את שורשי הליגה ניתן לייחס לתנועת 'בתי ההתיישבות'. תנועה רפורמיסטית זו שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-19 והגיעה לשיאה בסביבות שנות העשרים של המאה העשרים בבריטניה ובארצות הברית, הקימה בתים באזורים עירוניים עניים בהם התגוררו מתנדבים ממעמד הביניים במטרה לחלוק ידע ולסייע לשכניהם מעוטי ההכנסה ולהקל על העוני, בין היתר באמצעות אספקת שירותים כגון מעונות יום, שיעורי אנגלית ושירותי בריאות. התנועה הפגישה בין רפורמטורים מהמעמד הבינוני והגבוה לבין נשים ממעמד הפועלים. אחד מאותם רפורמיסטים, הסוציאליסט האמריקני ויליאם אינגליש וולינג, אשר עבד בבתי ההתיישבות בשיקגו ובניו-יורק הגיע למסקנה שהקמת איגוד של נשים ממעמד הפועלים הוא משמעותי לעתידה של תנועת הרפורמה החברתית. הוא נסע לאנגליה על מנת ללמוד מליגת איגודי העובדות הבריטית שנוסד ב-1874. מאוחר יותר באותה שנה שב וולינג לארצות הברית והשתתף בכנס השנתי של פדרציית העבודה האמריקנית (AFL). בכנס זה הוקמה הליגה כשהנשיאה הראשונה שלה הייתה מרי מורטון קיהו, רפורמטורית ופעילה חברתית מבוסטון, וסגנית הנשיאה הייתה ג'יין אדמס מבית האל של תנועת בתי ההתיישבות בשיקגו.
פעילות הליגה הייתה במובנים רבים שזורה בפעילות ה-AFL, והפעילות ניסו לטפח קשרים עם הנהגת ה-AFL מתוך הבנה שמדובר בשחקן הגדול ביותר שיש לו השפעה בנושאים הנוגעים למטרות הליגה. שני הארגונים לא היו זהים, ועל אף שרבות מפעילות הליגה עבדו עבור ה-AFL או איתה, הנהגת ה-AFL על פי רוב התעלמה מהליגה במישור הפורמלי. עם זאת, הקמפיין של הליגה לקידום תמיכה של האיגודים המקצועיים בזכות הבחירה לנשים הצליח, ולצידו הצליחה הליגה לארגן גם נשים רבות יותר במסגרת האיגודים המקצועיים שבפדרציה לעומת התקופות שטרם פעולתה. היחסים בין שני הארגונים לא היו עקביים, וכללו תקופות של התקרבות והתרחקות.
הקונגרס הבינלאומי הראשון לנשים עובדות בארגון הליגה, וושינגטון, 28 באוקטובר 1919סניף ניו יורק של הליגה, 1909. שלישית מימין - רוז שניידרמן.
הליגה תמכה במספר שביתות בשנים הראשונות לקיומה, לרבות שביתת הטלגרפים ב-1907 שאורגנה על ידי איגוד עובדי הטלגרפים המסחריים של אמריקה. ה-WTUL מילא תפקיד קריטי בתמיכה ב'שביתת ה-20,000', של עובדות מתפרות החולצות בניו יורק ובפילדלפיה ב-1909. פעילות הליגה סיפקו לעובדות השובטות עבודת מטה וגיוס כספים לקרנות סיוע, וכן העמידו לטובתן בתי תמחוי שספקו מזון וערבות עבור אוכפות השביתה שנעצרו לצד מתן הגנה ועדויות תומכות במשפטים. פעילות הליגה הצטרפו לאוכפות השביתה שמנעו כניסת שוברות שביתה למפעלים, וארגנו הפגנות המוניות וצעדות לפרסום דרישות העובדות ותנאי העבודה בסדנאות היזע בהן נאבקו.
בלטה במיוחד רוז שניידרמן שהובילה את המאמצים במהלך שביתת התופרות הגדולה של 1909. בשיתוף עם סניף הליגה בניו-יורק הצליחה שניידרמן לארגן בהצלחה את העובדות של למעלה ממאה יצרני חולצות ולתאם אירועי גיוס כספים שסייעו במימון השביתה ושיכנעו נשים נוספות להצטרף לסניף המקומי של האיגוד הבינלאומי של עובדי תעשיית בגדי הנשים (ILGWU). היו גם שמתחו ביקורת על נשות המעמד הגבוה חברות הליגה שהפגינו ולקחו חלק במשמרות אכיפת השביתה לצד עובדות המתפרות, וכינו אותן "בריגדת המינק". יתר על כן, השקפותיה ופעולותיה הסוציאליסטיות של שניידרמן במהלך השביתה הדגישו גם את המתחים בין חברות הליגה העובדות ואלו ממעמד הביניים.
