רוב המוזיקה עסקה בתכנים דתיים, בעיקר במוזיקה גרגוריאנית ונקראה כפי שמכנים בימינו, מוזיקה דתית. המוזיקה נכתבה לביצוע ווקאלי בלבד, אינסטרומנטלי בלבד או לקול בליווי כלי נגינה, שהתפתח והלך עם השנים לשילוב כלים רבים החל מהמאה ה-12. מרבית מחברי המנגינות באותה תקופה היו נזירים ואנשי דת. המילים של אותן מנגינות הסתמכו הן על הברית החדשה והברית הישנה. חלק מהמנגינות נכנסו לתוך התפילות הנהוגות עד היום.
חלק מהמחברים של המוזיקה היו חילוניים ונקראו טרובדורים. אלה היו משורריםוזמרים שמקורם מצרפת בחבל פרובאנס בתחילת המאה ה-11. לרוב אף הטרובדורים חיברו ושרו את שיריהם בעצמם על כלי הנגינה שבחרו לנגן.
סקירה כללית
מוזיקת ימי הביניים באירופה ביחס לשאר ארצות אירופה ואסיה
המונח מוזיקת ימי הביניים מתייחס ללמוזיקה שהתקיימה במערב אירופה. מזרח אירופה ואזור ארמניה שלא כוללות את המונח מוזיקת ימי הביניים, פתחו תרבות מוזיקלית משלהן עם ז'אנרים וצורות מוזיקליות. באימפריה הביזנטית, בולגריה, רוס של קייב, ומאוחר יותר גם נובגורוד, השתמשו בטכניקות אחרות להלחנת יצירות, הדומות לאלו של מוזיקת ימי הביניים. יוון נחשבת כחלק מהאימפריה הביזנטית ולכן לא כלולה במונח מוזיקת ימי הביניים.
במקביל במזרח (הח'ליפות הערביות, מדינות מרכז אסיה, איראן, הודו, סין ויפן), נוצרה תרבות מוזיקלית מסוג אחר. אחד הז'אנרים הבולטים בתרבות מוזיקלית זו היא מוזיקה חילונית.
חלק מכלי הנגינה הרבים שהיו נהוגים באותה תקופה קיימים עד היום אם כי בשינויים קלים. החליל למשל, היה עשוי באותה תקופה מעץ ואילו עכשיו נהוג לעשותו מכסף. לחליל פאן עד היום אותו המבנה. כלי מיתר היו שונים בתקופה של ימי הביניים מאלה הנהוגים היום, במספר המיתרים ובמבנה הכללי שלהם. לעומת זאת, הנבל נותר כפי שהיה אם כי כעת החומר ממנו הוא עשוי שונה. קיים שוני בכלים שהתפתחו בין הארצות השונות באירופה באותה התקופה. כך למשל, העוגב היה שונה ממדינה למדינה במספר הקלידים, בגודלו ובצורתו.[1]
כלי מיתר
במוזיקה בימי הביניים השתמשו בכלי מיתר רבים כמו הלאוטה, שהוא כלי מקושט עם גוף חלול בצורת אגס, שהוא למעשה האב טיפוס של גיטרה קלאסית. הלאוטה, הוצגה לאירופה במאה ה-12 על ידי ארצות ערב אולם רק בתקופת הרנסאנס הפכה לפופולרית.
לירה ביזנטית היא כלי נגינה דמוי כינור, שפותח באימפריה הביזנטית והייתה כלי הקשת האירופי המתועד הראשון. כמו הכינור המודרני, נגן שניגן בכלי נגינה זה, הפיק צליל על ידי הזזת קשת (בדומה לכינור) מעל מיתרים מתוחים.
דוּלצִימֵר (אנ') היה כלי פריטה הדומה לנבל. המיתרים שלו היו מופיעים בסדר של שניים עד ארבעה מיתרים. הכלי נוגן על ידי פריטה על המיתרים בפטישי עץ.
כלי נשיפה
במאה ה-14 היו קיימים סוגי חליל וכלי נשיפה שונים. ככל הנראה, באירופה החלילים לא היו ישרים עד המאה ה-12, אלא מעוקמים או בצורת שופרות. החליל הגיע כמו רוב כלי הנגינה באותה התקופה, מהמזרח. חליל קטן הנקרא "פלג'ול" או "פלייהוטל" נוגן במקביל עם תוף מרים או טמבור, על ידי נגן יחיד, כפי שנהוג עד היום בפרובאנס או בחבל הבסקים. החלילים באותה תקופה היו עשויים מעץ ולא מכסף או מתכות אחרות. ניתן היה לנגן עליהם משני הצדדים, כשהקול היה זהה פחות או יותר. החלילית, הייתה בעלת פופולריות רבה בימי הביניים. בתקופת ימי הבניים היה גם חליל פאן. הצינורות של כלי זה היו עשויים מעץ ומדורגים באורכים שונים, כדי לייצר צלילים של גוונים שונים.
