PROFILBARU.COM

מלחמת פירוס
	קרב הרקלאה המתואר ב"סיפורה של רומא" (בערך 1912).
סוג העימות	מלחמה
תאריכים	280 לפנה"ס – 275 לפנה"ס (כ־5 שנים)
מקום	דרום חצי האי האפניני, סיציליה
עילה	איומה של רומא על טרנטום
תוצאה	ניצחון רומי וקרתגי
הצדדים הלוחמים
ממלכת אפירוס; יוון הגדולה; סירקוסאי; סאמניום	הרפובליקה הרומית; אימפריית קרתגו
מנהיגים
פירוס מלך אפירוס
אבדות
יותר מ-18,000	יותר מ-24,000
	זירת חצי האי האפניני \| הזירה הסיציליאנית

מלחמת פירוס (280 לפנה"ס-275 לפנה"ס) הייתה מערכה מורכבת של קרבות וחילופי בריתות פוליטיות בין היוונים (במיוחד אפירוס, מקדוניה, וערי המדינה של יוון הגדולה), העמים האיטלקים (בעיקר הרפובליקה הרומית, הסאמניטים והאטרוסקים), וקרתגו. רוב ההתייחסות ההיסטורית לסכסוך מתרכזת בסכסוך בין פירוס לרומא. קרתגו ורומא היו בעלי ברית בסכסוך הזה. קרתגו התחייבה למעשה לסייע לרומא בהסכם משנת 280 לפנה"ס, לא ברור במה התבטא הסיוע, או איך השפיע על מהלך המלחמה. לאחר מכן במלחמה קרתגו נלחמה עם פירוס בסיציליה. סביר שלא היו שום מאמצים צבאיים מתואמים בין רומא וקרתגו.

מלחמת פירוס החלה כסכסוך משני בין הרפובליקה הרומית למושבה היוונית טארנטיום, על הפרת הסכם ימי על ידי אחד מהקונסולים הרומיים. טרנטיום שלחה סיוע לשליט היווני פירוס מאפירוס בסכסוך שלו עם קורקירה וביקשה סיוע צבאי מאפירוס בתמורה. פירוס כיבד את התחייבותו לטרנטיום והצטרף לסדרה של מלחמות בהן היו מעורבות רומא, סאמנטיום, טרנטיום וערים אחרות ביוון הגדולה. פירוס גם עירב את עצמו בעימותים הפוליטיים הפנימיים של סיציליה, כמו גם במאבק נגד הדומיננטיות של קרתגו בסיציליה.

מעורבות פירוס בסכסוכים האזוריים של סיציליה הפחיתה את השפעת קרתגו באופן דרסטי. באיטליה מעורבותו היתה, מסתבר, בעיקר חסרת תועלת אך בעלת השלכות ארוכות טווח. שנית, מלחמת פירוס הוכיחה שהמדינות של יוון העתיקה ובעצם אינן מסוגלות יותר להגן על המושבות העצמאיות של יוון הגדולה ושהלגיונות הרומיים מסוגלים להתחרות עם הצבאות של הממלכות ההלניסטיות - הכוח הדומיננטי באותו זמן. זה פתח את הדרך לדומיננטיות רומא על ערי הפוליס של יוון הגדולה וקידם מאוד את האיחוד הרומי של איטליה. ההצלחה המוכחת של רומא בסכסוכים צבאיים בינלאומיים גם סייעה לנחישותה במלחמתה עם קרתגו, שיגיעו סופו של דבר לשיאם במלחמות הפונית.

מבחינה לשונית, מלחמת פירוס היא מקור הביטוי "ניצחון פירוס", ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו. בקרב אסקולום באפוליה מול הרומים בשנת 279 לפנה"ס ניצח פירוס, אך הניצחון עלה לו במחיר כבד. לפי פלוטרכוס, לאחר ניצחונו בקרב אמר פירוס:^[1]

"אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור."

