שרידי מסילת החוף הלבנונית, ליד צידון, בשנת 2009גשר מסילת הרכבת חיפה–ביירות–טריפולי מעל נחל כזיבפתח המנהרת הרכבת ראש הנקרה הצפונית במסילת חיפה–ביירות–טריפוליפנים מנהרת הרכבת ראש הנקרה הדרומית במסילת חיפה–ביירות–טריפולי
ב־1913 נסללה על ידי הטורקים שלוחה קצרה של מסילה צרה (105 ס"מ) בין בלד א-שייח' (אזור נשר של ימינו) לעכו, היא התחברה למסילת רכבת העמק, וכך חיברה את העיר עכו עם חיפה. הקו פורק במהלך מלחמת העולם הראשונה, ושוקם לאחריה על ידי הבריטים, שחיברו את המסילה החדשה לזו של רכבת העמק בנקודה מערבית יותר, קרוב יותר לחיפה (המסילה קיימת עד היום בתוואי זה). משנת 1937 המסילה הייתה תלת-פסית, ואפשרה נסיעה לרכבות ברוחב תקני וגם לרכבות ברוחב צר (של רכבת החיג'אזית). בימי השלטון הבריטי פעל קו פרברי מתחנת עכו דרך תחנת הרכבת קריית מוצקין לחיפה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ביולי 1941, כבש הצבא הבריטי את לבנון ואת סוריה מידי משטר וישיהצרפתי. אחרי הכיבוש, עקב החששות להצטרפות טורקיה למלחמה לצד גרמניה והצורך להיערך לשינוע כוחות צבא במהירות בין נמלים שונים לאורך מזרח הים התיכון, החלו הבריטים לתכנן קשר רכבתי מחיפה לכיוון צפון מערב סוריה בואכה גבולה הדרומי של טורקיה. כמו כן, הפרויקט היה מאפשר קשר רכבתי רציף גם למסילה התקנית הקיימת בין חלב שבצפון סוריה לבגדאד.
באותה תקופה היו קיימות בלבנון שלוש מסילות: מריאק ומטריפולי יצאו מסילות ברוחב תקני שהתחברו למסילה אחת שהמשיכה לחומס, והמסילה הצרה (105 ס"מ) שקישרה את ביירות עם דמשק ועברה דרך רייאק (מסילת הברזל הזאת חצתה את הר הלבנון במעבר דאהר-אל-ביידר, בגובה של יותר מ-1,400 מ' מעל פני הים, ועקב השיפוע החד הקו הופעל באמצעות קטרי זיזים). בהתחלה הבריטים בחנו את האפשרות לסלול מסילה מחיפה דרך העמקים והגליל התחתון לכוון צפון מזרח עד לרייאק שבבקעת הלבנון, אך סקר שטח מצא שבניית קו כזה כרוכה בהתמודדות במכשולים טופוגרפיים רבים, מה שהיה עלול להעלות את המחיר של הפרויקט ולדרוש זמן רב מדי לסיומו. בעקבות כך, הוחלט להקים מסילת רכבת לאורך החוף, מעכו לכיוון רכסראש הנקרה ומשם לאורך חופי לבנון עד לביירות והלאה לטריפולי. המסלול שנבחר היה ארוך יותר אך קל יותר הנדסית לביצוע. כמו כן, הבריטים לא חששו מקרבה לחוף כי השליטה בים התיכון הייתה בידם.
בניית המסילה
בניית הקו החלה בסוף 1941. ב-24 באוגוסט 1942 הושלמה הקמת המסילה עד לביירות וב-18 בדצמבר 1942 הפרויקט הושלם והמסילה הגיעה לטריפולי.
פרויקט בניית המסילה והפעלתו של הקו נוהלו על ידי משרד המלחמה הבריטי (War Department או WD), כאשר קטע חיפה-ביירות ומנהרת שכא שבין ביירות לטריפולי נבנו על ידי חיילי חיל ההנדסה מדרום אפריקה. לחציבת המנהרות הם הסתייעו בחברה להנדסה אזרחית דרום אפריקאית המתמחה בחציבת מכרות. קטע ביירות-טריפולי נבנה על ידי חיילים האוסטרלים וניו זילנדים.