כלי הקשה
עד לפני מוזיקת הרנסאנס, כלי הקשה שחקו תפקיד שולי בלבד במוזיקה של ימי הביניים. לפני המאה ה-12 הם כמעט ולא היו קיימים, מלבד כלי הקשה כגון תוף מרים והפעמונים ששימשו במנזרים ובכנסיות. עם הזמן, כלי הקשה הפכו לפופולריים בזכות: פלגלנטים, כלי הקשה שבהם גיבורים מכסים ומקשטים את עצמם, פעמוני פרות, פעמונים, מקושי דלת וכו'. רק במאות ה-12 וה-13 הופיעו תופים באירופה כפי שקיימים כיום.
מוזיקה מימי הביניים הולחנה ובמקרים מסוימים, אולתרה, לז'אנרים מוזיקליים רבים (סוגה מוזיקלית) כגון מוזיקה ווקאלית ואינסטרומנטלית. יצירות מימי הביניים התפלגו לשני מחנות: מוזיקה דתית שהולחנה על ידי נזירים ואנשי דת והייתה מונופונית ("מונופוניה" פירושו קו מלודי אחד, ללא חלק הרמוני או ליווי אינסטרומנטלי) ובעיקרה מזמור גרגוריאני ששימש לליטורגיה ומוזיקה חילונית שנכתבה בדרך כלל על ידי מלחינים עצמאיים.
ז'אנרים פוליפוניים, החלו להתפתח בשיא ימי הביניים והפכו לנפוצים בשלהי המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14. התפתחויות שונות של צורות פוליפוניות, קשורות לעיתים קרובות לסגנון ארס נובה של שיא ימי הביניים, שפרח במאה ה-13. ארס נובה, שפירושו "אמנות חדשה", היה סגנון חדשני של הלחנה ששימש כמעבר מרכזי מסגנון המוזיקה מימי הביניים, לסגנונות האקספרסיביים יותר של תקופת הרנסאנס שהתפתחה במאה ה-15.
מזמור גרגוריאני.
ז'אנר נוסף אחר היה "הטרופוניה". ביצוע של אותה מנגינה על ידי שני נגנים שונים בו זמנית, בה כל נגן משנה מעט את הקישוטים שהוא משתמש בהם.
האורגנום (ז'אנר נוסף) הושפע בעיקר מהמזמורים הגרגוריאנים. ז'אנר זה היה חידוש של קנטוס פלאנוס באמצעות קו נלווה, המושר במרווח קבוע, (במקרים רבים קווינטה זכה או קוורטה זכה) מן המלודיה הראשית ומתחלף כתוצאה מכך לסירוגין בין צורה פשוטה של פוליפוניה למונופוניה. הבסיס לאורגנום לקוח מחיבור אנונימי מן המאה ה-9, אשר ביסס את מסורת ההכפלה של קנטוס פלאנוס קיים בתנועה מקבילה במרווח אוקטבה, קווינטה או קוורטה.
ז'נאר אחר היה המוטט שהתפתח מהאורגנום ומז'אנר הקלאוזולה (אנ') של הקנטוס פלאנוס מימי הביניים. המוטט יהפוך לצורה הפופולרית ביותר של פוליפוניה מימי הביניים. מוטיבים מוקדמים של המוטט היו ליטורגיים, אך בסוף המאה ה-13, התרחבה הסוגה וכללה גם מוזיקה חילונית. מלחיני המוטטים העיקריים מימי הביניים היו לאונין ופרוטין. לאחר מכן, המוטט של ימי הביניים התפתח בתקופת מוזיקת הרנסאנס באופן יותר משמעותי.
ז'אנר חילוני שהתפתח גם הוא בימי הביניים הוא המדריגל שצבר פופולריות רבה תקופת הרנסאנס. בדומה לאופיו הפוליפוני של המוטט, מדריגלים הציגו יותר זרימה ותנועתיות בקו המלודי המוביל. צורת המדריגל הולידה גם קאנונים פוליפוניים, במיוחד באיטליה, שם הם נקראו "caccie". אלה היו קטעים חילוניים, אשר הציגו את שני הקולות הגבוהים בקאנון, עם ליווי אינסטרומנטלי.
לבסוף, בתקופה זו התפתחה גם מוזיקה אינסטרומנטלית בזכות הופעות מוזיקה בתיאטרון שצברו אהדה רבה והן בזכות הופעות בחצר האצולה. מוזיקת מחול הייתה הסוגה האינסטרומנטלית הגדולה ביותר. הבלטה (אנ') החילונית שהפכה לפופולרית מאוד בפרוטו-רנסאנס שבאיטליה, מקורה במוזיקת ריקוד אינסטרומנטלית מימי הביניים.[2]
במוזיקה הקדומה ביותר מימי הביניים לא היה כל סוג של מערכת תדמיתית. היצירות היו בעיקר מונופוניות (מנגינה יחידה ללא ליווי) והועברו על ידי לימוד בעל פה. כאשר מוזיקאים מרומא ניסו לרכז את הליטורגיות השונות ולבסס כתב תווים רומי בכל הכנסיות באירופה, הצורך להעביר מנגינות אלה למרחקים עצומים ביעילות היה בולט באותה מידה. כל עוד ניתן היה ללמד אנשים רק מוזיקה "בשמיעה", זה הגביל את יכולתה של הכנסייה לגרום לאזורים שונים לשיר את אותן מנגינות, מכיוון שכל אדם חדש יצטרך לבלות עם אדם שכבר יודע את השיר וללמוד את זה "לפי האוזן". הצעד הראשון לתיקון בעיה זו הגיע עם הצגת סימנים שונים שנכתבו מעל טקסט הפזמון כדי לציין כיוון תנועת השיר, הנקראים נוימה.