בשני ניצחונותיו של פירוס על הרומאים, היו אבדות הרומאים גדולות מאבדותיו של פירוס, אך הפגיעה בכוחם הצבאי של הרומאים הייתה פחותה, משום שמאגר כוח האדם שלהם היה גדול יותר.

רקע

זה מאות שנים, בערך מאז המאה ה-8 לפנה"ס, חיו יוונים בחופי דרום חצי האי האיטלקי וסיציליה, במסגרת מושבות שכונו באופן כוללני יוון הגדולה. תקופה ארוכה הם היו חזקים ואמידים יותר מהשבטים האיטלקים הילידים, אבל העליונות הזו התפוגגה עם השנים. בפנים הארץ, אנשים כמו דוצטיוס הסיציליאני העתיקו טכניקות לוחמה יווניות והעתיקו מהיוונים גם צורות ממשל חזקות ואמידות יותר מהמערכת השבטית. לעיתים, כשאויבי היוונים נעשו חזקים מדי, הזמינו המתיישבים לוחמים מהמולדת היוונית, מעבר לים היוני.^[2] שתי מעצמות עולות הפכו לבעלות השפעה באיטליה, ראשית הייתה הרפובליקה הרומית שפעלה ממרכזו של חצי האי, ושנית הייתה קרתגו שהקימה מושבות ומוצבים בסיציליה כאשר בירתה מבוססת בחופי צפון אפריקה.

בשנת 281 הזמינו תושבי טרנטום, ישוב יווני לחופי מפרץ טאראנטו, את פירוס לעזור להם במאבקם נגד הרומאים. פירוס רצה לנקום את קרוב משפחתו אלכסנדרוס, שמת באיטליה בהסתבכות דומה שנעשתה בחסות המאבק של המושבות היווניות באיטלקים, ורצה להשתוות לאלכסנדר הגדול על ידי בניית אימפריה בחלקו המערבי של הים התיכון, שם סיציליה העשירה הייתה יעד אטרקטיבי. הוא יכול היה דרך כך להקנות לעצמו כבוד ביוון עצמה, שבה תושביהם של מרכזי אוכלוסייה ופעילות, כגון אתונה וספרטה המפותחות, עדיין התייחסו לשכניהם המקדונים והאפירוטים כגרועים מהברברים הזרים. היבט נוסף למאבק היה אידאולוגי: "מלחמת פירוס" בין אפירוס היוונית לרפובליקה הרומית נחשבה להיות מעין מלחמת טרויה שנייה. רומא טענה כי נוסדה על ידי פליטים מטרויה, ובראשם איניאס; ופירוס טען שהוא צאצא של האויב המושבע של הטרויאנים: אכילס חדש אשר יילחם נגד טרויה חדשה.

הסיבה הראשית לפרוץ המלחמה הייתה ההתפשטות הרומית. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס הביסו מספר עמים ילידים יריבים והחלו לאחד את איטליה תחת שלטונם. הרומאים, שעיקר כוחותיהם התרכזו אותה העת בהשתלטות על צפון איטליה, עדיין לא ממש הרחיקו לכת לקצה הדרומי של חצי האי, אבל שאיפותיהם ארוכות הטווח כללו איחוד של כל איטליה. כתוצאה מכך, הערים היווניות בדרום היו כעת באופק הרומי.^[3] הלוקאנים, עם ילידי איטלי שישב בדרום חצי האי, היו חסרי מנוחה ואיימו על מושבות יווניות, אשר פנו לעזרה כבר בשנת 285 לפנה"ס. התערבות רומאית במאבק הובילה לעימות ישיר בין רומא למושבה היוונית טרנטום, שכתוצאה ממנו פנו אלו האחרונות בקריאת עזרה מפירוס.^[4] הלה הניח כי דרך מלחמה זאת יוכל להשיג דריסת רגל באיטליה ולהשתלט על סיציליה העשירה. לפני הפתיחה בעימות, יועצו הנאמן של פירוס, קינאס,^[5] ניסה לשכנעו להימנע ממלחמה ברומא, אך ללא הצלחה.