במהלך הקמת המסילה נחצבו כמה מנהרות, הארוכה שבהן היא מנהרת שכא[1] באל-באטרון שבצפון לבנון. עקב הסיבובים החדים בתוואי שבין ראש הנקרה לראס אל-ביאדה נחצבה מנהרה נוספת כ-10 ק"מ צפונית ראש הנקרה ועוד שתי מנהרות נחצבו על מנת לחצות את סולמה של צור בראש הנקרה. המנהרות נחצבו מתחת לרכס אחת בשטח ארץ ישראל והשניה חוצה את הגבול הבינלאומי בין ארץ ישראל ללבנון, כאשר בין שתי מנהרות אלו, בשטח ארץ ישראל, היה גשר קצר שעבר מעל לאחת הנקרות הגדולות שבמקום. המנהרות נחצבו על ידי פלוגה 40 של חיל ההנדסה הדרום אפריקאי ונחנכו ב־14 באוגוסט1942. בקטע חיפה-ביירות נבנו 7 גשרים גדולים, 8 גשרים קטנים ו-98 מעבירי מים. בקטע ביירות-טריפולי, נבנו 9 גשרים.
במקומות מסוימים המסילה נבנתה כל כך קרוב לקו המים עד שלפעמים, בזמן הים הסוער, גלים פגעו ברכבות העוברות. כמו כן, מספר פעמים, במהלך שנות פעילותו של הקו, המסילה ניזוקה עקב סחף בעקבות הסערה בים. בנוסף, ככל הנראה, מסילת ברזל הזאת היא היחידה בהיסטוריה שהותקפה על ידי טורפדו ששוגר מצוללת.
בא-זיב (ליד מושב בצת, צפונית לאכזיב של היום) הוקמה תחנה תפעולית גדולה הכוללת שלוחות דיור, מוסכים ומחסנים (נבנה על ידי חיילי הנדסה מניו זילנד). בנוסף הוקמו מוסכים בבירות ובכפר מרוני Bohssas שבפאתים הדרומיים של טריפולי.
פרויקט הקמת המסילה נמשך כשנה, שישה חודשים פחות מההערכה המקורית.
הפעלת הקו
מסילת הרכבת חיפה–ביירות–טריפולי (HBT) הייתה הקישור הראשון שחיבר בין רשת הרכבות של יבשת אירופה עם רשת הרכבות של צפון אפריקה, אך המסילה הייתה בשימוש צבאי בלבד ומעולם לא שימשה עבור קו רכבת אזרחי רגיל. הקו הופעל כקו צבאי על ידי ה-WD ופעל בקצב שיא מיד עם פתיחתו ובמהלך השנים 1942 - 1944. ה-WD הפעיל ותיחזק את הקו מא-זיב ועד לטריפולי, בעוד שמדרום, בין חיפה לא-זיב, הקו היה נמצא באחריות רכבת פלסטינה (PR) וה-WD שילם ל-PR עבור השימוש בקו.
קו ה-HBT היה צבאי לכן לא פורסמו לוחות זמנים של הרכבות בו, רכבות הנוסעים שפעלו בו היו חכורות על ידי ה-WD עבור הסעה של חיילים וקצינים בריטים או אנשי ממשל בריטים.
אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ב־1 ביולי1945 הושק לראשונה קו נוסעים סדיר מנהריה לחיפה, שפעל במקוטע עד שהופסק כליל במלחמת העצמאות בעקבות פיצוץ גשר הרכבת על נחל נעמן, מדרום לעכו. שלטונות הצבא הבריטיים סירבו לפתוח את הקו לכל אורכו, מאיסטנבול לקהיר, לתנועת רכבות אזרחיות. מ-1946 ואילך, רכבת Taurus Express פעלה פעמיים בשבוע, כאשר הנוסעים היו עוברים ממנו לאוטובוסים אשר היו מסיעים אותם לטריפולי ומשם ברכבת לחיפה.
