פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה היא גישה תאורטית ושיטת טיפול שפותחה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד.[1] הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שחלק ניכר מהפעילות הנפשית של האדם נעשית באופן לא מודע, ושעל מנת להבין טוב יותר את הסיבות להתנהגותו, צריך לחשוף ולגלות חלקים בלא-מודע שלו.[1] מסיבה זו, הפסיכואנליזה מתמקדת בהשפעתם של דחפים מודחקים, קונפליקטים פנימיים וטראומות בילדות על הבריאות הנפשית של האדם.[1]
למרות שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[2] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[3][4] ישנה ביקורת גם על הטיפול הפסיכואנליטי, בין השאר על האפקטיביות הנמוכה שלו.[5][6]
רקע היסטורי
פרויד היה רופא בהשכלתו. הוא פיתח שיטות חדשות למחקר פסיכולוגי: אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות.[7] פרויד לימד את אנשי המקצוע שאחריו להקשיב היטב למטופלים, בדרך שלא נעשתה לפני כן.[7] בנוסף הוא הציע מסגרת פרשנית לאמירות של מטופליו.[7] במסגרת המפגשים שלו עם מטופלים, תוך שימוש בשיטות אלו, פרויד הגיע למסקנה כי חלק מתלונותיהם על מיחושים גופניים מקורן בקשיים נפשיים לא-מודעים שאותם הם חווים. הוא פיתח שיטת טיפול חדשנית בה המטופל משוחח עם המטפל בפגישות. מטרת השיחות הייתה לעודד את המטופל לחשוב מחדש על חייו ובכך לעזור לו לפתור את קשייו. כתוצאה מהמפגשים עם המטופלים, פיתח פרויד ארבעה מודלים לתיאור האישיות. פרויד כתב מאמרים רבים המנתחים באופן אנליטי תופעות תרבותיות וספרותיות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיב פרויד את התאוריה שלו בנוגע לנפש האדם. על פי התאוריה המחודשת פועלים בנפש האדם שני כוחות בסיסיים. האחד, הארוס (כוח המין והרצון להתאחד עם האחר), והשני, התנטוס (כוח התוקפנות וההרס). כדי לשמור על קיומה, נאלצת החברה לדכא כוחות אלה אצל היחיד על ידי הטלת סנקציות (עונשים פורמליים או סנקציות חברתיות), ומשום כך נידון האדם, מעצם טבעו כיצור חברתי, לחיות עם קונפליקטים פנימיים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על קונפליקטים אלה היא באמצעות תהליך עידון (סובלימציה), שבו האדם מבטא את עצמו באמצעות פעילויות חברתיות מקובלות כמו כתיבה, יצירה של אמנות, משחק וספורט.
השקפתו של פרויד על המצב האנושי לא הייתה אופטימית. ידועה אימרתו כי מטרתם העיקרית של הפסיכולוגים צריכה להיות "להפוך סבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל".
לפרויד היה רקע מדעי־ביולוגי, ובתחילת המחקר שלו הוא חיפש אחר הסברים ביולוגיים להתנהגות האנושית. מכיוון שמדע הפסיכוביולוגיה היה בשלבים מוקדמים מאוד באותה התקופה, פרויד פיתח את התיאוריה שלו על סמך מפגשיו עם מטופלים. יחד עם זאת, פרויד הכיר בחשיבותם של גורמים ביולוגיים באומרו:[7]
הפגמים שבתיאור שלנו היו נעלמים, ככל הנראה, אם היינו במצב בו יכולנו להחליף את המושגים הפסיכולוגיים במושגים פיזיולוגיים או כימיים... ניתן לצפות שאלה יפיקו את המידע הכי מפתיע, ואין אנו יכולים לנחש מה התשובות שהם יתנו אחרי כמה עשרות שנות מחקר. תשובות אלה יכולות להעיף את כל המבנה המלאכותי של ההשערה שלנו.
