המלך משתמש בהם כמוציאים להורג; הם יעבירו את חטיהם דרך הגוף, ואז יקרעו אותו לגזרים, וינתקו אותו לאברים. יש להם ברזל מחודד שלו שקע עם שלושה קצוות חדים, אותם הם שמים על שיניהם באותו זמן...
— תיעוד היסטורי של האי ציילון, רוברט נוקס, 1681
גם הנוסע היהודי בן המאה ה-12 פתחיה מרגנסבורג תיאר הוצאה להורג באמצעות פיל בעיראק, אם כי באופן שונה במקצת:
בנינוה היה פיל. ואין ראשו בולט חוץ... וכשנתחייב אדם לשלטון הריגה אומרים לפיל, זה נתחייב מיתה, והוא יקחהו בשפתו ומשליכו מעלה וממיתו. וכמו שאדם עושה בידו כך הוא עושה בשפתו...
— סבוב רבי פתחיה, יהודה איזנשטיין, "אוצר מסעות" עמ' 48
בדרך כלל הפיל לא היה קורע את הנידון לגזרים בחטיו, אלא דורך על ראשו. הפיל המוציא להורג היה מאומן להניח את רגלו הענקית בעדינות על ראשו של הנידון. בשלב זה, מאשימי הנידון הובאו והורשו להסתכל אל מתחת לרגלו של הפיל, כדי לאשר את זהותו של האסיר. הם היו יכולים לאשרר את האשמתם או להכחישה. בדרך כלל הנידון צרח והתחנן בפני המאשימים שיחזרו בהם, אך נדיר שנענו, שכן בדרך כלל המשמעות הייתה להחליף מקומות עם הנידון - עדות שקר נחשבה לרוב לעבירה שדינה מוות. לאחר שהזיהוי אושרר, המהוט, או נהג הפיל, נתן את הפקודה, והפיל לחץ את רגלו מטה בכוחו העצום, רמס ופיצח את גולגולתו של הנידון למוות עד להשחתתה.
חיתוך עץ של הוצאה להורג על ידי פיל שפורסמה בשנת 1868 בעיתון Le Tour Du Monde
במהלך מסע למרכז הודו בשנת 1868, תיאר לואי רוסלה (Louis Rousselet) הוצאה להורג של פושע על ידי פיל. הוכן איור של ההוצאה להורג שהראה את הנידון מאולץ להניח את ראשו על כן, ואז הוא מוחזק שם ופיל מוחץ את ראשו מתחת לרגליו. האיור עובד לחיתוך עץ והודפס ב-Le Tour du Monde - המגזין הנפוץ ביותר באותה תקופה בצרפת לענייני נסיעות והרפתקאות.
רוב הראג'ות החזיקו פילים שאומנו להוציא להורג. ההוצאה להורג עצמה נערכה לרוב קבל עם ועדה, במטרה להרתיע מפני הפרות חוק. הפילים שנבחרו למשימות אלה היו גדולים במיוחד, ובמקרים רבים שקלו מעל תשעה טון. התהליך נועד להיות מחריד, ולרוב אף היה. לאורך ההיסטוריה הארוכה של שיטה זו להוצאה להורג, היו שליטים שהשתמשו בה גם נגד ילדים. לעיתים הוארך התהליך על ידי גרירת הנידון למוות ברחובות לפני ההוצאה להורג (לרוב בעזרת חבל שנקשר לרגלו של הפיל). שיטה חלופית הייתה להשתמש בפיל שאומן למחוץ קודם את הגפיים, ואז את החזה, בדרך כלל באיטיות, שהגבירה את הכאב.
כאמור, הוצאה להורג בעזרת פילים הייתה מקובלת על שליטים בדרום-מזרח אסיה. אחד הקיסרים המוגולים, ג'ללאדין מוחמד אכבר (1547–1605), האמין שהפיל החביב עליו מסוגל להבחין בצורה אינסטינקטיבית מי אשם ומי זכאי והשתמש בו הן כשופט והן כמוציא להורג. כששלט בעיר אגרה בשנים 1570–1585, העמיד לדין הפיל אלפי אנשים שנחשדו אפילו בעבירות קלות. הם הוצבו אחוזי אימה מול הפיל המלכותי הגדול והמתינו שישקול לכאורה האם לדרוך עליהם. רובם אכן נרמסו למוות, אם כי אירעו מקרים בהם הפיל סירב. אז היה החשוד משוחרר מיד, שכן לדעתו של אכבר, חפותו הוכחה. מוגולים אחרים השתמשו בשיטה זו של הוצאה להורג לשם שעשוע. הקיסר ג'הנגיר נהג לצפות במיתות שכאלו בעצמו, והורה על רמיסת מספר עצום של פושעים על ידי פיליו.
במאה ה-18 השתמשו בשיטה זו מרתים באופן שגרתי. הקיסר סנטג'י גורפדה (1764–1794) הודה בחולשתו לעונש זה, ועל כל עבירה, ולו הקטנה ביותר, היה שולח את העבריין להימחץ מתחת לרגלי הפיל המלכותי. במהלך המאות ה-18 וה-19, בתי דין מוסלמים בדרום-מזרח אסיה גזרו דרך קבע על האשמים בדין להרמס על ידי פיל.
בספר חשמונאים ג' (פרקים ה'-ו') מסופר כי המלך תלמי הרביעי תכנן להוציא להורג המוני יהודים בכיכר מרוצי הסוסים שבסכדיה (מחוז ליד אלכסנדריה) על ידי שימוש בחמש מאות פילי מלחמה שסוממו ביין ובלבונה. על הסוסים נחבשו "כלים נוראיים". על פי הספר, נדחה ביצוע הטבח פעמיים. בפעם השלישית סוכלה כוונת המלך סופית בידי שני מלאכים שירדו מהשמיים ומנעו מהפילים לרמוס את היהודים. אז החליט המלך לחונם.
הרשומות המדויקות של רוב ההוצאות להורג בדרך זו אבדו במשך השנים או אף לא נוצרו כלל. הבריטים תחזקו את המקור העשיר ביותר של תיעוד בנושא בזמן שלטונם בהודו. עולה מהם כי הבריטים המשיכו את המסורת המקומית של הוצאה להורג באמצעות פילים עד לאמצע המאה ה-19, וזאת ככלי להשלטת אימה וכחלק ממדיניותם לשמר את המנהגים והשיטות המקומיים ככל שיכלו.
השיטות היו מגוונות, על פי האזור. רשומות מאזור אחד מגלות שהנידון למוות היה מוכנס לשק קנבס כדי להסתיר מפניו את העומד לקרות. הפיל היה דורס את השק ומשטחו, כשהנידון בתוכו. באזור אחר אולץ הנידון להביט בפיל מגיע ממרחק גדול, כשרגליו הענקיות הולכות ומתקרבות. במקרים אחרים היה הנידון נקבר עד צוואר והפיל היה דורך על ראשו.