השביתה בסופו של דבר לא נחלה הצלחה מלאה, ונתקלה בנכונות של חלק מהעובדות לשבור שביתה ובקשיים של השובתות להחזיק מעמד. אף על פי שפעילות רבות בליגה היו גם ממייסדות ה-NAACP, האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ונאבקו בניסיונות המעסיקים להשתמש בנשים אפרו-אמריקניות לשבירת השביתה, פעילים אחרים ב-NAACP דווקא עודדו עובדות שחורות לחצות את קווי הכלונסאות ולהחליף את העובדות השובתות. השביתה הניבה כמה הישגים מוגבלים לעובדות, והעניקה לליגה ניסיון מעשי בארגון ופעולה.
מאבק עובדות תעשיית הביגוד לא נסתיים בניו-יורק ובשנים 1910–1911 סייע סניף הליגה בשיקגו בארגון שביתת תופרות נגד חברת הארט, שפנר ומרקס (HSM) שהקיפה כ-20 אלף נשים ובסופו של דבר הולידה שיפור בסטנדרטים במקומות העבודה.
בבוסטון ארגן הסניף המקומי של הליגה בשנת 1914 את מנקות המשרדים תחת ה-AFL. ב-1915 ארגנו עם ה-AFL את עובדות תעשיית הממתקים בעיר, כשבין שני הארגונים היה גם מתח באשר להיקף דרישות השכר. ב-1920 הובילה הליגה התאגדות של מוכרות דוכני העיתונים.
גם בניו-יורק המשיכו מאמצי הארגון של הליגה בשנות ה-30. בין היתר סייעה בארגון שביתות נגד מכבסת Sunshine בוויליאמסבורג, ברוקלין ומכבסת קולוניאל בבפדפורד-סטויבסנט. הראשונה העסיקה בעיקר נשים לבנות, בעוד שהאחרונה העסיקה בעיקר נשים אפרו-אמריקאיות. שביתת ה-WTUL באה לעזרת שתי הקבוצות, וסייעה בארגון קבוצת עובדות שהיסטורית הייתה מחוץ לעבודה המאורגנת. השביתות נערכו בדרישה להעלאת שכר המינימום מ-14–15 אגורות לשעה ל-31 אגורות בהתאם למדיניות מטה השיקום הלאומי (NRA) שהקים רוזוולט במסגרת הניו-דיל. פעילות הליגה היו מעורבות בהפגנות, וספגו התעמרות מצד המשטרה ושוברי שביתה, בנוסף לחורף הניו יורקי הקשה. ואכן, התנאים היו כה גרועים עד שהגברת הראשונה אלינור רוזוולט (שהייתה בעצמה חברה בסניף הליגה הניו-יורקי מאז 1922) סיפקה באופן אישי את אנשי השירות החשאי כדי לסייע בהגנה על שובתות ובמניעת התנהלות בלתי חוקית של שוטרים ושוברי שביתה.
הליגה אף שיחקה תפקיד דומה בשביתה של יצרני גלימות בניו-יורק ועובדי תעשיית הביגוד הגברים בשיקגו ב-1910, בשביתת עובדי ועובדות תעשיית הביגוד בקליבלנד ופעולות רבות נוספות באיווה, מסצ'וסטס, מיזורי וויסקונסין. עם זאת, ב-1912, החלה הליגה מותחת ביקורת על ההנהגה הגברית של האיגוד הבינלאומי של עובדי תעשיית בגדי הנשים (ILGWU) אותה ראתה כמי שאיננו מייצג היטב דיו את הנשים העובדות. מערכת היחסים החצי-רשמית של הליגה עם ה-AFL הייתה אף היא מתוחה. כשה-United Textile Workers, שלוחה של הפדרציה, החליטה להפסיק לספק סיוע לעובדות הטקסטיל השובתות בלורנס, מסצ'וסטס, שסירבו לחזור לעבודה במהלך השביתה שהוביל הארגון המתחרה IWW - חלק ממנהיגות הליגה נענו להחלטה בעוד חלקן הוקיעו הן את ה-AFL והן את הליגה על הסכמתן לפעילות של שבירת שביתה.