ההסדר בחזית הלוחמה המקדונית נעשה לקראת מסעו של פירוס לאיטליה. בהסכם נקבע כי פירוס ייקח את בתו של קראונוס לו לאישה, כמו גם שפירוס מעביר את ההשגחה על ממלכתו, אפירוס, לידי קראונוס, עד שובו ממסע המלחמה במערב.^[6] בשנת 280 לפנה"ס חצה פירוס בראש צבאו את מצר אוטרנטו והגיע לחוף המזרחי של "המגף" האיטלקי עם עשרים פילי מלחמה, 3,000 פרשים, 2,000 קשתים, 500 קלעים, 20,000 חיילי רגלים, וכוח עתודה של עוד 3,000 איש. הוא יכול היה לסמוך על העיר טרנטום, שהזמינה אותו ואת צבאו, אבל גם על המושבות מטאפונטום והרקלאה, ומיד הורה לטרנטינים למסור לו את המצודה שלהם ואילץ אותם לקיים תרגילים צבאיים לקראת המאבק ברומאים. עוד לפני הגעתו של פירוס, המושבות היווניות הבטיחו להעמיד לרשות צבאו את כל כוחותיהם ואמצעיהם. פירוס הסיק, כי נוכח הפילוג הפנימי בתוכה, כיבוש סיציליה יעשה בקלות.^[7] למעשה, פלגים ילידים בסיציליה אכן לא היו יריבים משמעותיים לעומת הצבא האפירוטי, אך מוצביה של קרתגו על האי כן היו.

מהלך המלחמה

זירת חצי האי האפניני

ערך מורחב – זירת חצי האי האפניני במלחמת פירוס

קרב הרקלאה

ערך מורחב – קרב הרקלאה

בינתיים, עם התבססות צבאו של פירוס בדרום חצי האי האפניני, הרומאים שלחו מטעמם את הקונסול פובליוס ואלריוס ליביוס בראשות צבא להתעמת מול צבא אפירוס והמושבות היווניות. צבאו - שני לגיונות רומיים בני 4,200 איש, שני לגיונות של עמים ילידים באותו הקנה מידה, ו-1,200 פרשים - היה קטן יותר מזה של פירוס, אבל הבעיה העיקרית של הרומאים הייתה שהם עדיין לא הסתגלו ללוחמה מול הטקטיקות ושיטות הלוחמה היווניות שפותחו במידה רבה מאז ימיהם של פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול, מלכי מוקדון. המשמעות של איך שני הצדדים התייצבו במערך לקראת קרב הייתה שהקו הרומי הרחב יותר יכול היה לאיים לאגף את הצדדים של קו אויב צר יותר מולו, שאותו יוכל לתקוף על אגפיהם. לעומתם, השיטה היוונית התבססה על מערך פלנקס צפוף שהיה מיועד להגנה והיה יכול להתפרץ למתקפה במהרה.^[8] פירוס השתמש בפילי המלחמה שלו כקלף מפתח, שכן קודם לכן הרומאים מעולם לא ראו פילים.^[9]

הצבאות היריבים נפגשו מול הרקלאה, דרום מערבית לטרנטום, גם כן לחופי מפרץ טאראנטו. תחילה שלח פירוס חיל קטן לבלום את התנועה הרומאית מעבר לגשר שמעל לנהר סיני אותו היה על הרומאים לחצות כדי להגיע למחנה יריביהם. בזמן שהרומאים התעכבו התארגן מערך הכוחות האפירוטי לקראת הקרב. הלגיונרים תקפו את קווי מערך ההופליטים באגפים הצדדיים של מערך הפלנקס האפירוטי, אך לא הצליחו לחדור את ההגנות שלהם. בעוד שני מערכי החי"ר האפירוטים נעולים בהגנתם וסופגים את עיקר האש של הרומאים, תקפו הפרשים והפילים של פירוס את האגפים הרומאים הלא מוגנים, שהיו מרוכזים במתקפתם נגד ההופליטים, דרך פעולת איגוף מסביב למערך התקיפה הרומאי. הרומאים, שהיו בעלי פרשים נחותים למקביליהם האפירוטים, לא היו מסוגלים להתמודד עם המתקפה, וכוחותיהם בשני האגפים החלו בנסיגה.^[10]