מקורם של הסימנים אינו ברור ונתון לוויכוח. עם זאת, מרבית ההיסטוריונים מסכימים כי מקורם הם הסימנים של היוונים והרומאים. שני הסימנים הבסיסיים של הדקדוקים הקלאסיים היו ה"אקוטוס", המעיד על העלאת הקול, וה"גרביס" המציין ירידה במנעד הקול. זמר שקורא טקסט שירה עם סימנים יוכל להבין תחושה כללית אם קו המנגינה עולה במנעד, נשאר זהה או יורד. עבור זמר שכבר הכיר את השיר, לראות את הסימנים שנכתבו מעל הטקסט יכול לעזור לו על אופן התנהלות המנגינה.
בסופו של דבר התפתחו סימנים אלה לסמלים הבסיסיים של סימון נוימטי. נראה כי סוג זה של סימון התפתח במאה-8 ובמאה ה-9 הוא בוסס היטב כשיטה העיקרית לסימון מוזיקלי.
הסימן הראשון במוזיקה היה שימוש בנקודות מעל מילות השיר, כאשר נקודות מסוימות היו גבוהות יותר או נמוכות יותר, מה שמקנה לקורא תחושה כללית של כיוון המנגינה. עם זאת, צורת סימון זו שימשה רק כעזרה לזמר שכבר הכיר את המנגינה. הסימון של סגנון נוימה בסיסי זה, יכול היה לציין רק את מספר התווים והאם הם נעו מעלה או מטה. לא הייתה שום דרך להצביע על גובה הצליל המדויק, על כל קצב, או אפילו על צליל ההתחלה. מגבלות אלו הן עוד עדות לכך שהסימנים פותחו ככלי לתמיכה בתרגול המוזיקה שבעל-פה, במקום להחליף אותה. עם זאת, אף על פי שזה התחיל ככלי עזר לזיכרון בלבד, עד מהרה התברר כי שיטה זו חשובה במיוחד.
ההתפתחות הבאה של תווי נגינה הייתה "heighted neumes", שבו סגנון הנוימה הונח בקפידה בגבהים שונים ביחס זה לזה. זה אפשר לתת סימן של גודל המרווח הנתון, כמו כן, גם את הכיוון. זה הוביל במהרה לשורה אחת או שתיים, שכל אחת מהן מייצגת תו מסוים, שהונחה על התווים עם כל הרקמות המתייחסות לקודמים יותר. בהתחלה, לשורות אלה לא הייתה שום משמעות מיוחדת ובמקום זאת הונח בהתחלה מכתב המציין איזה פתק מיוצג. עם זאת, הקווים המציינים את האמצע C ו-F הפכו לאט לאט לשכיחים ביותר. לאחר שנחרטו בתחילה רק על הקלף, הקווים נמתחו כעת בדיו בצבעים שונים: בדרך כלל אדום עבור F, וצהוב או ירוק עבור C. זו הייתה תחילתה של צורת התווים המוזיקלית. שיטה זו נזקפת לזכותו של גווידו ד'ארצו (991–1033), אחד התאורטיקנים המוזיקליים החשובים בימי הביניים. בעוד שמחשיבים את ד'ארצו כמפתח השיטה, יש חוקרים מודרניים שפוסקים כי הוא פעל יותר כמקדם של שיטה שכבר פותחה. כך או כך, הסימון החדש הזה אפשר לזמרים ללמוד קטעים שלא היו ידועים להם בפרק זמן קצר בהרבה. עם זאת, אף על פי שסימון הפזמון התקדם במובנים רבים, נותרה בעיה מהותית אחת: קצב. מערכת התיעוד הנוימטית, אפילו במצבה המפותח לחלוטין, לא הגדירה בבירור שום סוג של קצב לשירת התווים. הסימון יתפתח בשלבים מאוחרים יותר, במוזיקת הרנסאנס, הבארוק, הקלאסית, הרומנטית והמודרנית.
תווי יצירה מוזיקלית מאת פרוטין מהמאה ה-13 אשר יש בהם שימוש בשיטת הקצב של התקופה.
