בעקבות הפסל יצחק דנציגר, ששימש כמעין אב רוחני לאמנים צעירים רבים, התאספה בראשית שנות ה-70, קבוצה של אמנים מושגיים שהושפעה מרעיונותיו אודות אמנות מושגית ו"תיקון הטבע". קבוצת האמנים קיימה פגישות סדירות עם דנציגר בחיפה ובתל אביב והשתתפה בסיורים שארגן. "היינו נעריו של דנציגר, אפשר לומר", סיפר משה גרשוני בטקסט מאוחר, "בתחילת שנות השבעים, בתקופה שהוא עבד על מחצבת נשר ועשה את כל הניסיונות שלו ... זו הייתה התקופה שהוא תלה את החיטה במוזיאון, כל הכיוון הנסיוני הזה שהיה ברוח אחת עם הדברים שאנחנו חיפשנו".[1]
בשונה מעבודותיו של דנציגר, הפעולות שביצעו חברי הקבוצה, נשאו אופי פוליטי וחברתי מובהק יותר. הממד הארס פואטי שברבות מן הפעולות ביטא את הרעיון תפיסת האמנות כאלמנט לקידום חברתי. על חברי הקבוצה נמנו גבע, אולמן, גרשוני, דב אור-נר, אפרת נתן, נחום טבת ויחזקאל ירדני.
חלק מן האמנים ביצעו פעולות שהיו קשורות להשפעת "אמנות האדמה". האמן דב אור-נר, לדוגמה, שלח מכתבים לאנשי הקיבוץ והכפר וביקש מהם לשלוח לו את האשפה שלהם. השקיות הוטמנו בבור בעומק 20 מ' שכוסה בהדרגה. גם מיכה אולמן עסק בפעולת חפירה ובמסגרתה יצר בסוף אוקטובר פעולה של "החלפת אדמות" בין שני בורות שנחפרו בשני היישובים. השפעתה של פעולה זו הייתה בהעלאת מודעות בקרב תושבי היישובים לסיטואציה הפוליטית.
משה גרשוני ביצע עבודה בעלת משמעויות ארס-פואטיות ופוליטיות. בפעולה שלו יצר גרשוני תצלומי נוף בקיבוץ מצר, כינס אספת קיבוץ ובה "חילק" את אדמות הקיבוץ לחברים. אביטל גבע יצר עבודה בעלת משמעויות אקולוגיות, ובה מיין ספרים שנשלחו למיחזור במפעל אמניר והקים ספרייה מאולתרת בתוך אבוסי בקר. בעבודה נוספת רתם גבע בני נוער למחרשה ובפעולה משותפת שנמשכה שבועיים חרש את האדמה החקלאית באזור. בין העבודות הנוספות שנוצרו בפרויקט הייתה מכלאה עשויה ענפים, שנבנתה על ידי נחום טבת.[2]