— Freud (1914)
הפסיכואנליזה הציעה כיוונים חדשניים מבחינת המטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה. מטרת אנשי האסכולה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול פסיכולוגי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו.
מושגיו של פרויד הפכו למקובלים ביותר בתקופות שלאחר פרסום תורותיו, כדוגמת המונחים "טעות פרוידיאנית" ו"לא-מודע". עם זאת, לרוב מסולפת תורתו של פרויד בשימוש היומיומי, המהווה השאלה רחוקה שלה.
בין השנים 1950–1980 הפסיכואנליזה הייתה הגישה הרווחת בקרב פסיכיאטרים.[8] בתקופה זו הם נדרשו להגן על עמדותיהם, בפרט על התרחקותם מהסברים ביולוגיים.[8]
התאוריה הפסיכואנליטית שינתה את פני הדור במובנים רבים. פרויד ומודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם ולהבנת האדם את עצמו. מבחינה חברתית שינתה הגישה הפסיכואנליטית את הנורמות המוסריות, בעיקר בכל הקשור ליחסי מין ולמיניות. ביטוי לשינוי זה ניתן למצוא גם בתחומי האמנות והספרות.
הפסיכואנליזה היא שיטת טיפול שהולידה פיתוחים שונים וחדשים של הפסיכותרפיה והפסיכולוגיה. השפעותיה היו מרחיקות לכת גם על הפסיכיאטריה והתפתחותה וגם על גישות טיפול מודרניות יותר - החל מהטיפול הדינמי והרגשי, וכלה בנוירופסיכואנליזה. עם זאת, ובמובחן מכל אלו, הפסיכואנליזה נותרה ועודנה שיטת טיפול מובחנת ומובהקת שבמהלך ההכשרה בה כל פסיכואנליטיקאי גם עובר אנליזה אישית.
המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותיפסיכואנליטי שפותח על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. לפי התיאוריה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה) האופייני לאותו שלב בהתפתחות. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי.
תסביך אדיפוס
ערך מורחב – תסביך אדיפוס תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לאחד השלבים במודל הפסיכוסקסואלי. לפי פרויד, בשלב זה בהתפתחות של בנים, הם מאוהבים באימם ומקנאים באביהם, שנתפש על ידם כמתחרה. התסביך נקרא על שם אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, שנשא לאישה את מלכת תבאי מבלי ששניהם ידעו שהיא אימו. פרויד הסתמך על פרשנותו לתיאורי מקרה שטיפל בהם באמצעות פסיכואנליזה[9] ועל סיפורי מיתולוגיה וסיפורים מתחום האנתרופולוגיה.[10] למרות שהמושג מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי.
תאוריית הדחפים
בין דחפים אלה הדגישה הפסיכואנליזה את יצר המין - ארוס, ואת יצר התוקפנות או המוות - תנטוס. לעיתים קרובות יצרים אלו קשים להתמודדות עבור האדם, או שהם מעוררים בו חרדה, ולכן הוא מדחיק תכנים אלו אל הלא מודע. תוכני הלא מודע אינם מתפוגגים ואינם נותרים מבודדים, אלא ממשיכים "לזלוג" מדי פעם אל חייו של האדם, מבלי שתהיה לו שליטה עליהם. כאשר השפעת "זליגה" זו חזקה, חמורה מאוד ומתמשכת היא עשויה לגרום להפרעות נפשיות שונות.
עקרון העונג (או עקרון ההנאה) מניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. לפעולה לפי עקרון העונג אחראי האיד, שהוא חלק מהלא-מודע שבנפש. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-גופנית, ובעיקר הוא הדגיש את ההנאה המינית.