באשר לקצב, בתקופה זו חלו כמה שינויים דרמטיים הן בתפיסה והן בסימון. בתקופת ימי הביניים המוקדמת לא הייתה שום שיטה לנקוב בקצב, ולכן התרגול הקצבי של מוזיקה מוקדמת זו נתון לדיון בקרב היסטוריונים. הסוג הראשון של מערכת קצבית כתובה על גבי תווים, התפתחה במהלך המאה ה-13 והתבססה על "סדרת מצבים". תוכנית קצבית זו קודמה על ידי תאורטיקן המוזיקה יוהנס דה גרלנדיה (אנ'). יוהנס דה גרלנדיה מתאר שישה סוגים של מצבים, או שש דרכים שונות בהן ניתן לארגן מוזיקה. כל מצב יוצר דפוס קצבי של פעימות בתוך יחידה משותפת שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
הצעד הבא הנוגע לקצב הגיע מהתאורטיקן הגרמניפרנקו מקלן (אנ'). בספרו שנכתב בסביבות שנת 1280, הוא מתאר מערכת סימון שבה תווים בצורה שונה בעלי ערכים קצביים שונים לחלוטין. זהו שינוי בולט מהמערכת הקודמת של יוהנס דה גרלנדיה. בעוד שלפני שאורכו של התו היחיד היה ניתן לאיסוף רק מהמצב עצמו, הקשר ההפוך החדש הזה הפך את המצב לתלוי ונקבע על ידי התווים שיש להם ערכי משך. לחידוש זה הייתה השפעה על ההיסטוריה שלאחר מכן של המוזיקה האירופית. מרבית המוזיקה המסומנת ששרדה במאה ה-13 משתמשת במצבים הקצביים כפי שהוגדרו על ידי גרלנדיה. השלב בהתפתחות הקצב הגיע לאחר תחילת המאה ה-13 עם התפתחותו של סגנון הארס נובה.
התאורטיקן המוכר ביותר ביחס לסגנון חדש זה הוא פיליפ דה ויטרי, המפורסם בכתיבת ספרו ("אמנות חדשה") בסביבות שנת 1320. במובנים מסוימים המערכת המודרנית של סימון קצבי החלה עם ויטרי, שהשתחרר לחלוטין מהרעיון הישן יותר של המצבים הקצביים. קודמיהם הרלוונטיים של מדי הזמן המודרניים מקורם גם בארס נובה. סגנון חדש זה נבנה בבירור על יצירותיו של פרנקו מקלן.
חתימת הזמן C, היא בעצם 4\4, (ארבעה רבעים).
בעוד שרבים מחידושים אלו מיוחסים לויטרי, וקצת בסגנון ארס נובה, הייתה זו היכרות עכשווית ואישית של דה ויטרי, בשם יוהנס דה מוריס (אנ') שחידש סימנים ומקצבים.
במשך תקופת ימי הביניים, רוב המוזיקה הורכבה בעיקר בקצב אחיד, עם שינויים מיוחדים שנוצרו על ידי קטעים מקצב לא אחיד. בימנו קיימת מחלוקת גדולה בקרב מוזיקולוגים בשאלה האם קטעים כאלה בוצעו באוסף שווה או האם זה השתנה, ואם כן, באיזו פרופורציה. סגנון זה של ארס נובה נותר המערכת הקצבית הראשונית עד ליצירותיו המסונכרנות ביותר של הסבך ארס בסוף המאה ה-14, המאופיינות בקיצוניות של מורכבות תדמיתית וקצבית. תת-סוגים אלה דחפו את החופש הקצבי שמספק ארס עם כמה יצירות שקולות שונים נכתבו בתנועות שונות בו זמנית. המורכבות הקצבית שהתממשה במוזיקה זו ניתנת להשוואה לזו שבמאה העשרים.[5]
חשיבות שווה להיסטוריה הכוללת של תורת המוזיקה המערבית היו השינויים המרקמיים שהגיעו עם הופעתה של הפוליפוניה. דרך זו עיצבה את המוזיקה המערבית למוזיקה המוכרת לנו כיום. לפי מקורות שונים, הפוליפוניות הראשונות הופיעו במאה ה-9 ומראות טכניקה מבוססת יחסית היטב. פוליפוניה זו מבוססת על שלושה מרווחים פשוטים ושלושה מורכבים. שיטה חדשה זו מקבלת את השם אורגנום. ניתן לסווג את האורגנום בהתאם לתקופת הזמן בה הוא נכתב. את האורגנום המוקדם אפשר לכנות "אורגנום קפדני". אורגנום קפדני מחולק לשני סוגים: "דיאפנטה" (אורגנום במרווח של חמש אוקטבות) ודיאטסרון (אורגנום במרווח של ארבע אוקטבות). עם זאת, לשני סוגים אלה של אורגנום קפדני היו בעיות בכללי המוזיקה של התקופה. בעיה זו התגברה מעט בשימוש בסוג שני של אורגנום. סגנון אורגנום שני זה נקרא "אורגנום חופשי". הגורם המבדיל שלו הוא שהחלקים לא היו צריכים לנוע רק בתנועה מקבילה, אלא גם יכולים לנוע בתנועה אלכסונית או מנוגדת. זה הקל בהרבה על הימנעות מטריטון. הסגנון הסופי של אורגנום שהתפתח היה ידוע בכינויו " אורגנום מליסמטי", שהיה סטייה דרמטית למדי משאר המוזיקה הפוליפונית עד לנקודה זו. הסגנון החדש הזה היה קו מתמשך אחד בליווי קו מליסמטי פלורידי. סוג אחרון זה של אורגנום שולב גם על ידי המלחין הפוליפוני המפורסם ביותר של אותה תקופה: לאונין. הוא הלחין את הפוליפוניות המוכרות של התקופה יחד עם חברי אסכולת נוטרדאם.[6]