הרומאים איבדו 7,000 איש אך הצליחו לחזור לצפון כשהמשמעת הצבאית עדיין שוררת בקרב כוחותיהם. פירוס איבד 4,000 חיילים, אותם לא יכול היה להחליף. הניצחון בקרב הרקלאה היה ניצחון יקר, אבל התוצאות היו מבטיחות עבור פירוס: כמה שבטים ילידים בפנים הארץ (הלוקאנים, הברוטים והמספים) הצטרפו אליו, והמושבות היווניות קרוטון ולוקרי גם כן פנו לקבל את חסות צבאו בהגנה מפני הרומאים. הרומאים איבדו כמעט לחלוטין את השליטה וההשפעה שהייתה להם על הדרום.

בין שני הקרבות

כעת, כשהמומנטום בידו, פירוס נקט יוזמה ונע במהירות צפונה, בתקווה שבעלי בריתה של רומא יערקו ויצטרפו לכוחותיו. הילידים הסאמניטים אכן עמדו בציפיותיו ועברו מחסות רומית לחסות הצבא האפירוטי. עם זאת, הלאטינים סירבו לעמוד לצד המלך האפירוטי והברית שלהם עם הרפובליקה הרומית שרדה. פירוס צעד לכיוון רומא כשהוא בוזז את כל שבדרכו. הוא הגיע לאנגניה והחליט לדחות את הקרב על הבירה הרומאית על רקע העומס שלו בשלל.^[11] בנוסף, הקונסול הרומי ליביוס עקב אחר פירוס עם צבאו בכל תנועותיו, למרות שצבאו הובס, וגם הקונסול השני, אמיליוס ברבולה, שבזמן זה הספיק להחריב את טרנטום, התקרב בראש חילותיו לעבר צבאו הנע של פירוס. מתוך הבנה שבקרוב הוא יהיה במלכוד, פירוס חזר על צעדיו. נוכח תחילתו של החורף, פירוס החליט להקים מחנה בקמפניה.

במהלך החורף פתח פירוס במשא ומתן עם הרומאים, שרצו להחליף שבויים.^[12] הוא שלח את איש החצר שלו קינאס לנהל את המגעים מול הסנאט הרומי. קינאס, יועצו הראשי של פירוס, שהתחנך על ידי הנואם האתונאי דמוסתנס, הציע תנאים נדיבים מאוד: הרומאים יקיימו שלום עם טרנטום ויאלצו להכיר בעצמאותם של השבטים האיטלקיים וכמה מושבות יווניות. כמקובל בעולם היווני, קינאס הציע מתנות לסנאטורים, שחשבו שהם מקבלים שוחד וסירבו להמשיך במגעים, במיוחד כשהסנאטור הזקן והמכובד אפיוס קלאודיוס קאקוס נזף בהם על כך שהם מקיימים משא ומתן ועושים עסקים עם אויב זר שעדיין היה נוכח עם צבאו על אדמת איטליה. לנוכח התמוטטות זאת במשא ומתן, המלחמה המשיכה.