על פי התאוריה הפרוידיאנית, תינוקות פועלים על פי עקרון העונג בלבד (הם לא מסוגלים לדחות סיפוקים ומעוניינים לקבלם באופן מיידי במהלך השלב האוראלי של התפתחותם). במהלך ההתבגרות של האדם מתפתח מ"עקרון העונג" גם עקרון המציאות, שבו הוא אמנם ממשיך לחפש סיפוקים ומנסה להימנע מכאב אך גם מוכן לדחות סיפוקים במידת הצורך. ההתנגשות בין הרצון של האדם לקבל סיפוק מיידי לבין מציאות העולם החיצוני שלעיתים מחייבת לדחות סיפוק זה לזמן עתידי יכולה ליצור קונפליקט בין האדם לחברה שבה הוא חי.
בפסיכולוגיהפרוידיאנית ובפסיכואנליזה, עקרון המציאות הוא יכולת הנפש להעריך את מציאות העולם החיצוני, ולפעול לפי מציאות זו בהתאם, וזאת בניגוד לפעולתה לפי עקרון העונג. תוך שהוא מאפשר לפרט לדחות סיפוקים עקרון המציאות הוא העיקרון השולט על כל הפעולות שקורות באגו, אחרי ההתפתחות האיטית שלו מ "עונג-אגו" ל "מציאות-אגו". יכולתה של הנפש להעריך את המציאות של העולם החיצוני ולפעול בהתאם אליה ולא לפי עקרון העונג דומה לניצחון השכל על התשוקה, לניצחון הראש על הלב או לניצחון החשיבה הרציונלית על החשיבה האמוציונאלית.
מודל הנפש של פרויד: החלקים בכחול הם החלק הלא מודע של האדם. החלק הקטן בלבן הוא המודע.
על פי המודל הטופוגרפי, הנפש בנויה מחלקים מודעים, סמוכים למודע ולא מודעים. על פי המודל הסטרוקטורלי, נפש האדם מתחלקת גם ל"סתמי" (איד) השוכן כולו בתת-מודע; "אני" (אגו) השוכן ברובו במודעות; ו"אני עליון" (סופר אגו) שחלקים ממנו מודעים וחלקים ממנו אינם מודעים. ה"סתמי" מכיל את המניעים המרכזיים להתנהגות האדם. על פי תאוריית הדחף, מניעים אלה הם דחפים מולדים המשותפים לאדם ולבעלי החיים, והם עוצבו במהלך האבולוציה. "האני העליון" כולל את המצפון של האדם, הכללים והחוקים המוסריים, והוא מעוצב על ידי נורמות חברתיות ומסכמות התנהגות. ה"אני" הוא הישות המכתיבה את ההתנהגות, תוך תיווך ומציאת פשרה בין "האני העליון" לבין ה"סתמי" ובין כל אחד מהם לבין המציאות החיצונית. ה"אני" מופעל פחות על ידי חשיבה רציונלית, ולמעשה, על פי פרויד, האדם כמעט ואיננו יצור רציונלי. ה"אני" גם מגן על המודעות מפני מחשבות וזיכרונות ש"האני העליון" מגדיר כלא נעימות, מחרידות, לא מוסריות או לא ניתנות ליישוב לאור עקרונות "האני העליון". מנגנוני הגנה שנוצרים כדי לאפשר זאת הם, למשל, הדחקת מחשבות וזיכרונות מהמודעות אל הסמוך למודע או אל התת-מודע. פשרות התנהגותיות לא מוצלחות (כלומר, כאלו שה"אני" איננו מסוגל להצדיקן בדיעבד בעיני עצמו בשל סתירה חמורה לנורמות החברה או בשל העובדה שהן מפחיתות מערכו העצמי לדוגמה) והגנה רבה מדי על המודעות ממחשבות ומזכרונות לא נעימים, עשויים לגרום לאומללות ולמצוקה אצל האדם, ואף לגרום לנוירוזה כגון היסטריה.