מוזיקת כנסיות ביזנטית הייתה מוזיקה שהייתה נהוגה במזרח אירופה שבאימפריה הביזנטית, בכנסיות של הנצרות האורתודוקסית. מנגינות המוזיקה התבססו על האוקטוס (אנ') שיצרו מודל לשמונת המצבים של הכנסייה המערבית. שירים המשמשים פולחן, החלו להופיע כבר מהמאה ה-9, ורבים מהלחנים הללו עדיין משמשים את הכנסיות האורתודוקסיות לשירה ותפילה. הרבה מזמורים ביזנטיים מבוססים מאוסף מנגינות קיימות.[7][8]
בסביבות 1011 לספירה, הנצרות הקתולית רצתה לחדש את המיסה ושכולם ישירו אותה ברחבי האימפריה שלה. בתקופה זו, רומא הייתה המרכז הדתי של מערב אירופה, ופריז הייתה המרכז הפוליטי. הילדגרד מבינגן (1098–1179) הייתה אחת המלחינות הנודעות המוקדמות ביותר. היא כתבה יצירות מונופוניות רבות עבור הכנסייה הקתולית, כמעט כולן עבור קולות נשים.[12]
הגוליארדים היו משוררים נודדים, מוזיקאים של אירופה מהמאה העשירית ועד אמצע המאה השלוש עשרה. רובם היו מלומדים והם כתבו ושרו בלטינית. רבים מהשירים שרדו. עיקר שירתם היא חילונית, ובעוד שחלק מהשירים משתמשים אידיאלים דתיים, אחרים הם בגדר גסות, והם עוסקים בשכרות, הוללות וליצות.[13]
הפופולריות של סגנון הארס אנטיקווה בסביבות 1150 עד 1250 הושווה להישגים של אדריכלות גותית. מרכז הפעילות שלה הזרם היה בקתדרלת נוטרדאם. לפעמים המוזיקה של תקופה זו נקראת האסכולה הפריזאית, או אורגנום פריזאי, ומייצגת את תחילתו של מה שמכונה בדרך כלל ארס אנטיקווה. זו הייתה התקופה בה הופיע לראשונה סימון קצבי במוזיקה המערבית. בעיקר השיטה שמבוססת על סימון קצבי המכונה "מצבים קצביים".[15]
זו הייתה גם התקופה בה התפתח המושג צורה מוזיקלית (אנ'). המוטט, אחת מהצורות המוזיקליות החשובות ביותר של ימי הביניים והרנסאנס, פותח בתחילתה של תקופה זו בעיקר על ידי פרוטין, שסלל את הדרך לכך.
("שיר השירים של סנט מריה") הם 420 שירים עם תווי נגינה, שנכתבו בגליסית-פורטוגזית בתקופת שלטונו של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה (1221–1284) ולעיתים קרובות מיוחסות לו. זהו אחד האוספים הגדולים ביותר של שירי סולו מימי הביניים ומאופיינים בכך שכל שיר עשירי הוא מזמור. כתבי היד שרדו בארבעה עותקים: שניים באל אסקוריאל, אחד בספרייה הלאומית של ספרד ואחד בפירנצה, איטליה. לחלקם מיניאטורות צבעוניות שמראות זוגות מוזיקאים מנגנים על מגוון רחב של כלי נגינה.[17]
מוזיקה של טרובדורים[18] הייתה מסורת של טרובדורים להלחין שירים חילוניים, כנראה בליווי כלי נגינה, מושרים על ידי זמרים מקצועיים ולעיתים נודדים. שפת הטרובדורים הייתה אוקסיטנית וצרפתית עתיקה. תקופת הטרובדורים התאימה לפריחת חיי התרבות בפרובאנס שנמשכה עד המאה ה-12 ועד לעשור הראשון של המאה ה-13. נושאים אופייניים לשיר הטרובדורים היו שירי מלחמה, אבירים ואהבה. הטרובדורים נטבחו בחלקם בזמן מסע הצלב האלביגנזי. ובין הטרובדורים ששרדו נדדו לפורטוגל, ספרד, צפון איטליה או צפון צרפת.[19] שם כישוריהם והטכניקות שלהם תרמו להתפתחויות המאוחרות של התרבות המוזיקלית החילונית באותם מקומות.
רוב אלפיים שיריהם של הטרובדורים ששרדו כוללים מוזיקה ומראים תחכום גדול כמו זה של השירה שהיא מלווה.
