לִיבִּידוֹ (מלעז: libido; בעברית: חימדון) הוא הדחף המיני הכולל של האדם המייצג את יצר החיים. הכינוי ניתן על ידי זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, לאנרגיה המינית (הפסיכוסקסואלית), שהיא, לדעתו, אחד משני הכוחות המניעים את הנפש. הליבידו איננו יצר המין כפשוטו, אלא מכלול גורמים המשפיעים על עיצוב האגו, ושמקורם בדחפים מיניים מולדים ונרכשים כאחד.
פרויד טען בתאוריית הדחף שלו, כי ה"איד" (האני המולד) מונחה על ידי דחפים של מין ואלימות, המונחים על ידי הרצון להפיק הנאה. הליבידו הוא מרכיב המין שב"איד". פרויד בחר במונח זה על מנת לתאר את האנרגיה הנפשית העומדת בבסיס האינסטינקטים המיניים. אינסטינקטים אלו קשורים לאזורי הגוף השונים (האזורים הארוטוגניים) ומנחים את השלבים השונים בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית. הליבידו מייצג את יצר החיים, ושוכן באיד לצד יצר המוות. על פי פרויד, כל הדחפים הבלתי מודעים ניתנים לחלוקה לדחפי מין ואלימות, ואלו מהווים את המניע העיקרי לכל התנהגות אנושית[1].
מבחינה תאורטית פרויד טען שהרגשות הם נגזרות של דחפים ומשאלות. האנרגיה הנפשית של רגשות היא האנרגיה של הדחפים, ובעיקר של ליבידו ושל תוקפנות. ניתוח תכנים נפשיים ודינמיקות של המטופל מחייב היכרות אישית של המטפל עם התכנים הנפשיים והדינמיקות של עצמו, ולדעת פרויד אין זה מספיק לקרוא על כך בספר תאורטי. על פי פרויד יש הבדל חשוב בין ההכרות של הדינמיקות ובין ההתעוררות שלהן בפועל בשעת מעשה – התעוררות של אנרגיות של איד שעלולה לטשטש את עבודת האגו של המטפל[2].
קרל גוסטב יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, השתמש גם הוא במושג הליבידו אך לאו דווקא כגורם מיני, אלא כשם כולל לאנרגיה הנפשית המניעה את ההתנהגות.
הליבידו הוא מושג מרכזי בתאוריה הפסיכואנליטית. למרות שתאוריה זו מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[3] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[4] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[5][6]
זיגמונד פרויד, שנחשב ליוזם של השימוש המודרני במונח[7], מגדיר ליבידו כ"האנרגיה, שמתייחסים אליה במובן כמותי...של אותם אינסטינקטים שיש להם קשר לכל מה שאפשר לכלול תחת המילה 'אהבה'"[8]. זוהי האנרגיה האינסטנקטיבית של הכוח, שכלולה בתוך מה שפרויד הגדיר כ"איד". המבנה הלא-מודע לחלוטין של הנפש. פרויד גם הסביר כי ישנו קשר מקביל לרעב, לרצון לשלוט, וכן הלאה[9], בהתעקש על כך שמדובר באינסטינקט בסיסי טבוע בכל בני האדם[10].
פרויד פיתח את הרעיון של סדרת שלבים התפתחותיים במסגרתה הליבידו מתקבע על אזורים אירוגניים שונים. השלב הראשון הוא השלב האוראלי (המתבטא מהנאת התינוק מתהליך ההנקה), לאחר מכן בשלב האנאלי (המתבטא בהנאת הפעוט משליטה על צרכיו), לאחר מכן השלב הפאלי, דרך שלב המודל הפסיכוסקסואלי (במסגרתו הליבידו רדום) עד שהוא מתחדש במסגרת השלב הג'ניטלי[11]. (קרל אברהם לאחר מכן יוסיף תת-חלוקה בשלבים האוראליים והאנאליים)[12].
פרויד הצביע על כך שהדחפים הליבידינליים יכולים להתנגש עם המוסכמות של התנהגות מתורבתת, המיוצגים בנפש על ידי הסופר-אגו במודל הנפש הפרוידיאני. מה שמוביל למתחים ולהפרעות אצל הפרט זה הצורך להיות מותאם לחברה ולשלוט בליבידו, מה שמניע את השימוש במנגנוני הגנה כדי להפיג את האנרגיה הנפשית של הצרכים הלא-ממומשים והלא-מודעים האלו לצורות ביטוי אחרות. שימוש מופרז בהגנות אלו עלול לגרום לנוירוזה. מטרה עיקרית של הפסיכואנליזה היא להביא את דחפי האיד לתודעה של האדם, מה שיאפשר לאותם דחפים להתקיים באופן ישיר ובכך להפחית את התלות של המטופל בהגנות האגו[13].