קרב אסקולום

ערך מורחב – קרב אסקולום

באביב 279 לפנה"ס, פירוס תקף את המושבות הרומיות בלוצ'רה ובוונוסה, ששכנו בדרום-מזרח איטליה. יחד עם ערים אחרות, הם השתייכו לטבעת של יישובים צבאיים רומאים שהקיפו את הסמניטים, בעלי בריתו החדשים של פירוס. פירוס רצה לשבור את הטבעת כדי להגיע לבעלי בריתו, מתוך צורך לגייס את אנשיהם לצבאו. גם רומא התכוננה למלחמה ארוכה. היא החלה במגעים כלכליים להשיג בעלי ברית יוונים פוטנציאליים בדרום. במקביל, שלחה רומא למזרח שני צבאות, בראשם של פובליוס סולפיציוס סאווריו ופובליוס דציוס מוס, שני הקונסולים החדשים. לא הרחק מאסקולום, בין לוצ'רה לוונוסה, פגש הצבא המאוחד שלהם - שמנה 40,000 איש - את פירוס וצבאו.

במהלך הקרב היה הצבא האפירוטי בעמדה נחותה ביחס למקבילו הרומי, ולכן פירוס החליט לצופף את השורות של הקשתים והקלעים בין פילי המלחמה, והורה על מתקפה חזיתית עם תנופה רחבה. הרומאים, נוכח מרווח תנועה קטן גם כן, התמודדו חזיתית נגד הצבא האפירוטי ונערך מרחץ דמים.^[13] הקרב נמשך יממה, ובסופו היה על הרומאים לסגת, אך פירוס לא הצליח להשתלט על המחנה שלהם. הרומאים איבדו 6,000 איש כולל הקונסול פובליוס דציוס מוס שנהרג; היוונים 3,505 איש. בסיום הקרב נשמע פירוס, שנפצע מכידון וראה את המחנה שלו הרוס, מצהיר: ”אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור.”^[14] על רקע אמרה זאת הפך "ניצחון פירוס" למטבע לשון, ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו.

הזירה הסיציליאנית

ערך מורחב – הזירה הסיציליאנית במלחמת פירוס

כעוסים מהאובדן הרב של הכוחות בקרב אסקולום, אויביו הרומאים של פירוס לא הגיעו עימו לכדי משא ומתן. בעולם היווני, שני ניצחונות הספיקו בדרך כלל כדי לסיים מלחמה בין שתי ארצות יווניות, אך בשונה מכך הרומאים לא הסכימו לקבל את ההפסד בחזית כחד משמעי. היו תלונות שנשמעו גם מקרב צבאו של פירוס עצמו, ורופאו האישי בגד בו והציע לרומאים להרוג את המלך בהרעלה. הקונסולים של 278 לפנה"ס, גאיוס פבריקיוס לוסינוס וקווינטוס אמיליוס פאפוס הודיעו לפירוס על כוונותיו של רופאו, והוסיפו את ההלצה המפורסמת על מלך אפירוס לפיה "נראה כי אינו מסוכל לשפוט הן את חבריו והן את אויביו."^[15] פירוס יכול היה להעריך את האבירות הרומית, הסכים לחילופי שבויים, וכשהרומאים הצהירו שהם ימנעו מלתקוף את טרנטום לזמן מה, פירוס הכריז על מעין שביתת נשק, ובעצם הקריב את בני בריתו, הסאמניטים והלוקאנים, לפעולות תגמול רומיות שבאו בתגובה לבוגדנותם.

הרומאים אולי הופתעו מכך שאויבם הצהיר על עצירת המלחמה לעת עתה, אבל הם לא ידעו שפירוס קיבל קריאה לעזרה מהמושבה היוונית סירקוזה בסיציליה, שאוימה על ידי קרתגו, וגם קיבל קריאה לעזרה ממקדוניה ויוון, שהותקפו על ידי שבטים קלטים. המלך המקדוני תלמי קראונוס, הובס על ידי הקלטים, שהתקדמו כעת הרבה מעבר לאפירוס ותסליה ועד לדלפי.^[16] פירוס העדיף להתרכז בזירת הקרב הסיציליאנית, הרי שסיציליה הייתה המטרה הראשונית של מסע המלחמה לחצי האי האיטלקי. הפנייה של פירוס נתנה לרומא הזדמנות לאלץ את הסאמניטים להיכנע שוב לכוחותיהם, ולהכניע את הלוקאנים והברוטים גם כן.