תחילת הסגנון: ארס נובה[21] הוא אחד הזרמים הבודדים במוזיקת ימי ביניים שאפשר לקבוע בוודאות מה תחילתו ומקורו. ראשיתו במחזה הסאטירי רומן דה פאוול (אנ'), אוסף גדול של מזמורים ויצירות, שנכתבו בין השנים 1310–1314. "רומן דה פאוול" היא סאטירה על פרות בכנסייה בימי ביניים והוא מלא מוטטים של ימי הביניים, רונדל וצורות חילוניות חדשות אחרות. בעוד שרוב המוזיקה היא אנונימית (כלומר אין לדעת מי הלחין אותה), היא מכילה כמה קטעי מוזיקה מאת פיליפ דה ויטרי.[22]
בתקופת הארס נובה, המוזיקה החילונית השיגה תחכום פוליפוני, שנמצא בעבר רק במוזיקה דתית. התפתחות לא מפתיעה בהתחשב באופי החילוני של הרנסאנס המוקדם (בעוד שמוזיקה זו מיוחסת בדרך כלל לימי הביניים). האנשים שהפיקו אותה עסקו בראשית הרנסאנס בספרות ואמנות באיטליה. ההבחנה בין ימי הביניים לרנסאנס קשה, במיוחד בהתחשב באמנויות שונות כמו מוזיקה וציור. את המונח "ארס נובה" (אמנות חדשה, או טכניקה חדשה) טבע פיליפ דה ויטרי בספרו בשם זה (שנכתב ככל הנראה בשנת 1322).
הז'אנר החילוני הדומיננטי של ארס נובה היה השאנסון. שכן הוא ימשיך להתקיים בצרפת גם כעבור מאתיים שנה. שאנסונים אלה חוברו בצורות מוזיקליות התואמות את השירה. צורות אלו השפיעו באופן משמעותי על התפתחות הצורה המוזיקלית בדרכים המורגשות גם כיום.
רוב המוזיקה של הארס נובה הייתה במקור צרפתית. עם זאת, המונח מתייחס לעיתים קרובות למוזיקה של המאה ה-14, במיוחד כדי לכלול את המוזיקה החילונית באיטליה. שם מכונה תקופה זו לעיתים קרובות המוזיקה של הטרצ'נטו. המוזיקה האיטלקית נודעת מאז ומתמיד בזכות האופי הלירי והמלודי שלה, וזה נמצא גם במאה ה-14 מבחינות רבות. המוזיקה החילונית האיטלקית של התקופה הציגה את מה שכונה "קנטילנה". סגנון עם קול עליון הנתמך על ידי שני קולות (או אפילו אחד. כמות נכבדת של מוזיקת טרצ'נטו איטלקית מיועדת לשני קולות בלבד) שנעים באופן קבוע ואיטי יותר. סוג של זרם זה נותר המאפיין של המוזיקה האיטלקית גם בז'אנרים החילוניים הפופולריים של המאה ה-15 וה-16, והיווה השפעה חשובה על התפתחות זרמים אחרים במוזיקה האיטלקית.
בטרצ'נטו היו שלוש צורות עיקריות ליצירות חילוניות. האחד היה המדריגל, לא זהה לזה של 150–250 שנה מאוחר יותר, אך עם צורה דמוית פזמון, בתים תלת-שורתיים, כל אחד עם מילים שונות, לסירוגין עם דו-שורות, עם אותו טקסט בכל הופעה. אולי אפשר לראות בשיטה זו את הבסיס של הריטורנלו ברנסאנס המאוחר והבארוק.[23]
מלחינים איטלקים שפעלו בתקופת ימי הביניים המאוחרת כללו את: פרנצ'סקו לאנדיני.
גרמניה
הגייסלירלידרים (אנ') (Geisslerlieder) היו קבוצת מוזיקאים נוודים מתנועת הפלגלנטים, שביקשו לפייס את זעמם של האלוהים שלהם על ידי מוזיקה וחרטה שהתלוותה עם הכאה של גופם עד זוב דם. היו שתי תקופות נפרדות בהן פעלו הגייסלירלידרים: אחת, סביב אמצע המאה השלוש עשרה, שממנה, שום מוזיקה לא שרדה (אם כי שירים רבים) ועוד אחת שתאמה את התפשטות המוות השחור באירופה, בתקופה זו, שרדו גם שירים וגם לחנים של הגייסלירלידרים, בזכות כומר יחיד שכתב אודות התנועה ושימר את המוזיקה שלהם. הגייסלירלידרים פעלו בעיקר בגרמניה.[24][25]
המוזיקה של הוויקינגים
כמו כל תרבות מוזיקלית אחרת, גם מוזיקת הוויקינגים התפתחה עם השנים. בחלוף הזמן, המוזיקה שונתה וכמעט לא נותר תיעוד שלה. תחילתה עוד בתחילת תקופה ימי הביניים אולם כל המידע שנודע עליה נמצא בתקופות הזמן של המאה ה-12 וה-13. בתחילת המאה השביעית, איזידורוס מסביליה, כתב בלטינית; "Nisi enim ab homine memoria teneantur soni, prereunt, quia scribi non possunt" תרגום: אם האדם לא יכול לשמור טונים בזיכרונו הם ייעלמו כי לא יהיה אפשר לרשום אותם. מה שאומר שבני האדם לא יוכלו לזכור את המוזיקה לעד, הם ישכחו אותה והמוזיקה תיעלם.