פרויד הסתכל על הליבידו כמעבר דרך סדרה של שלבים התפתחותיים (במסגרת המודל הפסיכוסקסואלי) אצל הפרט. כישלון בהסתגלות לדרישות בשלבים השונים עלולה לגרום לאנרגיה הליבידיניאלית להיות "חסומה" או להיכנס לקיבעון בשלבים אלו, ובכך ליצור תכונות אופי פתולוגיות מסוימות בבגרות. לפיכך היה האדם הפסיכופאתולוגי של פרויד אדם בלתי-בוגר, ומטרתה של הפסיכואנליזה הייתה להביא לעוררות המודעות לקיבעונות אלו, כך שאנרגיית הליבידו תשתחרר ותהיה זמינה לשימוש מודע בסוג כלשהו של סובלימציה מובנית.
על פי הפסיכולוג השווייצרי, קרל גוסטב יונג, הליבידו מזוהה כמכלול של אנרגיה נפשית, ולא מוגבל לתשוקה מינית בלבד[14][15]. כפי שקובע יונג ב"תפיסת הליבידו"[16] "[ליבידו] מציין רצון/תשוקה או דחף אשר אינו מבוקר על ידי כל סוג של סמכות, מוסרית או אחרת. הליבידו הוא תיאבון במצבו הטבעי. מנקודת מבט גנטית מדובר בצרכים גופניים כמו רעב, צמא, שינה ומין ומצבים רגשיים או משפיעים, המהווים את מהות הליבידו." הדואליות יוצרת את האנרגיה (או הליבידו) של הנפש, אשר יונג טוען שמתבטא רק דרך סמלים: "זוהי האנרגיה המתבטאת בתהליך החיים ונתפסת באופן סובייקטיבי כמאמץ ותשוקה" (Ellenberger, 697). סמלים אלו עשויים להתבטא כ"דימויי פנטזיה" שמגלמים את התוכן של הליבידו בתהליך הפסיכואנליזה, או חסרי כל צורה מוגדרת[17]. התשוקה, שלרוב נתפסת ככמיהה נפשית, תנועה, עקירה ובנייה מחדש, באה לידי ביטוי בצורות מוגדרות אשר ניתן לתפוס באמצעות תהליכי אנליזה.
בהגדרה צרה יותר, הליבידו מתייחס גם לדחפים של הפרט לעסוק בפעילות מינית, ואת ההיפוך של זה, כוחות הרסניים (mortido או destrudo)[18].
הליבידו לרוב נשלט על ידי פעילות של המערכת המזולימבית (הטגמנטום הגחוני וגרעין האקומבנס)[19]. כתוצאה מכך, לדופמין ולעוקבי האמינו[20] שמווסתים את הנוירוטרנסמינציה של הדופמין, יש תפקיד קריטי בוויסות הליבידו[21].
נוירוטרנסמיטורים אחרים, נוירופפטידים והורמוני מין שמשפיעים על הדחפים המיניים על ידי שינוי הפעילות במסלול זה כוללים:
לתשוקה של אישה למין יש קורלציה למחזור החודשי שלה, כאשר נשים רבות חשות תשוקה מינית מוגברת בימים אחדים לפני הביוץ[40], שיא תקופת הפוריות שלה, אשר לרוב מתרחשת כיומיים לפני הביוץ שלה[41]. מחזוריות זו קשורה לשינויים ברמות הטסטוסטרון של האישה במהלך המחזור החודשי. לפי גבריאל ליכטרמן, לרמות הטסטוסטרון יש השפעה ישירה על התעניינותה של האישה במין. לדבריה, רמות הטסטוסטרון עולה בהדרגה מיום ה-24 למחזור הווסת של האישה עד לביוץ ביום ה-14 של המחזור הבא, ובמהלך תקופה זו תשוקתה של האישה למין עולה בעקביות. היום ה-13 הוא בדרך כלל היום עם רמות הטסטוסטרון הגבוהות ביותר. בשבוע שלאחר הביוץ, רמת הטסטוסטרון היא הנמוכה ביותר וכתוצאה מכך נשים יחוו פחות עניין במין[42]. כמו כן, במהלך שבוע הביוץ הבא אחריו, רמות הפרוגסטרון בעלייה, וכתוצאה מכך האישה יכולה לחוות קשיים בהגעה לאורגזמה. אף על פי שהימים האחרונים של המחזור החודשי מאופיינים ברמת טסטוסטרון קבועה, רמת הליבידו של נשים עשויה דווקא לעלות כתוצאה מהתעבות של רירית הרחם, מה שגורם לגירוי קצות העצבים ולעלייה ברמת העוררות המינית[43]. בימים אלו רמת האסטרוגן יורדת, מה שגורם לירידה ברמת סיכוך הנרתיק.
ישנם מספר גורמים פסיכולוגיים וחברתיים שעלולים להביא לירידה ברמת החשק המיני. גורמים אלו יכולים לכלול מחסור בפרטיות או באינטימיות, דחק או עייפות, חוסר ריכוז או דיכאון. גורמי לחץ סביבתיים, למשל חשיפה ממושכת וארוכה לרעש או תאורה חזקים מידי יכולים גם הם להשפיע על הליבידו. גורמים אחרים כוללים התעללות מינית בעבר, תקיפה, טראומה או הזנחה, בעיות של דימוי גוף וחרדה מפני מעורבות בפעילות מינית[44].
