לאונורה או'ריילי (באנגלית: Leonora O'Reilly; 16 בפברואר 1870 – 3 באפריל 1927) הייתה פמיניסטית, סופרג'יסטית ואשת איגוד מקצועי אמקריקנית.
ביוגרפיה
נולדה ב-16 בפברואר 1870 במדינת ניו יורק וגדלה בלואר איסט סייד של ניו יורק. נולדה למשפחת פועלים. הוריה היו מהגרים אירים שהיגרו לארצות הברית בעקבות הרעב הגדול באירלנד. אביה ג'ון היה דפס ובעל חנות מכולת, חבר 'מסדר אבירי העבודה'. הוא נפטר כשלאונורה הייתה בת שנה, מה שאילץ את אמה, ויניפרד רוני או'ריילי לעבוד שעות נוספות בתעשיית הטקסטיל, ולהשכיר חדרים בדירתם כדי לפרנס את לאונורה ואת אחיה הצעיר.
בגיל 11 נאלצה לעזוב את בית הספר כדי להתחיל לעבוד כתופרת במפעל צווארונים בניו יורק. השכר במפעל היה דולר אחד על כל תריסר צווארונים מוכנים, וכשהשכר ירד כעבור שלוש שנים ל-50 סנט, השתתפה בשביתה הראשונה שלה שאורגנה על ידי אבירי העבודה.
בגיל 16, או'ריילי הצטרפה ל-Comte Synthetic Circle, קבוצת חינוך עצמי בלואר איסט סייד של ניו יורק ולתנועת אבירי העבודה. דרך הקבוצה הזו, פגשה או'ריילי את ויקטור דרורי, חבר של אביה ששימש לה כמנטור. דרורי היה אינטלקטואל יליד צרפת, פעיל אבירי העבודה ואנרכיסט; הוא הכיר לאו'ריילי ספרים רבים שעזרו לפצות על חוסר ההשכלה הפורמלית שלה - בין היתר את הלאומן האיטלקי ג'וזפה מציני שהיווה עבורה מקור השראה. או'ריילי מנתה בין הוגי הדעות שהשפיעו עליה גם את הכומר הקתולי הרדיקלי ותומך הצדק חברתי אדוארד מקגלין(אנ') והאנרכיסט פטר קרופוטקין.
היא ואמה ויניפרד, התגוררו יחד בבית ההתיישבות 'בית אסקוג' (Asacog House) בברוקלין, שם הכירו נשים ממעמד גבוהה יותר שתמכו במאבקי נשות מעמד הפועלים לקידום זכויותיהן. בשנת 1898, למדה או'ריילי קורסי אמנות במכון פראט בניו יורק וסיימה את לימודיה בשנת 1900. היא נתמכה בפעילויות על ידי הפילנתרופית לואיז פרקינס, אשר סיפקה לה משכורת שנתית, שאפשרה לה לעזוב את עבודה לצורך ארגון עובדים במשרה מלאה. בשנת 1897 הייתה או'ריילי בין מקימות הסניף המקומי של איגוד עובדות תעשיית בגדי הנשים (IUGWA) ובשנת 1903 הצטרפה לליגת איגודי העובדות ושימשה בה כסגנית נשיאה של שלוחת העיר ניו יורק.
בשנת 1909 או'ריילי הייתה מעורבת עמוקות בשביתת עובדות ענף הטקסטיל בניו יורק, שנודעה בשם 'מרד ה-20,000'. בשנת 1910 הצטרפה כחברה במפלגה הסוציאליסטית, בין היתר כתגובה למה שראתה כבגידה של נשים עשירות שתמכו במאבק העובדות. בשנת 1909 הצטרפה גם ל-NAACP, שהוקמה באותה שנה ועסקה בקידום זכויותיהם של אפרו-אמריקנים.
בשנת 1912 הייתה או'ריילי בין מייסדות ליגת המשתכרות לזכות בחירה (לצד רוז שניידרמן), שהיוותה את הזרוע הפרוליטרית של התנועה לקידום זכות הבחירה לנשים, ואשר קראה להעלאת השכר של עובדות התעשייה. במסגרת פעילותה קידמה או'ריילי את הרעיון של 'שכר שווה לעבודה שווה'. היא שימשה בראשית ימי הליגה כנשיאה, ובתפקיד זה אף התנדבה בוועדת החקירה שהוקמה בעקבות השרפה במפעל החולצות טריאנגל ב-1911. בשנת 1912, מונתה או'ריילי ליושבת ראש הוועדה התעשייתית של מפלגת זכות הבחירה לנשים בעיר ניו יורק.
או'ריילי, שזכתה לכינוי 'המעוררת' ('the agitator'), לא תמכה רק במדיניות ובאינטרסים של נשים עובדות - אלא ביקשה להגביר גם את יכולתן להישמע בעצמן בתהליכי קבלת ההחלטות. כשדיברה על נשים עובדות חסרות זכויות, הקפידה להדגיש כי מדובר בנשים אינטליגנטיות וחושבות. זאת על אף הנורמות החברתיות הפטריארכליות של התקופה שהתייחסו לנשים בכלל, ולנשים ממעמד הפועלים בפרט, בצורה מזלזלת. דבר זה בא לידי ביטוי בנאומיה, בהן שמה דגש על פיתוח תודעה מעמדית לעובדות מול התעשיינים הגדולים המנצלים את כוח עבודתן.
בשנים 1915 ו-1919, שימשה או'ריילי כנציגת האיגוד המקצועי בקונגרס הנשים הבינלאומי(אנ'). כסוציאליסטית נלהבת, הייתה צירה בוועידת הנשים בהאג לשלום(אנ') ב-1915, אליה הגיעה כשהיא שטה במים עמוסי מוקשים על סיפון ה-MS Noordam. היא גם שיתפה פעולה עם ארגוני עצמאות הודיים. בסביבות 1918, התמסרה או'ריילי לחלק הרדיקלי של תנועת הלאומיות האירית האמריקאית שהתנגדה לשליטה הבריטית באירלנד - ובמסגרת זו קידמה חרמות על סחורות בריטיות. בין היתר השתמשה בקשריה כדי לקדם חרם של עובדי נמל ברחבי ארצות הברית אשר סירבו לפרוק סחורה בריטית.
בשנים 1925-1926 לימדה או'ריילי קורסים בבית הספר החדש שהוקם למחקר חברתי בניו-יורק(אנ') בנושא 'תורת תנועת העבודה'.
בגיל 45 החלה לסבול מהשלבים המוקדמים של מחלת לב, שהלכה והתגברה והגבילה את יכולתה לפעול במרץ. בשנת 1927 נפטרה בגיל 56 כתוצאה ממחלת לב. או'ריילי מעולם לא נשאה. בשנת 1907 אמצה בת בשם אליס, אשר נפטרה בשנת 1911.