לליגה הייתה מערכת יחסים קרובה יותר עם איחוד פועלי תעשיית הביגוד של באמריקה שהוקם על ידי גורמים מיליטנטיים יותר מקרב העובדים המהגרים בתעשיית בגדי הגברים בשיקגו, ניו-יורק ומרכזים עירוניים אחרים במזרח ארצות הברית שהיו מחוץ ל-AFL. הליגה הכשירה נשים כמנהיגות ומארגנות עובדים בבית הספר שלה שנוסד בשיקגו ב-1914 ומילאה תפקיד מפתח בהכנסת עובדות טקסטיל איטלקיות לאיגוד בניו יורק.
קידום חקיקה
אלינור רוזוולט עם פעילות הליגה, 1954
הליגה שמה דגש על קידום חקיקה להגבלת יום העבודה לשמונה שעות עבודה, לקידום שכר מינימום וחוקי מגן נוספים. לאור העוינות של בית המשפט העליון בארצות הברית כלפי חקיקה כלכלית באותה התקופה, רק חקיקות שיוחדו ספציפית להגן על נשים וילדים הצליחו להישמר. גם הנהגת ה-AFL ראתה את חקיקת העבודה בעין ביקורתית משום שהאמינו שחקיקה שכזו עשויה לייתר את תפקידם של ארגוני העובדים וליצור תקדימים להתערבות ממשלתית בשוק העבודה שבטווח הארוך עשויים לפעול לרעת האיגודים.
הליגה הייתה פעילה גם בדרישה לקידום תנאי עבודה בטוחים לעובדות, בייחוד לאחר השריפה במפעל טריאנגל בשנת 1911, שבה נהרגו 146 עובדות. לשריפה זו קדמה שריפה דומה בניוארק, ניו ג'רזי שבה נהרגו עשרים וחמש עובדות טקסטיל. שריפות אלו לא רק עוררו את דעת הקהל בנושא, אלא גם חשפו את הסדקים בין תומכות הליגה ממעמד הביניים וממעמד העובדות. האחרונות, כמו רוז שניידרמן, היו מיליטנטיות יותר. מתח זה בא לידי ביטוי בין היתר בנאומה של שניידרמן באספת הזיכרון בבית האופרה ב-2 באפריל 1911: "הייתי בוגדת בגופות השרופות של אומללות אלו, לו הייתי באה הנה לדבר מילות אחווה וטוב. ניסינו אתכם האנשים הטובים בציבור, ולא נסתייענו... ניסינו אתכם אזרחים, אנו מנסים אתכם כעת שוב - ויש לכם כמה דולרים, אחים ואחיות, לתת כמתנות צדקה לאלמנות השכולות. אך בכל פעם שהעובדים קמים למחות, בדרכם היחידה, כנגד התנאים הבלתי נסבלים - יד החוק החזקה מורשית לרמוס אותנו.... איני יכולה לדבר אחווה אתכם, דם רב מדי נשפך. אני יודעת מניסיוני שעל הפועלות לגאול את עצמן, והדרך היחידה שיוכלו לעשות זאת היא באמצעות תנועה חזקה של מעמד העובדים".
הליגה פעלה גם באופן פעיל לקידום זכות הבחירה לנשים בשיתוף פעולה הדוק עם האגודה הלאומית האמריקאית לזכות בחירה לנשים, בשנים שלפני העברת התיקון התשעה עשר לחוקת ארצות הברית בשנת 1920. הליגה ראתה בזכות הבחירה דרך להשיג ולקדם שוויון פוליטי וחקיקה המגנה על נשים. בהקשר זה זכורים דבריה של שניידרמן:"מה שהפועלת רוצה הוא לחיות. לא להתקיים בלבד - זכות לחיים כפי שלאישה העשירה יש הזכות לחיים, לשמש, למוזיקה ולאמנות. אין דבר שלעובדת הצנועה אינו מגיע גם כן. לפועלת חייב להיות לחם, אך מגיע לה גם שושנים. עיזרו, נשים עם יתר זכויות, תנו לה את פתק ההצבעה להיאבק בעזרתו".
עם זאת, הליגה לא נתנה אמון במפלגת הנשים הלאומית וגישתה הימנית-אינדיבידואליסטית כלפי שוויון הזכויות לנשים. היא התנגדה נחרצות להצעת התיקון לשוויון זכויות שנוסחה על ידיה בטענה כי היא הייתה מבטלת את חוקי המגן הייחודיים לנשים שהליגה נאבקה קשות להשגתם.
הנהגת הליגה, ובפרט שניידרמן, תמכו ביותר במדיניות הניו-דיל של רוזוולט. היא עמדה גם בקשרים עם האיגוד לחינוך נשים ותעשייה (WEIU) שהעסיק חוקרות כמו לואיז מריון בוסוורת' כדי לחקור את תנאי העבודה של נשים.