גורמים פיזיולוגיים שיש להם השפעה על הליבידו יכולים לכלול בעיות הקשורות במערכת האנדוקרינית, כמו למשל תת-פעילות של בלוטת התריס, השפעה של תרופות מרשם שונות (כמו למשל Flutamide) והכושר הפיזיולוגי של בן-הזוג, ושאר גורמים שונים באורח החיים[45].
בקרב גברים, תדירות השפיכה משפיעה על רמות הטסטוסטרון, שהוא הורמון מקדם-ליבידו. מחקר שנערך בקרב 28 גברים בגילאי 21–45, מצא כי אצל כל אחד מהנחקרים (פרט לאחד) רמות השיא של הטסטוסטרון (145.7% מהבסיס - [117.8%–197.3%]) היו ביום השביעי להימנעות משפיכה[46].
אצל נשים אנמיה יכולה להיות גורם לירידה בליבידו כתוצאה מירידה ברמות הברזל בדם עקב המחזור החודשי[47].
ישנם אנשים אשר מנסים לגרום להפחתה מכוונת בליבידו שלהם על ידי שימוש בחומרים אן-אפרודיזיאקיים[48]. חומרים אפרודיזיאקיים, כמו למשל חומרים מגרי-דופאמין, יכולים להגביר את החשק המיני. מצד שני, ליבידו מופחת הוא לעיתים קרובות יאטרוגני, ויכול להיגרם על ידי מגוון רחב של תרופות כמו למשל אמצעי מניעה הורמונליים, תרופות אנטי דיכאוניות, תרופות אנטי פסיכוטיות, חוסמי בטא ועוד.
טסטוסטרון הוא אחד מהגורמים השולטים בליבידו אצל בני אדם. מחקרים חדשים[49] מראים שאמצעים הורמונליים למניעת הריון כמו למשל גלולות (המכילות שילוב של אסטרוגן ופרוגסטרון) יכולים לגרום לירידה בליבידו אצל נשים כתוצאה מהעלאת רמות של חומרים קושרים להורמוני גלובולינים (SHBG). ה-SHBG נקשרים להורמוני המין, כולל טסטוסטרון, ומשבשים את זמינותם. מחקרים מראים כי גם לאחר סיום השימוש באמצעי מניעה הורמונליים, רמות ה-SHBG נשארות גבוהות ואין נתונים מהימנים כדי לקבוע מתי רמות אלו ירדו[50].
ישנן השערות שהועלו במחקרים שגברים מגיעים לשיא הכושר המיני שלהם בגילאי העשרה, בעוד נשים מגיעות אליו בעשור השלישי-רביעי לחייהן (השערות)[51][52]. הזינוק ברמות הטסטוסטרון מגיע אצל זכרים בגיל ההתבגרות, וכתוצאה מכך גורם לחשקים מיניים קיצוניים אשר מגיעים לשיאם בגילאי 15–16, ולאחר מכן יורדים בהדרגה לאורך החיים. לעומת זאת, הליבידו הנשי גובר באיטיות במהלך גיל ההתבגרות ושיאו הוא באמצע שנות השלושים לחיי האישה[53]. הרמות בפועל של הטסטוסטרון והאסטרוגן, המשפיעים על הדחפים המיניים של האדם, משתנים משמעותית במהלך החיים.
The sex drive evolved to motivate individuals to seek a range of mating partners; attraction evolved to motivate individuals to prefer and pursue specific partners; and attachment evolved to motivate individuals to remain together long enough to complete species-specific parenting duties. These three behavioural repertoires appear to be based on brain systems that are largely distinct yet interrelated, and they interact in specific ways to orchestrate reproduction, using both hormones and monoamines. ... Animal studies indicate that elevated activity of dopaminergic pathways can stimulate a cascade of reactions, including the release of testosterone and oestrogen (Wenkstern et al. 1993; Kawashima &Takagi 1994; Ferrari & Giuliana 1995; Hull et al. 1995, 1997, 2002; Szezypka et al. 1998; Wersinger & Rissman 2000). Likewise, increasing levels of testosterone and oestrogen promote dopamine release ...This positive relationship between elevated activity of central dopamine, elevated sex steroids and elevated sexual arousal and sexual performance (Herbert 1996; Fiorino et al. 1997; Liu et al. 1998; Pfaff 2005) also occurs in humans (Walker et al. 1993; Clayton et al. 2000; Heaton 2000). ... This parental attachment system has been associated with the activity of the neuropeptides, oxytocin (OT) in the nucleus accumbens and arginine vasopressin (AVP) in the ventral pallidum ... The activities of central oxytocin and vasopressin have been associated with both partner preference and attachment behaviours, while dopaminergic pathways have been associated more specifically with partner preference.
{{cite journal}}
Recent evidence suggests that popular party drugs such as MDMA and gamma-hydroxybutyrate (GHB) may preferentially activate brain oxytocin systems to produce their characteristic prosocial and prosexual effects. Oxytocin interacts with the mesolimbic dopamine system to facilitate sexual and social behaviour, and this oxytocin-dopamine interaction may also influence the acquisition and expression of drug-seeking behaviour.
{{cite web}}