האמנות האטרוסקית הייתה אמנות דתית בעיקרה. האמנות האטרוסקית תרמה לאמנות הפיסול הרומי לא רק את הנטייה לתיאור ריאליסטי והשפעות סגנוניות נוספות, אלא גם את המיתולוגיה אשר העשירה את המיתולוגיה היוונית לכדי סינתטזה חדשה בדמותה של המיתולוגיה רומית.
בין הממצאים בולטת קבוצה של כדים עליהם מופיעות מסכות ופני דמויות שונות המתוארים עם מאפיינים ריאליסטים שונים. כדים אלו שימשו לפולחן המוות. במסגרת פולחן זה הוצאו שרידי דיוקנותיהם של אבות המשפחה לטקסי הפולחן הדתיים. דיוקנאות הופיעו גם בתיאורים על גבי סרקופגיםאטרוסקים. רוב הסרקופגים שנשתמרו עשויים מטרקוטה צבועה ועל המכסה העליון שלהם מופיעות דמויות הנמצאות בתנוחת הסבה. בסרקופג הידוע בשם "סרקופג הזוג הנשוי", מסוף המאה ה-6 לפנה"ס מופיעים זוג בתנוחת הסבה. פני הדמויות מזכירים את סגנון הפיסול היווני הארכאי. על פני הדמויות מופיע אף ה-"חיוך הארכאי" ועיניהן מוגדשות וגדולות.
עם שקיעתה של סירקוזה בעקבות המלחמה הפונית השנייה, בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס, החלה השפעה חזקה של הפיסול היווני ההלניסטי, שסיציליה הייתה אחת ממרכזיו. אמנים יוונים החלו להתיישב ברומא החל משנת 146 לפנה"ס, עם כיבושם של שטחי התרבות היוונית. מלבד אימוץ והתאמה של המיתולוגיה היוונית, הפכו גם הפסלים היוונים למצרך אופנתי בחוגי החברה הרומית. לפסלי הברונזה היוונים נעשו העותקים רבים בשיש, ובכך תרמו להשתמרותם של טיפוסי פסלים רבים מן האמנות היוונית. הפיסול בשיש, לא היה מקובל בקרב האטרוסקים ויש בידי החוקרים עדויות מעטות על שימוש בחומר זה. אולם, הרומאים פיתחו מאוד את הפיסול בשיש כתחליף לפסלי הברונזה היקרים מיוון. הפיסול היה רק פן אחד של העניין העצום של הרומאים בתרבות יוון. המשורר הרומי הוראטיוס תיאר התעניינות זו וטען כי "יוון הכבושה כבשה את כובשה הפרא"[1].
הפיסול הרשמי בתקופתו של אוגוסטוס קיסר היה פיסול תעמולתי בעיקרו. הפסלים והאנדרטאות שהציב אוגוסטוס היו משובצים במגוון של סממנים ואטרביוטים אשר נועדו להציג את הקיסר, בהתאם לסיטואציה. להבדיל מפסלי הדיוקן הרומיים, קלסתרונו של אוגוסטוס עוצב כאידיאל וכנוסחה קבועה שנשמרה בכל ימיו של הקיסר, הגם שהיו בה כמה מאפיינים אינדיבידואלים.
העתקים של תיאורי הקיסר נעשו בתפוצה גדולה ונשלחו לחלקים שונים באימפריה. בנוסף לפרוטומות של הקיסרים נוצרו גם דיוקנאות גוף מלאים של הקיסרים. בדיוקנאות אלו יצר אוגוסטוס מעין "אב טיפוס" להצגתם של קיסרים בעתיד, המשלבים בין מסורת הפיסול היוונית עם חידושים רומיים. דיוקן "אוגוסטוס מפרימה פורטה", מן המאה ה-1 לספירה, לדוגמה, מציג את הקיסר בדמות מצביא אך גם בעל סממנים של אל. נוסח זה הפך לקאנון העיקרי לתיאור הקיסר כשליט צבאי[2], אולם לצד תיאור זה התקיימו מסורות תיאור נוספות אשר הציגו את הקיסר כאיש רוח או ככהן דת, כמו פסל "אוגוסטוס מוויה לביקנה" או בפסל דומה ממוזיאון הוותיקן.
חידוש סגנוני ותוכני חשוב היה היחס של הרומאים אל התיאור ההיסטורי. האלים ומעשייהם הוצגו בצורה דומה לאירועים היסטוריים ממשיים. האלים תוארו כבני אדם ממשיים ובצורה ריאליסטית. אף מעשייהם הוצגו במישור אחד עם חיי הרומאים, זה לצד זה. ב"מזבח דומיטיוס אהנובארובוס" (Altar of Domitius Ahenobarbus), מסוף המאה ה-2 או מן המאה ה-1 לפנה"ס. בתבליטיו, המפוזרים כיום בין כמה מוזיאונים בעולם, אנו מוצאים תיאורים של אלים, כגון תיאור של נפטון ואמפיטריטה הנישאים במרכבת הנישואין על ידי שני טריטונים, לצד תיאור העלאת קרבן על ידי חיילים ואזרחים רומיים.