מלבד המחשבה הטבעית שמוזיקה עברה מפה לאוזן, ישנם מקורות נוספים בהם מידע על מוזיקה ויקינגית התגלה בממצאים ארכאולוגיים מהשנים 900–1200 לספירה:
שירה וניגון מוזיקה היו חשובים לוויקינגים, הן בחיי היומיום והן באירועים חגיגיים. הם שרו שירים כשהיו שמחים וכשהיו עצובים. הם רקדו, שרו שירים וניגנו בכלים בחגיגות. היו להם שירים שליוו אותם בעבודה והקלו עליה.[26]
אף על פי שהוויקינגים הם פרט חשוב בהיסטוריה, אין הרבה מידע על המוזיקה שלהם. מכיוון שכאשר נשמע התו האחרון של שיר הוא נעלם לנצח, אלא אם כן מישהו זוכר אותו או רושם אותו בצורה כלשהי, לביצוע שוב מאוחר יותר. הוויקינגים, כמו רוב האנשים באירופה באותה תקופה, לא ידעו דבר על סימון מוזיקלי, ותרבותם הפכה בהדרגה לחלק מהתרבות האירופית הנוצרית.[27]
מוזיקאים
היו שני סוגים של נגנים שהיו מוכרים לוויקינגים, ג'סטרים וסקאלדים. ליצנים היו בעלי הערכה נמוכה, ורק הטובים ביותר התקבלו. למעשה אפשר היה להרוג ליצן ולא לקבל עונש על המעשה. הסקאלדים טיילו בארצות ובידרו את חצרותיהם של ראשי ויקינגים חשובים.[28]
השפעת הוויקינגים על איסלנד, המוזיקה האיסלנדית ואזכורים בספרות האסלנדית הקשורים למוזיקה המתפתחת[29]
הספרות האיסלנדית העתיקה מכילה מספר התייחסויות עקיפות לתרבות המוזיקלית של הוויקינגים והמתיישבים של איסלנד. מאמינים שחלק גדול מהספרות הזו הועברה בעל פה מדור לדור עד שנכתבה במהלך המאות ה-12 וה-13. המידע ההיסטורי המועבר הוא עדות משנית אך עם זאת הוא בעל ערך היסטורי.
סנורי סטורלוסון אמר שהאדמה נעשתה מ-Ýmir. יש אנשים שחושבים שפירוש השם Ýmir הוא "נשמע" ולכן הסברה היא שהעולם נוצר בהשמעת צליל מוזיקלי כלשהו.
היימדאל היה אל השירה והצליל האלוהי. הוא שמע את העשב צומח בשדות ואת הצמר גדל על הכבשים. היימדלור היה הבעלים של Gjallarhorn, כלומר "הקרן בצלילים גבוהים".
בשיר Völuspá (אנ') מתואר הרועה Eggþér (אנ') כמנגן בנבל. השיר Völuspá מספר את סיפור בריאת העולם, סופו הקרוב והלידה מחדש. זהו השיר המפורסם ביותר באדה הפואטית. עוד סממן לעניין המוזיקלי של אותה התקופה הוא שבסיפור Havamál (אנ') הגמד Þjóðrerir הוא זמרמכשף.
בסאגות האיסלנדיות כמעט ואין התייחסות לנגינה אינסטרומנטלית אך מצד שני הסקאלדים הוויקינגים מתוארים כמבצעים את שירתם ובעלי קולות טובים. לא ברור באיזו מידה השירה האיסלנדית הושרה בעת ביצועה, אך ככל הנראה מידת השירה הייתה תלויה באופי השירה. השירה הסקאלדית בחלקה הייתה בדיבור וחלקה בשירה וללא ליווי של כלי נגינה.
סאגת סבריס (אנ') מספרת על תחרות בין הסקאלד האיסלנדי Máni לבין שני ליצני חצר שהשתעשעו בנגינה אינסטרומנטלית והלצה נמוכה. זה קרה בחצרו של המלך מגנוס החמישי, מלך נורווגיה. המלך ביקש מהסקאלד לעשות פסוקי שירה נגד הליצנים. ללא היסוס מדקלם המשורר שני פסוקי גנאי שבהם הוא לועג לליצנים ודורש את גירושם מבית המלוכה. במקרה הספציפי הזה הסקאלד ניצח אבל עם הזמן הלהטוטנים הפכו פופולריים יותר ובסוף המאה ה-13 הם השתלטו לחלוטין על בתי המלוכה.
אזכורים לקסמים יש בשפע בספרות האיסלנדית הישנה. המילה האיסלנדית לקסמים היא "גלדור" ו"סיידור". הראשון נוגע בדרך כלל לסוג מתוחכם למדי של קסם ואילו השני נוגע לקסם של פשוטי העם. המילה "גלדור" קשורה לפועל "גאלה", כלומר "שירה" או "לשיר" והמילה "סיידור" קשורה לפועל "סיידה", כלומר "למשוך". אודין היה אל הקסם והשירה כאחד, ובסיפור Havamál אומרים שהוא מכיר שמונה עשר קסמים שונים.
קרוב לוודאי שהקסמים הושרו או שרו, ובסאגת Þorfinns karlsefnis, למשל, מתוארת קוסמת שעשתה את הטקס בקול בעל יופי ייחודי. ברוב המקרים הטקסים שמופיעים בהם קסמים בוצעו על ידי אישה בודדת, אך ייתכן שבמקרים מסוימים השתתפה קבוצת אנשים בקריאה.