על-פי התפיסה הפסיכו-אנליטית קיימים בנפשו של האדם מנגנוני פשרה ומנגנוני הגנה שונים, שפועלים בשירות ה"אני" בבואו להחליט על צורת ההתנהגות "הנכונה" והמאפשרים להחליט ולבחור בין תגובת ה"אני העליון" לתוגבת ה"סתמי", לשם תפקוד תקין של האדם. דוגמאות אפשריות למנגנונים אלו הן עידון (למשל, אדם המשתוקק לרצוח אנשים חפים מפשע הופך לסופר של ספרי מתח וכותב על רציחות); התקה (למשל אותו אדם מוצא עבודה כשוחט בהמות או כתליין) ועוד.
היעדר תמיכה מדעית
בקרב הקהילה המדעית, ישנן ביקורות חריפות על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. במאמר סקירה משנת 1996[2] נכתב בנחרצות:
אין דבר אחד שניתן לומר לטובת המערכת הפרוידיאנית כולה, או כל אחד ממרכיביה, לא מדעית ולא טיפולית.
— Crews, F. 1996, p. 63
רבות מהנחותיו של פרויד ותלמידיו טרם נבדקו, ואת חלקן הגדול אף קשה לבחון. יחד עם זאת, קיימות גם טענות שניתנות לבחינה, אך כאשר הן נבחנות, הן בדרך־כלל לא זוכות לתמיכה מדעית.[11]
המודל הפסיכוסקסואלי
מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, המודל הפסיכוסקסואלי הוא המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי.[12] כאשר מנסים לבחון טענות ספציפיות מתוך המודל הזה, לא נמצאות להן חיזוק. לדוגמה, לפי המודל הפסיכוסקסואלי, ילדים שנחשפו לאימון קשוח לעשיית צרכים יהפכו להיות מבוגרים פרפקציוניסטים וקשיחים. אך רוב החוקרים שבדקו את הטענה הזאת לא מצאו לה חיזוק.[13]
הדחקה
לטענתו של פרויד, הדחקה היא מנגנון הגנהנפשי אשר מונע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים, להגיע למודע[3]. המושג מקובל בקרב פסיכואנליטיקאיים[3]. בפסיכולוגיה המדעית, לעומת זאת, המנגנון מוטל בספק.
במאה ה־20, התבצעו מחקרים ניסויים ומחקרי תצפית שניסו לאשש או להפריך את הטענה שקל יותר לשכוח חוויות מאוד לא נעימות. מרבית המחקרים לא הצליחו להוכיח את קיומו של מנגנון ההדחקה.[14]
אחד החיזוקים המרכזיים לקיומו של מנגנון ההדחקה, שהוצג בעבר, היה היכולת לשחזר זיכרונות מודחקים באמצעות היפנוזה. החיזוק הזה הוכח כשגוי. הצטברו ראיות רבות לכך שלא ניתן לשחזר זיכרונות בעזרת היפנוזה. זיכרונות שאדם משוכנע שהוא שיחזר לאחר הדחקה בעזרת היפנוזה, הם למעשה משאלות ליבו שבמהלך ההיפנוזה שוכנע המהופנט (לעיתים באמצעות סוגסטיה) כי אלו זיכרונות. עדויות משפטיות על פי "זיכרונות" כאלה אינן קבילות כראייה משפטית, וכך גם קיימת בעיה בקבילות המשפטית של זיכרונות ששוחזרו כביכול בטיפול פסיכואנליטי בלא היפנוזה.[15]
מחקרים היסטוריים רבים נשענים על זיכרונות מחוויות מאוד לא נעימות של מרואיינים רבים. דוגמה למחקרים כאלה הם מחקרים על אודות השואה. אילו זיכרונות אלה היו מודחקים, היו עדויות לפערים בזיכרונם של המרואיינים דווקא כשעוסקים בחוויות משמעותיות מחייהם. אנשים המראיינים את מי שחוו אסונות מדווחים על קשיים בגביית העדויות בשל הבושה והצער ולא בגלל שכחה.[דרוש מקור]
