קרב אקנומוס נערך ב-256 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין ציי קרתגו ורומא ליד כף אקנומוס (Εκνομος, Ecnomus), בחוף הדרומי של סיקיליה (סיציליה). הקרב הסתיים בניצחון הרומאים, ואיפשר להם להעביר את זירת המלחמה מסיציליה אל אדמת קרתגו שבאפריקה. קרב אקנומוס נחשב לגדול שבקרבות הימיים בעת העתיקה.
רקע היסטורי
המלחמה הפונית הראשונה (264–241 לפנה"ס) החלה כהתערבות צבאית של הרומאים והקרתגים במלחמתו של היירון שליט סירקוסאי על השליטה בעיר מסנה שבסיציליה. עד מהרה גלש הסכסוך למאבק בין שתי המעצמות – היבשתית והימית – על השליטה באי כולו, אך גם לאחר שמונה שנות לחימה ביבשה ובים לא הצליחו הצדדים להכריע האחד את יריבו. על אף תבוסתם בקרבות הימיים ליד מילאי וטינדאריס, נותרה השליטה בים בידי הקרתגים. אוניותיהם הוסיפו להעביר באין מפריע תגבורות צבא ואספקה מקרתגו שבאפריקה אל הערים הפוניות שבסיציליה, וציים המלחמתי היווה איום מתמיד על הנתיב הימי החיוני לרומאים בין איטליה לבין צבאותיהם שמעבר למצר. למרות עליונותם בשדה הקרב הבינו הרומאים, כי כל עוד שולטים הקרתגים בים לא יוכלו לסלקם מן האי, ועל כן החליטו להעביר את המלחמה לאפריקה ולהכריע שם את קרתגו בקרב יבשה.
פוליביוס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-2 לפנה"ס, כותב כי "משימת הרומאים הייתה להפליג אל לוב (אפריקה)... שמאבק הקרתגים יהא לא למען סיציליה אלא למענם הם ולמען ארצם."[1] הקרתגים הבינו במידה שווה, כי אם ינחת צבא רומאי באפריקה ייחרץ לא רק גורל עריהם בסיציליה אלא גם גורל קרתגו עצמה, ועל כן החליטו להשמיד בקרב ים את צי חיל המשלוח.
ההכנות לקרב ומניין הכוחות
הרומאים כינסו 330 חמש-חתריות ומספר לא ידוע של אניות משא (מובלות-סוסים), ובקיץ 256 לפנה"ס הפליג הצי מאיטליה אל אקנומוס שבחוף הדרומי של סיציליה, שם חנה הצבא. הצי הקרתגי, שמנה 350 חמש-חתריות, יצא מאפריקה ועגן ליד הראקליה מינואה, כ-25 קילומטרים מערבית לאקרגס. פוליביוס, המקור העיקרי לידיעותינו על הקרב, מוסר כי בכל אוניית-מלחמה רומית היו 300 חותרים ואנשי צוות ו-120 חיילים, וסך כל חיל המשלוח מנה לדבריו כמאה וארבעים אלף איש. לפי חשבונו, היו לקרתגים – בהתאם למספר אניותיהם – מאה וחמישים אלף איש ויותר.[2]
קרוב מאוד לוודאי, כי פוליביוס שגה באומדן מספר האנשים בצי הקרתגי. הרומאים התכוננו "הן לקרב ים והן לפלישה לארץ האויב", ולכן מספר החיילים שעל סיפון כל אחת מאוניותיהם היה גדול פי שלושה ויותר מן המקובל באותה תקופה. הקרתגים, לעומתם, התכוננו לקרב ים בלבד, שבו יוכלו אוניותיהם מהירות התנועה והתמרון לנגח את אוניות הרומאים ולהטביען. כוחם לא היה בלוחמת סיפונים, ואמנם לא לכדו ולו אונייה אחת במהלך הקרב. פוליביוס כפל את מספר אניות הקרתגים ב-420 (300+120) וכך הגיע למספר של מאה וחמישים אלף בקירוב. גודלו של הכוח הקרתגי צריך להיות אפוא נמוך הרבה יותר, בין 110 אלף ל-120 אלף איש.
היערכות הציים
ההפלגה בים הפתוח כרכה בחובה סכנות רבות ולא מצד איתני הטבע בלבד. במרחבי הים יכלו אוניות הקרתגים המהירות להוציא לפועל את תמרוני הניגוח בהם הצטיינו – איגוף, פריצה וכיתור. אוניות הרומאים, לעומת זאת, היו כבדות-מבנה ומהירותן נמוכה מן הרגיל בשל החיילים הרבים שהתגודדו על סיפוניהן. זאת ועוד, הרומאים נדרשו גם לגונן על מובלות הסוסים, שהיו אוניות משא איטיות מונעות במפרש. לפיכך ערכו את אוניותיהם לא בשורת חזית אחת או כפולה, כמקובל, אלא בצורת משולש.