סגנון תיאור דומה של אלים ובני-אדם ניתן למצוא באנדרטה הגדולה אשר הקים אוגוסטוס לציון השלום שהושג בעקבות הניצחונות של אוגוסטוס בגאליה ובספרד. בתבליטי ה"ארה פקיס" (בלטינית: "מזבח השלום"), אשר פוסלו מאבן שי לבנה, מתארים את המשפחה הקיסרית כשהיא זובחת לאלים. התבליט מדגיש את הרצף הסיפורי של האירוע, כמעין אפריז. כל הדמויות מקבלות טיפול אמנותי דומה כך שנוצר טשטוש מכוון בין דמויות בית המלוכה, דמויות הכהנים מכוסי הברדס. דמויות הילדים שוברות את רצף התהלוכה. גם דמויות של מספר מבוגרים, אשר פניהן מופנות, לדוכמה, אחורה, מגוונות את הרצף המתואר.
דרך שני תיאורים אחרים המופיעים במזבח נקשר פועלו של אוגוסטוס עם מעשי האלים. באחד, מתואר איניאס, אבי האומה הרומית, ואבי משפחת ה"יוליים" מקריב קרבן. באחר מופיעה "אדמת איטליה" כהאנשה של אשה שבחיקה שני תינוקות ומסביבה מופיעות חיות וכן האנשות של ה"אוויר" וה"מים" כדמויות נשיות בעלות חזה חשוף האוחזות בבד הטוגה המתנופף.
ז'אנר הדיוקן מקום מרכזי בפיסול הרומי, בניגוד לפיסול היווני, שם שימש הדיוקן לתיאור שליטים וספורטאים בלבד. בין המקורות להתפתחותו של ז'אנר זה ניתן, לבד משפעת הפיסול האטרוסקית, גם את פולחן הדת הרומי ואת מסורת החברה הרומית המאורגנת במשפחות. לרומי המצוי הייתה המשפחה בעלת חשיבות עצומה, כיוון שהיא קבעה את מעמדו החברתי של האדם. חשיבות זו של פולחן מוות מורכב הולידה עשייה של מסכות מוות של בני המשפחה. מסכות אלו הוצאו בלוויות כך שבני המשפחה המתים "ליוו" את הנפטר אל מקום קבורתו[3].
ה"פרוטומה" - תיאור הראש והכתפיים היוותה חלק מתרבותם של אנשי המעמד הגבוהה בחברה הרומית. הדיוקן הרומי שאף לתיאור מדויק של הדמות. בתיאורי הדמויות אף ניתן הדגש על תיאורי בגדים ועיצוב שיער, בהתאם לצו האופנה של כל תקופה בה נוצר הפסל. על רקע מסורת התיאור הריאליסטי והקונקרטי של האמנות הרומית, הולכים ונדחקים מחשיבותם דמויות האלים וההתרחשויות מסיפורי המיתולוגיה.
תקופת השושלת הפלאבית
תקופת שלטונם של הקיסרים הפלאבים, מציינת שינוי בדמותה של החברה הרומית ושל הפיסול שלה. החוקרים מצאו באמנות זו חזרה להאנשה בתיאור דמויות. הקיסרים הפלאבים אספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס ביססו את האמנות על ערכים "רומיים" אשר בוססו כבר בימי שלטונו של נרון. אולם, חלק מן החוקרים סבורים כי ההקבלה בין שתי תקופות אמנותיות אלו אינה נכונה ולמעשה, האמנות מתקופת נרון נוצרה למעשה תחת שלטונו של דומיטיאנוס. הם מבססים את טענותיהם על הדמיון הצורני בין שני קיסרים אלו כיכול להסביר את הדבר[4].
יצירת האמנות הידוע ביותר מתקופה זו היא "שער טיטוס", אשר הוקם ב"ויא סאקרה", הדרך הקדושה שהובילה לאורך הפורום הרומי, על יד הקיסר דומיטיאנוס לכבוד אחיו טיטוס. היא באה לציין את הכנעתו של המרד הגדול בירושלים אך הוקמה רק לאחר כשתים עשרה שנה. שני התבליטים המרכזיים של השער ממוקמים בתוך הקשת הפנימית. האחד המציג את תהלוכת הניצחון של הקיסר במרכבתו, מלווה על ידי הכוחות הרומיים ועל ידי האלים מארס ומינרווה. מאחורי הקיסר מופעות דמויות ייצוגיות של "רומא", וה"סנאט". בתבליט השני נישאת מנורת המקדש ביחד עם שאר כלי בית המקדש בתהלוכת ניצחון רומית. הדמויות בתבליטים מתוארות בפשטות, תוך ניסיון מועט ליצירת עומק. אחד האלמנטים אשר יוצא עומק הוא החניתות והניסים הנישאים בתהלוכה. הדמויות, המושפעות ממסורת התיאור היוונית, מכונסות לכדי דבוקה ואילו חלקו העליון של התבליטים נותר ריק באופן יחסי.