הפסיכואנליזה כשיטת טיפול
הפסיכואנליזה אינה רק תאוריה, אלא גם שיטת טיפול פסיכולוגי אותה פיתח פרויד בתחילת המאה העשרים. המאפיין המרכזי שלה כשיטת טיפול הוא ההתמקדות בלא-מודע ובחשיפתו. צורת הטיפול הייתה, לפי פרויד, באמצעות שלושה עד חמישה מפגשים של כשעה בשבוע, שבהם המטופל שוכב על ספה והמטפל יושב למראשותיו. הטיפול משתרע על פני טווח של שנים רבות. בפגישות המטופל מתבקש באופן אסוציאטיבי להגיד את כל מה שעולה בדעתו, מבלי לצנזר דבר. באופן זה יכול הפסיכואנליטיקאי להציץ לעולמו הבלתי מודע של המטופל ולפרשו. פרויד חקר את התהליכים המתרחשים בחדר בטיפול והתהליכים הנפשיים המתלווים לכך, וגילה שתהליך כזה מועיל מאוד לגילוי מקורותיהם של הסימפטומים והבעיות הנפשיות של מטופליו. דרך נוספת לחדירה אל הלא מודע הייתה באמצעות פרשנות של חלומות, שכן לשיטתו של פרויד חלומות משקפים את הלא מודע של האדם. באופן זה ניסה פרויד להעלות את הלא מודע של האדם אל המודעות, כדי לאפשר לו הבנה עצמית, תובנה, ובעקבות זאת - יכולת תמרון ושינוי.
יש הטוענים שבשנים האחרונות ירדה קרנה של הפסיכואנליזה לטובת שיטות טיפול אחרות, ובהן בעיקר השיטות הדומות לפסיכואנליזה ומכונות שיטות פסיכודינמיות, שיטות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות, ושיטות ביהיביוריסטיות-קוגניטיביות. אחד הגורמים לכך הוא התובענות הרבה של הפסיכואנליזה, הדורשת משאבים טיפוליים רבים, זמן רב, ועלות גבוהה מאוד לצורך הצלחתה (קיימים טיפולים מוזלים יותר המתבצעים על ידי מתמחים הנמצאים בתהליך ההכשרה לטיפול פסיכואנליטי). כבכל טיפול פסיכולוגי, בתחילת התהליך הטיפולי בפסיכואנליזה נערכת פגישה או מספר פגישות בהן המטפל עורך אנמנזה ומברר את הקושי שמביא המטופל, ובהתאם לכך נערכת התייעצות משותפת ומומלצת שיטת הטיפול המתאימה עבורו.
הבדל חשוב בין חקר תחום תורת האישיות (תחום העניין של הפסיכואנליזה) לבין תחומי עניין אחרים בפסיכולוגיה (כגון תפיסה חושית, זיכרון, למידה ופסיכולוגיה חברתית) הוא הקושי הרב הן בעריכת ניסויים והן בעריכת מחקרי תצפית מדעית בתחום זה. הקושי המחקרי נובע מהעובדה שתורת האישיות מתרכזת, בין השאר, בדחפים וברגשות לא מודעים, ובכאלה שלאדם לא קל או לא נוח לדווח עליהם. תחומים אחרים של הפסיכולוגיה נחקרים בעזרת תצפית ומדידה של התנהגות ושל סימנים פיזיולוגיים (כמו דופק והזעה) או בעזרת דיווח על תכנים שאינם מביכים את המדווח (למשל דיווח על מה שהנבדק הבחין בו או על שלבי הפתרון שלו לבעיה בחשבון). לעומתם, קשה לחקור את הלא מודע ואת המחשבות שלא נעים לדווח עליהן. לפיכך, התחום נחקר בעיקר בעזרת דיווחים על טיפול פסיכולוגי במטופל בודד והעלאת השערות בעקבות תיאור הטיפול (תיאור מקרה).