הם חילקו את כלל הצי לארבע שייטות. השייטת הראשונה, ובראשה שש-חתרית בפיקוד הקונסול לוקיוס מאנליוס וולסו (Lucius Manlius Vulso), נערכה בטור אלכסוני כשחרטומי האוניות אל מול האויב ויצרה את הצלע הימנית הקרובה לחוף. בראש הטור האלכסוני השני ניצבה שש-חתרית נוספת, בפיקוד הקונסול השני, מרקוס אטיליוס רגולוס (Marcus Atilius Regulus), ומאחוריה אוניות השייטת השנייה. את בסיס המשולש יצרה השייטת השלישית, ערוכה בשורה חזיתית; אוניותיה גררו את מובלות-הסוסים, שכן בלתי אפשרי לנהל קרב ימי כשאוניות משא, התלויות בחסדי הרוח, משוטטות הנה והנה בזירת הלחימה. מאחורי מובלות-הסוסים הוצבה השייטת הרביעית בשורה חזיתית ארוכה יותר, שבלטה משני אגפי השייטת השלישית ואוניות המשא שלפניה. משתפסו האוניות את מקומן, קיבל המערך צורת "טריז, שקודקודו פתוח ובסיסו סגור היטב, והוא יעיל ורב-תועלת וכמעט שלא ניתן לשבירה".[2]
מיד עם הגיע הידיעה לאוזני הקרתגים על יציאת האוניות הרומאיות לים, הזדרזו ושטו לעברן. עם התקרבם ראה חמלקרת, מפקד הצי הקרתגי, את המערך הרומאי המשולש שבאחוריו נגררות מובלות-הסוסים, החליט לנצל חולשה זו וסידר את אוניותיו בהתאם. שלושה רבעים ממספר אוניותיו חילק לשתי שייטות והציב אותן בשורה חזיתית. את הרבע הנוסף העמיד בשורת חזית בצדו השמאלי של המערך, כשהיא נוטה בזווית לעבר היבשה. השייטת הימנית, בפיקודו של חנו, נפרשה הרחק אל הים הפתוח, ובה הועמדו המהירות שבחמש-חתריות, המתאימות לביצוע תנועות איגוף וכיתור. חמלקרת עצמו התייצב באמצע המערך בפיקוד השייטת המרכזית.
מהלך הקרב
משניתן האות לקרב בצי הרומאי, פרצו קדימה השייטות הראשונה והשנייה, כשהן מכוונות את התקפתן למרכז המערך הקרתגי. חמלקרת הניח להן להתקרב, ואז פקד על אניות השייטת המרכזית להיסוב לאחור ולהעמיד פני נסוגות. הרומאים, בהתלהבותם, דלקו אחריהן, כשהם מותירים מאחור את השייטות השלישית והרביעית ואת מובלות-הסוסים. משגדל די צורכו המרחק בין שני חלקי הצי הרומאי, הורה חמלקרת לאוניותיו להסתובב לאחור ולהתנגש באויב.
תוך כדי הנסיגה המדומה של חמלקרת ואניותיו, אגפה ותקפה השייטת הימנית בפיקודו של חנו את השייטת הרומאית הרביעית, זו שהגנה על מובלות הסוסים. השייטת הקרתגית השמאלית, הסמוכה לחוף, אגפה גם היא את המערך הרומאי, והסתערה על אוניות השייטת השלישית הגוררות את מובלות-הסוסים. כך התפצלה המערכה לשלושה קרבות ימיים נפרדים, המרוחקים מרחק ניכר האחד מהשני.
ההתנגשות בין אוניות חמלקרת לשייטות הראשונה והשנייה הייתה שקולה בתחילתה, אך לבסוף גברה ידם של הרומאים. השימוש בגשרי ההשתלטות (ה'עורבים') ועליונות החיילים הרומאיים בלוחמת-סיפונים שמו לאל את התקפות הניגוח של אניות הקרתגים מהירות התנועה והתמרון, והן פנו למנוסה.
אותה שעה תקף חנו את השייטת הרביעית והסב לה אבדות. עמיתו, מפקד השייטת הקרתגית הסמוכה לחוף, כיתר את אוניות השייטת השלישית, שהתירו מיד את חבלי הגרירה. מפחד גשרי ההשתלטות של הרומאים לא ניגח את אוניותיהם, אלא דחק אותן אל עבר החוף וכמעט שהצליח להשמידן.
משגברו שני הקונסולים על חמלקרת ואניותיו, מיהרו להושיט עזרה לשייטות השלישית והרביעית ולמובלות-הסוסים הנתונות במצוקה. הם כיתרו את אניות הקרתגים, לכדו חמישים מהן על צוותן והניסו את השאר.
תוצאות הקרב
קרב אקנומוס, הנחשב לגדול שבקרבות הימיים בעת העתיקה, הסתיים בניצחון רומאי. למעלה מ-30 אוניות קרתגיות טבעו ו-64 נפלו לידי האויב. מאוניות הרומאים הוטבעו 24, אך אף אחת לא נפלה שלל. זמן קצר אחר כך נחת חיל המשלוח באפריקה באין מפריע ונערך להכרעת קרתגו בקרב יבשה על אדמתה שלה.
מקורות
- "קרב אקנומוס" (פוליביוס, היסטוריה, ספר א, כה–כח). תרגם מיוונית מאיר שָׂשׂ. "תורן" – דפים לבית צים, מס' 46, ינואר 1964. העתק דיגיטלי בפרויקט בן יהודה.
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א–ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון, ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. Cambridge MA, Harvard University Press and London, William Heinemann, 1922-1925. Digitized copy in: LacusCurtius.
- Walbank, F.W., A Historical Commentary on Polybius. Vol. 1: Commentary on books 1-6. Oxford, Oxford University Press, 1957.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 26. (המובאות בתרגומו של ד"ר מאיר שש.)
- ^ 1 2 שם, ספר ראשון, 26.
