. בשונה מצבא היבשה, שגויס מבעלות בריתה ונתיניה לקראת מלחמה ופורק לאחריה, הצי הימי היה חיל קבוע, ושירתו בו אזרחים מהמעמדות הנמוכים בקרתגו. בסיסו של הצי היה בנמל צבאי גדול בקרתגו, שנבנה בצורה מעגלית כשבמרכזו אי מלאכותי עם לשכתו של מפקד הצי. עוצמתו של הצי ומספר ספינותיו נשמרו בסוד.
ספינות המלחמה באותם הימים היו ספינות משוטים בעלות מפרשים, והסוג הרווח היה הטרירמה. במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר – חמש חתרית (קווינקוורמה).
הטקטיקה הימית המקובלת הייתה ניגוח ספינות האויב בעזרת איל ניגוח שהותקן בחזית הספינה. במהלך המלחמה הפונית הראשונה, לא הצליחו הרומאים להתמודד עם הצי הקרתגי בטקטיקות הימיות הרגילות, ולכן פיתחו גשרים ניידים (corvus) שאיפשרו להם לנצל את יתרונם בלוחמה היבשתית ולהשתלט על הספינות הקרתגיות.
במסגרת תנאי הכניעה הנוקשים שלאחר המלחמה הפונית השנייה (הסכם שכונה שלום קרתגו) פורק צי המלחמה הקרתגי למעט עשר ספינות.
^לשם המחשה, קרב באיטיס הוא הקרב הגדול היחיד במלחמה הפונית השנייה בו ניצחו הקרתגים את הרומאים ללא חניבעל, ואפילו הוא נגרם כנראה מפיצול הצבא הרומי ועריקת בעלי בריתו לצד הקרתגי.
^לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש חוקרים המשערים, שהמניע שלהם היה ליצור פרובוקציה נגד קרתגו, כדי לגרום לה לחדש את המלחמה נגד רומא. ראו: Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