בניגוד לממשיכי דרכו, יונג ואדלר, פרויד ראה בפסיכואנליזה מדע.[16] אך שיטות המחקר שלו סבלו מבעיות קשות מכיוון שהן מבוססות על הכשל הלוגי של פוסט הוק.[16] למשל, לייחס סיבתיות לאירועים מוקדמים, שלא לצורך. לכן, התיאוריה לא נתפסת כתיאוריה שיכולה לספק ראיות מדעיות.[16]
שוללי התקפות המדעית
שתי הטענות המרכזיות נגד קבלת הפסיכואנליזה כתחום מחקר מדעי הן הטענה שהפסיכואנליזה מתיימרת לחקור ישויות שקשה מאוד לקבל אינדיקציות לנעשה אתן (כגון הלא-מודע), ושהפסיכואנליזה מסיקה מסקנות מרחיקות לכת מתצפיות חלקיות. הטענות האלה מובעות לרוב גם כנגד תורות אישיות אחרות.
בין המדענים מתחומי פסיכולוגיה אחרים ותחומי מדע אחרים, קמו מתנגדים רבים לתאוריות בתחום תורת האישיות ולפסיכואנליזה בפרט. הם טענו כי תאוריות אלה אינן קבילות מבחינה מדעית. שני המתנגדים הבולטים של תאוריות אלה הם קרל פופר, מהבולטים בחוקרי הפילוסופיה של המדע, שטען כי מדובר בתאוריות פסבדו-מדעיות; והפסיכולוג ההתנהגותיפרדריק סקינר, שכינה את התחום מיסטיקה. פופר וסקינר טענו כי הפסיכואנליזה עוסקת בהשערות שלעולם אינן ניתנות לבדיקה, ולפיכך הפסיכואנליזה אינה מדע. בהמשך לדעתו הצטרף גם אדולף גרונבאום. עמדה זו מקבלת תמיכה גם כיום[17][3].
קיימות מספר בעיות בתיאוריה הפסיכואנליטית המחזקות את מעמדה כפסאודו מדע[3]. ראשית, הטיעונים הפסיכואנליטיים בנויים בדרך-כלל בפורמט הבא: תופעה התנהגותית Y היא ביטוי של מושג פסיכואנליטי X. לדוגמה, ההתנהגות הכפייתית שלך היא למעשה ביטוי של פנטזיה מהילדות, חוסר היציבות הרגשית שלך הוא ביטוי של חרדת סירוס, או הזר בחלומך מייצג את אביך. הגדרת המושגים הפסיכואנליטיים הללו היא גמישה ומשתנה. דבר זה מגדיל באופן מלאכותי את מספר הדרכים בהם ניתן להוכיח שקיימת התאמה בין המושג לבין תופעות התנהגותיות[3]. אסטרסון,[18] לדוגמה טוען שהמושגים המרכזיים בתאוריית האגו של פרויד:
מוגדרים בצורה כה לא מדוייקת, כך שניתן ליישם אותם כמעט בכל דרך שרירותית כדי לתמוך כמעט בכל טיעון תיאורטי.
— Esterson (1993, p. 230)
בעיה שנייה קשורה לאופיו של הלא מודע. על פי פרויד, הלא-מודע בנוי כך שהוא ינסה למנוע מאיתנו לדעת מה יש בתוכו. לכן, כאשר פרויד לא מצליח למצוא סימנים פסיכונאליטיים שיסבירו את התנהגות המטופלת, הוא לא נרתע ומתייחס לכך כאל התנגדות לא מודעת[3]. כך, ככל שהמטופלת תעלה יותר מידע שאינו ניתן לפירוש פסיכונאליטי, התיאוריה תתחזק. דפוס החשיבה הזה דומה מאוד לחשיבה העומדת בבסיס תיאוריות קונספירציה. לדוגמה, פרויד האמין שלמטופלים ולמבקרים שלו ישנו רצון לא מודע לפסול את התיאוריה הפסיכואנליטית, כדי שהלא מודע שלהם לא ייחשף[3].
