מינרווה היא אחת משלוש האלות הבתולות, לצד דיאנה ווסטה. היא שמרה בקנאות על בתוליה, מעולם לא נישאה ולא העמידה צאצאים.
מינרווה היא בתו של יופיטר, שליט האלים. בדומה למיתוסים היוונים בנוגע לאתנה, גם המיתוס הרומי מספר שמינרווה לא נולדה בדרך הרגילה, אלא זינקה כאישה בוגרת וחמושה היטב מראשו של אביה.
תיאוריה לעיתים קרובות כוללים ינשוף, המכונה "ינשוף מינרווה",[1] המסמל את הקשר שלה עם ידע, חכמה ותפיסה חדה. מינרווה מתוארת בדרך כלל כגבוהה עם מבנה גוף אתלטי ושרירי, ופעמים רבות מתוארת כלובשת שריון ונושאת חנית. המלומד הרומי מרקוס טרנטיוס וארו ראה בה את התגלמות היקום.[2]
פולחן
למינרווה סגדו בכל איטליה, אולם רק ברומא תוארה כאלת המלחמה. בהתאם לכך, לרוב היא מתוארת באמנות כאשה עוטה שריון קשקשים, קסדה ונושאת רומח.
הפסטיבל הרומאי החשוב ביותר לכבוד מינרווה היה הקווינקואטריה. פסטיבל זה נמשך חמישה ימים, מ-19 במרץ ועד 23 במרץ, ובמהלכו הוקרבו קורבנות לכבוד האלה, נערכו קרבות ראווה של גלדיאטורים, ואנשי החינוך - הן מורים והן תלמידים - נהנו מחופשה קצרה. חג נוסף לכבוד האלה נערך ב-13 ביוני. יתרה מזאת, לכבודה של מינרווה היו שני מקומות פולחן, האחד בפומריום (התחום המקודש של העיר) ובנוסף, הוקם מקדש מפואר על הגבעה הקפיטולינית, ושם התבצע פולחנה המרכזי, יחד עם הפולחן ליופיטר וליונו.
ב-207 לפנה"ס, הוקמה גילדת משוררים ושחקנים כדי להתכנס במקדשה של האלה בגבעת האוונטין ולהביא לה מנחה מיוחדת בצורת שירה ומשחק. אחד מחברי הגילדה היה המשורר והמחזאי ליביוס אנדרוניקוס. מקדש מינרווה באוונטין המשיך להיות מרכז אמנויות חשוב במהלך מרבית שנותיה של הרפובליקה הרומית.
מינרווה הייתה האלה השלישית החשובה ביותר באימפריה הרומית, אחרי יופיטר ומארס.
מיתוסים
המיתוס על מינרווה ומדוזה
מדוזה היא דמות מיתולוגית מפלצתית אשר הייתה בעבר אישה יפה. על פי המיתולוגיה, כאשר מינרווה גילתה שנפטון נישק את מדוזה במקדש המוקדש למינרווה, הפכה מינרווה את מדוזה למפלצת והחליפה את שערה בנחשים לוחשים. לאחר מכן, מדוזה הפכה כל יצור חי שעליו הסתכלה לאבן. כשפרסאוס התקרב למדוזה הוא השתמש בבבואתה במגן שלו כדי להימנע ממגע עם עיניה, ואז ערף את ראשה.[3] פרסאוס מסר את ראשה הכרות של מדוזה למינרווה, שמאז הציבה את תמונתו על האגיס (מעין מגן) שלה.[4]
המיתוס על מינרווה וארכנה
ארכנה הייתה אישה העוסקת באריגה וברקמה. יופיין של יצירותיה ושל תהליך היצירה שלה, משך נימפות לצאת מסביבתן הטבעית כדי לצפות בארכנה בשעת עבודתה, "כי אכן אומנות טהורה היא". ארכנה התפארה בכך שכישוריה עולים על אלו של מינרווה, והודיעה כי היא מוכנה להתמודד מול מינרווה בענף זה. הדבר הכעיס את מינרווה, שבתגובה לבשה צורה של אישה זקנה כדי לגשת לארכנה, והציעה לה הזדמנות לחזור בה מדבריה ולהתנצל.[5] כשארכנה סירבה, מינרווה פשטה את דמות הזקנה שלה והסכימה להתמודד עם ארכנה. ארכנה החלה לטוות שטיח שהראה את חסרונות האלים, בעוד מינרווה רקמה את עימותה עם נפטון והאלים בעודם מביטים בשאט נפש על בני תמותה שהעזו לקרוא עליהם תיגר.[5] האריגה של מינרווה הייתה אזהרה אחרונה בפני ארכנה. לאחר מכן מינרווה הרסה את יצירותיה של ארכנה, ונגעה לה במצח. הדבר גרם לארכנה להתבייש במעשיה, ולהתאבד בתליה. מינרווה חשה אשם עבור ארכנה והחזירה אותה לחיים, אך בדמות עכביש, כעונש על מעשיה וכתזכורת נצחית על כך שפגעה באלים. מיתוס זה שימש כאזהרה לבני התמותה שלא לאתגר את האלים.[4]
המיתוס על המצאת החליל
לפי המיתולוגיה, מינרווה היא שהמציאה את החליל, באמצעות ניקוב חורים לתוך עץ תאשור. מינרווה נהנתה מצלילי החליל, אך נעשתה נבוכה מהאופן שבו נראתה כאשר לחייה התנפחו בעת הנגינה. בשל כך, מינרווה זרקה את החליל על גדת הנהר, שם הוא נמצא על ידי פאון.[6]
^Augustine, of Hippo, Saint, 354-430. (2008). The city of God. Catholic University of America Press. ISBN978-0-8132-1108-4. OCLC647919892.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