האמנות שלאחר תקופת השושלת הפלבאית מאופיינת ביחס מעורב אל תיאורי האלים. בתחילת המאה ה-2 לספירה, היא תקופתו של הקיסר טראיאנוס, הומעטה חשיבות האלים בתיאורי הניצחון של הקיסר, כגון בשני תבליטים המתארים את ניצחונו בדאקיה. התבליטים נמצאו כעיטורים על קשת קונסטנטינוס בשימוש משני ומקורם במונומנט אשר כנראה נהרס בתקופה קודמת לבניית הקשת. בתבליטים מורגשת דחיסות רבה בקומפוזיציה. הדמויות נדחקות למישור התמונה הקדמי ואינן יוצרות כמעט עומק. בחלקים שונים של התבליטים מורגש הניסיון למלא את החלל הריק בטקסטורות ובדגמים שונים על ידי שימוש בחניתות, במגן מעוטר וכדומה. הדמויות עצמן מתוארות בנפחיות ריאליסטית ומורגש הניסיון להעניק לתיאור אווירה של מהלך הקרב. מערכת תבליטים עשירה נמצאת על קשת טראיאנוס שהוקמה לכבודו בשנים 114–117 בעיר בנוונטום לרגל השלמת ויה טראיאנה. רוב התבליטים המפוסלים על הקשת מאדירים את מפעלותיו של הקיסר בתחומים אזרחיים, ולאלים הוקצו תיאורים מעטים יחסית. קשת זו נחשבת לאחת השלמות ששרדו עד ימינו.
אופן התמעטותה של מסורת הפיסול היוונית-הלניסטית באמנות הרומית מציג, כאמור, יחס המשלב בין נטייה לתיאור רוחני וסימבולי, לבין תיאור ריאליסטי ונטורליסטי. פעמים רבות הוזנחו חלקים בתיאור כדי להעצים את העלילה או את המסר הסמלי. העצמת הגוף הריאליסטי אל מול משטח פיסולי שטוח כמו בתבליט "אנטינואוס סילואנוס" משקפת מסורת אשר הופיעה אמנם כבר בפיסול היווני, אולם בתוך מסגרת הפיסול הרשמי הרומי הפכה טכניקת הצגה זו לבעלת חשיבות מכרעת.
דוגמה להדגשה יתרה של הנראטיב העלילתי מצויה באנדרטה אשר הוקמה בשנת 113 לספירה וידועה כ"עמוד טראיאנוס". אנדרטה זו, אשר הוקמה אף היא לזכר הכיבוש בדאקיה, מתארת את התנהלותו של הקרב כולו בפס רצוף אירועים. פס זה, שאורכו כ-200 מטר, מכיל 155 סצנות שונות המתארות שלבים שונים בקרב. תיאור האירועים מתחיל בחלקו התחתון של העמוד והוא מתקדם למעלה. בסופו של העמוד הוצב, כנראה, פסל של נשר - סמל הקיסרות הרומית. התיאורים אינם מתמקדים רק בסצנות קרב, אלה מציגים את ההכנות לו וכן מתוארים בפירוט האויבים הדאקים.
באנדרטה זו הדמויות מתוארות בריאליזם בעל השפעות מן הפיסול היווני-הלניסטי. פרטי הדמויות, לבושם והבעת פניהם מתוארים בפירוט. הקיסר עצמו, מתואר בין שאר החיילים והפסלים הרומיים לא קטעו את תיאור העלילה כדי לבודד ולהדגיש את דמותו. לצד הדמויות מופיעים סממנים ארכיטקטוניים המציינים את זירת ההתרחשות, אולם אלו הם תיאורים סכמטיים ואינם עשויים באותה פרופורציה כמו דמויות החיילים. גם ב-"עמוד אנטונינוס פיוס", אשר הוקמה ברומא בשנת 161 לספירה, בולטת עוד יותר חוסר ההתייחסות למקום ההתרחשות של העלילה.
אחת מן היצירות הידועות ביותר מן הפיסול הרומי – פסלו של מרקוס אורליוס הרוכב על סוסו, מהווה עדות יחידה לפסלי קיסרים רומים מברונזה. הטיפוס הייחודי של פסל זה – מנהיג הרוכב על סוס, שימש כמקור השראה לאמנים במהלך הדורות.