גם בין המדענים שקיבלו את הצורך בהישענות על תיאורי מקרה בתחומי מדע צעירים כגון זה, היו שטענו שההישענות של הפסיכואנליטיקאים על תיאורי מקרה נעשתה שלא כראוי, משום שכל אחד מהם נטה לטפל בפלח אוכלוסייה ייחודי, ולהכליל ממנו על האנושות כולה (כך למשל מטופליו של פרויד היו בעיקר נשים מהמעמד הגבוה בווינה של תחילת המאה העשרים, ונטען כי הוא הסיק מניתוחי המקרה הייחודיים שלהן לקביעת תאוריות פסיכולוגיות על כלל האנושות). מעבר לזאת, פסיכואנליטיקאים רבים גם הסיקו מסקנות מפסיכואנליזה שעשו לעצמם או מניתוח שעשו לדיווח של מטופליהם על זיכרונות של אירועים בני עשרות שנים וזיכרונות מחלומות - דיווחים שאינם נתפסים כאמינים.
מחייבי התקפות המדעית
פרויד הגדיר את הפסיכואנליזה כמדע לכל דבר. הוא ראה בה את המשך המחקר הרפואי שבו הוא עסק לפני שהפך לפסיכולוג. פרויד גם ניתק את הקשר שלו עם אחד מתלמידיו, רייך, משום שזה פיתח את תורת הפסיכואנליזה לכיוון שפרויד ראה בו מיסטיקה. תלמיד אחר של פרויד, קרל יונג, החל לשלב רעיונות דתיים בתורתו וחדל להגדיר עצמו כפסיכואנליטיקאי.
תומכים נוספים בתקפות המדעית של הפסיכואנליזה טוענים כי העובדה שמרבית דברי פרויד ותלמידיו אינם ניתנים לבדיקה בניסוי, אין בה כדי לנתק את הפסיכואנליזה מגוף הידע המדעי הכולל. הם מצביעים על העובדה שתורת הפסיכואנליזה הייתה מקור השראה ברור למודלים פסיכולוגיים רבים שאינם בתחום תורת האישיות, ואותם מודלים כן ניתנים לבדיקה בניסוי. דוגמה למודל כזה הוא תורתו של ז'אן פיאז'ה בתחום התפתחות החשיבה בתקופת הילדות. תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה משתמשת ברעיונות שחלקם נלקחו מתורת פרויד, ובניסוחים דומים לאלה של פרויד, והיא מאוד פשוטה וקלה לבדיקה בניסוי.
עוד טיעון בעד תקפות הפסיכואנליזה כמדע, הוא שמי שטוען שהנחות הפסיכואנליזה אינן ניתנות לבדיקה, עושה זאת על סמך מחקרים לא מוצלחים, ששאלו שאלות שאינן פשוטות מספיק. על פי טיעון זה, בכל תחום מדעי צעיר חייבים להצטמצם לבדיקת שאלות פשוטות מאוד וככל שהתחום המדעי מתפתח, ניתן לענות בעזרתו על שאלות מורכבות יותר. פופר, הבולט שבמבקרי התקפות המדעית, אמר שאם ישאל את פרויד מדוע מבוגר מסוים הטביע ילד, או מדוע מבוגר מסוים הציל ילד מטביעה, פרויד ייתן בשני המקרים אותה התשובה בדיוק, וינמק דבר והיפוכו באותו הנימוק: "יצרים תת-מודעים למין ואלימות ומנגנוני ההגנה מהם". אולם, לפי תומכי התקפות המדעית של הפסיכואנליזה, פופר יכול היה למצוא שאלה פשוטה יותר מתחום הפסיכואנליזה שכן הייתה ניתנת לבדיקה בזמנו.
ישנם טיעונים פסיכואנליטיים שכן ניתנים לבדיקה.[16] למשל, ניתן לבחון את האפקטיביות של טיפולים פסיכואנליטיים ולהשוות אותם עם טיפולים פסיכולוגיים אחרים, טיפולים תרופתיים, טיפולי דמה (פלצבו) וקבוצות ביקורת של אנשים שלא מקבלים כל עזרה חיצונית.
