קונדוקטוס (בלטינית: conductus) הוא מושג במוזיקה של ימי הביניים, סוג של יצירת קודש ווקאלית שאינה ליטורגית, לקול אחד או יותר. מקור המילה במילה הלטינית conducere (ללוות), וסביר להניח, שהקונדוקטוס הושר בשעת העברתו של ספר ליקוטי התפילות (lectionary) מן המקום שם נשמר באופן קבוע אל עמוד הקריאה לפני עדת המתפללים. הקונדוקטוס היה מן היצירות הווקאליות העיקריות בתקופת הארס אנטיקווה
של תולדות ימי הביניים.
מקור הצורה, קרוב לוודאי, בדרום צרפת, בסביבות 1150 ולשיא פיתוחה הגיעה בתקופת פעילותה של אסכולת נוטרדאם בראשית המאה ה-13. רוב חיבורי הקונדוקטוס בקובץ הגדול של כתבי יד מנוטרדאם כתובים לשניים או שלושה קולות. ייחודם של הקונדוקטוס ברפרטואר של נוטרדאם הוא בהכנסת מלודיות חילוניות כחומר מקור, אף כי השימוש במלודיות קודש נפוץ גם הוא. נושאים מקובלים לשירים היו חיי הקדושים, חגיגות האדון (ישו), חזיון לידת ישו, כמו גם נושאים שוטפים כגון התנהגות מופתית של עדי האמונה בני התקופה, כמו תומאס בקט. רפרטואר חשוב ומעניין של קונדוקטוס משלהי התקופה מורכב משירים, המותחים ביקורות על מעשי התעללות והשפלה מצד אנשי כמורה, שחלקם שערורייתיים ממש. קשה אומנם לשער ששרו אותם בכנסייה, אבל ייתכן שלרפטואר היה קיום מעבר לשימוש הליטורגי המתועד שלו.
כמעט כל המלחינים אנונימיים. אחדים מן השירים, שכולם כתובים בלטינית, מיוחסים למשוררים כמו פיליפ יועץ הבישוף וג'ון מהאודן.
סגנון הקונדוקטוס היה קצבי, בדרך כלל, כיאה למוזיקה המלווה תהלוכה, וכמעט תמיד צליל-מול-צליל. מבחינה סגנונית היה שונה לחלוטין מן הצורה הפוליפונית הליטורגית העיקרית של התקופה, האורגנום, שבה נעו הקולות בדרך כלל במהירויות שונות; בקונדוקטוס, הקולות זימרו יחדיו, בסגנון הידוע גם כ"דיסקנט".
תאורטיקאים של המוזיקה כוללים בכתביהם על קונדוקטוס גם את פרנקו מקולון, שהמליץ להכניס מלודיה יפה בטנור, יוהנס דה גרלנדיה, ואנונימוס IV. התאורטיקאי מראשית המאה ה-14 ז'אק מליאז', מליץ יושר נלהב לסגנון הארס אנטיקווה כנגד סגנון הארס נובה החדש, "הלא-מוסרי והתאוותני", קונן על אדישותם לקונדוקטוס של המלחינים בני זמנו. הקונדוקטוס האריך ימים ביותר בגרמניה, שם תועד במאה ה-14.
