"אמנות אדמה" (באנגלית: Land art) היא צורת אמנותפיסולית אשר התפתחה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20.
באמנות זו נעשה שימוש בחומרים טבעיים, כדוגמת אדמה, סלעים, עצים (הן כחומר גלם והן כצמח), לצד חומרים מלאכותיים, לשם יצירת סביבה פיסולית.
"אמנות האדמה", בשונה מפסל רגיל וממיצב, מתקיימת בתוך מרחב פתוח, שלרוב איננו מרחב עירוני. בשל החומרים שמהן עשויות עבודות האדמה, קיומן של רבות מהן הוא ארעי, ולכן משמש מדיום הצילום כאמצעי לתיעוד ולהצגה של עבודות רבות.
היסטוריה של התפתחות התחום
למרות שנהוג לתאר את התפתחות תחום "אמנות האדמה" עם שנות השישים והשבעים של המאה ה-20, ניתן למצוא כמה תקדימים היסטוריים לתחום הקשורים, למה שמכונה לעיתים, כ"פיסול סביבתי". אחד מן התקדימים המרכזיים היה הפארק הפיסולי אותו עיצב הפסל הרומניקונסטנטין ברנקושי. בשנת 1938 סיים ברנקושי לעצב את הפארק בטרגו ז'יו, שבו הציב ברנקושי פסלים כגון "העמוד האינסופי", "שער הנשיקה" ו"שולחן השתיקה". פסלים אלו הוצבו בתוך מרחב נוף אשר עובד והותאם כרקע פונקציונלי ואסתטי לפסלים. בתכנון הפארק ה"נוף" לא נתפש רק כרקע לעבודות, אלא כשותף מלא להן. תקדים נוסף ניתן למצוא בעבודותיו של האמן האמריקאי-יפניאיסאמו נוגוצ'י (Isamu Noguchi). נוגוצ'י, לצד עבודותיו כפסל מודרניסטי, יצר גם פרויקטים בתחום של אדריכלות נוף, בה הופיעו השפעות של עקרונות תכנון מן הגן היפני המסורתי.
עם לידתה של האמנות המינימליסטית, בעיקר בארצות הברית, חשו אמנים רבים כי גבולות התצוגה בגלריה או במוזיאון אינן עונות עוד על דרישותיהם. הפיסול המינימליסטי עסק בבדיקת גבולות התצוגה על ידי מיצבים ופעולות אמנותיות אחרות, ויציאה אל מחוץ לגבולות החלל הממוסד הייתה מהלך מתבקש עבור רבים מהם.
רוברט סמיתסון היה בין האמנים הידועים בתחום אמנות זה. חשיבותו הרבה של סמיתסון נבעה בין היתר גם מעובדת היותו מבקר אמנות, ומאמריו בירחון "ארטפורום" ( Artforum) עזרו לביסוס מסגרת תאורטית לתחום. בין עבודותיו הידועות של סמיתסון בולטת העבודה "מזח לולייני" (Spiral Jetty), הנחשבת לסמלה הבולט של אמנות זו. העבודה נבנתה בשנת 1970 במשך שישה ימים בחודש אפריל, על חופו של אגם ביוטה שבארצות הברית. עליית מפלס האגם במשך השנים גרמה להרס של העבודה ולהיעלמותה המוחלטת. בשנת 1999 נרכש אזור האגם על ידי מרכז האמנות "די אי איי" (Dia Art Foundation) מניו יורק והעבודה נבנתה מחדש.
במסגרת העבודה "שלילה כפולה" (Double Negative) של מייקל הייזנר, שנבנתה בין השנים 1969–1970, נחפרו באתר ליד אוברטון (Overton) במדינת נבדה שלוש שוחות. מן השוחה האמצעית, שעומקה 15.2 מטרים, רוחבה 9.1 מטרים ואורכה 457 מטרים, הוצאו 240,000 טון של אדמה אשר שימשו למילוי שתי השוחות הנוספות. ה"שלילה" שבעבודה מתייחסת הן ליחס בין הסימנים - יחס בין שוחה "מלאה" לשוחה "חסרה" המתערער כתוצאה מפרקטיקת עשייתן, והן ליחס המורכב בין העבודה כיצירה אמנותית "פיסולית" לבין הטבע עצמו.
בין אמני האדמה שאינם אמריקאים בולטים האמנים אנדי גולדסוורט'י (Andy Goldsworthy), שנהג ליצור מבנים מורכבים העשויים מחומרים טבעיים, וריצ'רד לונג (Richard Long). עבודותיו העיקריות של לונג בתחום זה עסקו בקשר שבין האדם לטבע. עבודותיו תיעדו ויצרו מסלולי הליכה אותם יצר במקומות שונים על ידי רמיסת צמחייה בנעליו או בשיטות אחרות. את המיצגים הללו תיעד בתצלומים. סוג אחר של תצוגה כלל יצירת מסלולי הליכה העשויים מחומרים טבעיים. לונג החל ביצירתם בטבע בשנת 1974 מחומרים כגון אבני צפחה. מאוחר יותר הציב לונג מסלולים כאלו גם בתוך חללי אמנות ממוסדים.
גם כמה מעבודותיו של האמן כריסטו נחשבות כחלק מן התחום. בעבודות אלו, ביצע כריסטו פעולות של עטיפה וסימון של מקומות בטבע. פעולות סימון אלו, הדומות לפרויקטים עירוניים שביצע, הם חלק מתהליך אמנותי השם דגש על פעולת התקשורת הבין-אישית שבהכנת הפרויקטים המורכבים.
אחת מעבודות האדמה השאפתניות ביותר היא עבודתו של האמן ג'יימס טורל (James Turrell). טורל יצר בתוך אתר באריזונה שבארצות הברית עבודה בשם "Roden Crater". בעבודה, חצב טורל בתוך אדמת ההר והפך אותו לאתר של מצפה כוכבים נטול טכנולוגיה. עבודה דומה של טורל בשם "החלל הרואה" (1992) מוצגת בגן הפסלים של מוזיאון ישראל.