ב-1948 הסעות אוטובוסים לטריפולי אינן מוזכרות עוד בתיעוד ובמסמכים. למרות המצב החדש שנוצר במזרח התיכון בעקבות מלחמת העצמאות, בוועידת לוח הזמנים הבינלאומית (Conférence européenne des horaires des trains de voyageurs - CEH) שהתכנסה ב-1949, הוגדרה הפסקת פעילות של הקו כזמנית.
ציוד נייד
תחילה פעלו בקו קטרי קיטור ומאז 1943, נכנסו לשימוש גם קטרי דיזל עם הספק 650 כ"ס, שנבנו בחברת Whitcomb (אנ'). קרונות הנוסעים הובאו מחברת Great Indian Peninsula Railway (אנ') אחרי שהם עברו הסבה מרוחב מסילה ההודית (אנ') של 1676 מ"מ לרוחב מסילה תקני של 1435 מ"מ.
מפות
קטע מסילה בין נהריה לראש הנקרה, הכולל התחנה התפעולית בא-זיב על המפה משנת 1948
קטע מסילה בין נהריה לראש הנקרה, הכולל התחנה התפעולית בא-זיב על המפה משנת 1942
קטע המסילה צפונית לראש הנקרה במפה משנת 1942
סגירתו של הקו והמשך פעילותו באופן מפוצל
עם סיום המלחמה והירידה החדה בצרכים הצבאיים באזור, בתחילת 1946 מחליט ה-WD לסגור את הקו מא-זיב צפונה. זמן קצר אחר כך הלאימה ממשלת לבנון, את הקו מראש הנקרה צפונה. לבנון שילמה לממלכה המאוחדת 5 מיליון ליש"ט תמורת המסילה שהולאמה. המסילה עברה לבעלות של חברת הרכבות של מדינת לבנון (Chemin de fer de L'Etat Libanais או CEL) והמשיכה לפעול במסגרת מסילות הברזל "דמשק–חמה והארכות" (Société Ottomane du Chemin de fer Damas–Hamah et Prolongements (D.H.P.)). ביוני 1946 שלטונות המנדט הפסיקו שירות הרכבות צפונית לא-זיב.
במלחמת העצמאות ב־14 במרץ 1948, פוצצו לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי את הגשר שחיבר בין המנהרות, כדי למנוע מעבר נשק וחיילים של צבא לבנון. זו הייתה אחת הפעולות הראשונות של החטיבה שנוסדה ב־28 בפברואר 1948[2]. לאחר המלחמה נאטמה המנהרה הצפונית כדי למנוע את חציית הגבול.
ה-CEL הפעילו לאורך שנות ה-60 וה-70 רכבות משא לצורך שינוע מוצרי נפט בקטע שמביירות דרומה עד לבתי הזיקוק בשפךזהרני מצפון לצידון. הקו בין ביירות לטריפולי הופעל כקו נוסעים לבנוני מרכזי עד לפרוץ מלחמת האזרחים במדינה ב-1975.
שנתיים לאחר קום המדינה חודש הקו עד לנהריה[3] (עם שתי רכבות יומיות בכל כיוון), וכעבור שנתיים הופסק שוב וחודש בשנית רק בשנת 1958. ב-1960 שוקמה המסילה כדי שתשמש רכבות משא לבית האריזה האזורי הממוקם בסמוך לחוף בצת. השלוחה נחנכה ב-16 בינואר 1961[4][5]. עד שנת 2000 הפעילה רכבת ישראל קטע קצר מנהריה צפונה לשימוש רכבות משא עד למפעלי מילואות.
רכבת ישראל מפעילה עד היום את הקו מחיפה עד נהריה (כחלק ממסילת החוף), שהוא החלק היחיד של ה-HBT שעדיין פועל.
קישורים חיצוניים
Paul Cotterell: The Railways of Palestine and Israel . Tourret Books, Abington 1986, ISBN 0-905--87804-3
Walter Rothschild : Arthur Kirby and the last years of Palestine Railways: 1945–1948, ברלין: Selbstverlag, 2009, גם London King's College Diss., 2009.
_landing_at_London_Heathrow_Airport.jpg)