Fornaldarsögur Norðurlanda ובעברית, הסאגה האגדית (אנ'), שנכתבה ברובה במאה ה-14, היא אוסף של סיפורי פנטזיה העוסקים בגיבורים אגדיים מהעבר הרחוק. סיפורים אלה מכילים מספר התייחסויות למוזיקה, לעיתים קרובות לנגינה בנבל. התיאור בסאגת Bósa og Herrauðs (אנ') מתייחס לנגינה בנבל בשביל קסם. נגינה בנבל נפוצה גם בסיפורים אגדיים של תרבויות אחרות.
בנוסף לשירת קסמים ושירה למחצה של שירה סקאלדית, היו שירים נוספים כמו שירי עבודה, למשל Grottasöngur ב-Snorra-Edda ו-Darraðarljóð ב-Njálssaga ושירי אהבה, אך העדויות לביצוע המוזיקלי של שירים אלה מוגבלות מאוד. ולא חד משמעית.
איך היא נשמעה
לסוחר ערבי שביקר בדנמרק, במאה העשירית, בשלטון הוויקינגים, ניתן לומר זאת על שירתו של הוויקינג:
"מעולם לא שמעתי שירים מכוערים יותר מאלה של הוויקינגים בדנמרק. הצליל הנוהם שבא מגרונם מזכיר לי כלבים מייללים, רק יותר לא מאולפים".
מבקר אחר השווה את שירתם לקול עגלה עמוסה המתגלגלת בכבדות לאורך צלע ההר.[33][34]
מאפיינים
הוויקינגים התאפיינו בשירה סקאלדית (אנ'). מוזיקה נחשבה לצורת אמנות ומיומנות מוזיקלית. הוויקינגים ניגנו בכלי נגינה, כולל נבלים וכינורות.[35]
המעבר לתקופת הרנסאנס
כתב יד של המיסה "או קרוקס ליגנום מיסה" מאת אנטואן בינואה (בערך 1450).
סוף תקופת ימי הביניים ותחילת מוזיקת הרנסאנס, ביחס להרכב המוזיקה, קשה להבדלה בין השניים. בעוד שהמוזיקה של המאה הארבע עשרה היא מימי הביניים באופן די ברור בתפיסה, המוזיקה של תחילת המאה החמש עשרה נתפסת לרוב כשייכת לתקופת מעבר, ולא רק שמירה על כמה מהאידיאלים של סוף ימי הביניים (כגון סוג של כתיבה פוליפונית שבה החלקים שונים זה מזה זה מזה באופיים, מכיוון שלכל אחד מהם יש פונקציית טקסטורה ספציפית), אך מראים גם כמה מהתכונות האופייניות לרנסאנס (כמו הסגנון הבין-לאומי ההולך וגדל המתפתח באמצעות התפשטות פרנקו-פלמית מוזיקאים ברחבי אירופה, ומבחינת המרקם שוויון הולך וגובר של חלקים). מוזיקולוגים אינם יכולים בוודאות מתי החלה תקופת הרנסאנס. אמנם אין הסכמה, אבל 1400 מהווה סימן שימושי לתחילתה של התקופה, משום שרק באותן שנים, הרנסאנס נכנס במלוא דרכו לאיטליה.
פוליפוניה, שהייתה בשימוש מאז המאה ה-12, נעשתה מורכבת יותר ויותר עם קולות עצמאיים מאוד לאורך המאה ה-14. עם ג'ון דאנסטפל ומלחינים אנגלים אחרים,[36] מוזיקה אנגלית נחשבת לעיתים קרובות כראשונה שנשמעת פחות "מוזרה" לקהל בימנו שאינו בעל ידע נרחב בתולדות המוזיקה.
ברדקור, היא תופעת אינטרנט שהפכה לפופולרית בשנת 2020, הכוללת רמיקסים ועיבודים מוזיקליים של להיטי פופ ורוק אשר מעבדת אותם לסגנון מוזיקת מימי הביניים. הטרנד צבר פרסום ותאוצה כה רבים, עד שערוץ יוטיוב בשם Hildegard von Blingin (הילדגרד מבינגן) המעלה שירים יחד עם עיבודים מימי הביניים, זכה למעלה ממעל 785 אלף רשומים וכן, לפרסום וצפיות רבות.[39][40]
שפת השירה
בימי הביניים, גליסית-פורטוגזית הייתה השפה בה השתמשו לשירה לירית. האסכולה הגליסית-פורטוגזית, שהושפעה במידה מסוימת מהטרובדורים, תועדה לראשונה בסוף המאה ה-12 ונמשכה עד אמצע המאה ה-14. הלחן המוקדם ביותר באסכולה זו מתוארך בדרך כלל לפני 1200 ואחריה.
ניתן לחלק זרם זה לשלושה ז'אנרים בסיסיים: שירת אהבה בקול גברי, שירת אהבה נשית ושירת העלבון והלעג. שלושתם הם ז'אנרים ליריים במובן הטכני מפני שהם היו שירים בליווי מוזיקלי של כלי מיתר ולירה.[41]