מטבע אפירוס שהונפק בסירקיוז במהלך מסעו של פירוס בסיציליה, ועליו מוטבעים פניה של המלכה פיתיה, אם פירוס.

בינתיים, פירוס הציב חיל מצב בטרנטום. התושבים כעסו וביקשו ממנו לעשות את מה שנשכר עבורו ולהמשיך במלחמה הרומית, או לעזוב את העיר כפי שמצא אותה. המלך, לעומת זאת, פשוט התעלם מדרישותיהם של תושבי טרנטום ויצא לסיציליה, שם גייס ואימן צבא חדש מהמושבות היווניות סירקוזה ואקרגס. ייתכן שצבאו החדש כלל 2,500 פרשים ו-30,000 חיילי רגלים, ונתמכה על ידי צי של 200 ספינות משוטים. הוא התקדם במהרה לקצה המערבי של סיציליה, שם כבש את המעוז הקרתגי בהר אריקס בסערה. פירוס עצמו היה ראשון בין אנשיו לחצות את החומה לתוך המעוז. הקרתגים נאלצו כעת לנהל משא ומתן, ומכיוון שזה התארך, התמודד פירוס במקביל עם אויב אחר, הממרטינים. אלה היו שכירי חרב לשעבר שתמכו בעבר במלך אגתוקלס מסירקיוז, אך כבשו את העיר מסינה - כאשר מלכם מת - והחלו לפעול כשודדי ים.^[17] פירוס הביס אותם בעימות ישיר, אך נמנע מהרחבת המאבק בהם עד לכדי העלאת מצור על עירם. באותה העת מצא עצמו פירוס כשומר השלום של סיציליה, ופעל למנוע הסלמה של מאבקים בין הפלגים השונים שיישבו אותה.^[18]^[19] במהלך שהותו בסיציליה, שארכה כשלוש שנים (278 עד 275 לפנה"ס), היה פירוס עריץ צבאי בפועל של האי, ומשל בו ביד קשה, שהשניאה את נתיניו נגדו.^[20]

עד סוף 277 לפנה"ס הצטמצמו הקרתגים למעוז אחד בלבד באי סיציליה: ליליבאיום, מרסלה המודרנית. פירוס דרש שיוותרו גם על מעוזם הזה, וכשהקרתגים סירבו לכך, הוא החליט לחצות את הים ולתקוף את אויביו בבית בבירתו, קרתגו, לחופי הים התיכון בצפון אפריקה, תוניסיה המודרנית. אולם, ברגע זה החליטו הסירקיוזיאנים שלא להמשיך במלחמה. הם שוחררו מן האיום הישיר של קרתגו, ולכן הם לא ראו טעם להילחם יותר, וסירבו לקדם את המאמץ הצבאי הנוסף שדרשה המשלחת לקרתגו. כתוצאה מכך נבלמו שאיפותיו של פירוס וזמן קצר לאחר מכן הושג הסכם שלום בינו לבין קרתגו. פירוס העריך ובצדק כי זוהי רק שאלה של זמן עד שקרתגו תחדש את מוצביה בסיציליה, ושעד אז, רק רומא תוכל להגן על היוונים באי. "איזה שדה יפה אנחנו משאירים לרומאים ולקרתגים להילחם בו", אמר פירוס כשעזב את סירקוזה.

בדרכו חזרה, ב-275 לפנה"ס, הצי הסירקוזי, שהעביר את פירוס וצבאו בחזרה לחצי האי האיטלקי, הובס על ידי הקרתגים במה שהיה למעשה הקרב האחרון במלחמה. תושבי סירקיוז הביעו כעת חרטה על שמנעו מפירוס את מסע המלחמה שלו לליבה של קרתגו, אך היה זה מאוחר מדי. הסכם השלום, שנחתם זמן קצר מאוחר יותר, החזיק מעמד רק עשור. הסכסוך הבלתי נמנע בין רומא לקרתגו, נוכח השאפתנות של שתיהן, התפרצה בדמות המלחמה הפונית הראשונה, שהחלה בשנת 264 לפנה"ס.^[21] כתוצאה מחוסר יכולתו לשמור על הסדר בסיציליה ולהרחיק את קרתגו ורומא מהאזור, פירוס היה מושל בפועל על סיציליה רק לתקופה הקצרה שבמהלכה צבאו היה נוכח בתוכה.

סיום המלחמה

רומא וקרתגו היו מודעות למשמעות ההתערבות של פירוס באיטליה, דריסת רגל של העולם ההלניסטי בשטחם. על כן, לאורכה של מלחמת פירוס הן שיתפו פעולה ותיאמו מהלכים.^[22] פירוס מצידו לא הצליח לאחד את המושבות היווניות לכדי כוח סדיר ומאוחד הנאמן לו, ולמעשה ביסס לעצמו מוניטין של רודן בקרב היוונים יושבי איטליה וסיציליה.

קרב בנוונטום

ערך מורחב – קרב בנוונטום (275 לפנה"ס)

בשובו לחצי האי האיטלקי, החל פירוס במערכה חדשה נגד הרומאים. שאיפותיו להקמת אימפריה מערבית למולדת היוונית כבר התנפצו, והמלחמה המחודשת נגד רומא, כשרק שליש מכוחותיו הראשוניים נותרו, הייתה בקנה מידה מינורי ביחס למערכה הראשונית כפי שנערכה בקרבות הרקלאה ואסקולום. הוא נזקק לתגבורת, אך לא הצליח לגייס את הילידים המקומיים שוב לעזרתו. הסאמניטים איבדו את אמונם בפירוס בנקודה זאת, ועוד ליקקו את פצעיהם מהמערכה שלהם נגד הרומאים. כתוצאה מכך רק מעטים מקרבם פנו שוב לתמוך במחנה של פירוס. מלך אפירוס החליט לפצל את כוחותיו לשניים, את החיל הראשון שלח ללוקאניה כדי לבלום את תנועתו של אחד הקונסולים, כדי שצבאותיהם לא יתאחדו. בינתיים נשאר בראש החיל השני, שהתמודד מול צבאו של הקונסול השני, מאניוס קוריוס, שחנה בבטחה בראש כוחותיו ליד העיר בנוונטום, צפונית ללוקאניה, והמתין לסיוע מלוקאניה.^[23]

מתקפת הפתע הלילית שלו על הקונסול מאניוס קוריוס ליד בנוונטום נכשלה, ובמהלך היום, הוא הובס בפעם הראשונה והאחרונה על ידי הצבא הרומאי. לפירוס כבר לא נותרו עוד ברירות, הוא נאלץ לחזור לטרנטום, שם נחשב לעריץ מדכא. כשהוא משאיר כוח סמלי מאחור, הפליג בחזרה לאפירוס בחורף שבין 275 ל-274 לפנה"ס. הוא הבטיח ליוונים תושבי טרנטום שהוא יחזור, אבל הוא מעולם לא הצליח לקיים הבטחה זאת. בזו אחר זו נכנעו מושבות יוון הגדולה לרומא, שהתבררה כשליט מתון להפתעתם של היוונים. הניצחון הרומאי במלחמת פירוס הפך את רומא למעצמה בעלת הכרה עולמית, ומצרים התלמיית קידמה עמם מגעים להסכם ידידות נוכח תוצאות המלחמה. פירוס שב לאפירוס לאחר שש שנים בהן שהה באיטליה, וכל צבאו נחרב לחלוטין. שאיפותיו כאמור התנפצו, אך הוא נותר נחוש בדעתו להטביע חותם בתוך יוון עצמה.^[24]