יוסף מרקו ברוך נולד באיסטנבול למשפחת מהגרים מהאימפריה הרוסית. אביו מרקוס נפטר בגיל צעיר ולאחר מותו היגרה אימו חנה בחזרה לעיר הולדתה לייפאיה שבלטביה והותירה את מרקו ברוך באיסטנבול. ב-1890 למד בסמינר למורים בפריז, בשלהי אותה שנה עבר לברן שם למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטת ברן וב-1893 סיים את לימודיו בהצלחה. ברוך היה רב-לשוני, נחשב חם מזג ונודע כאנרכיסט. באמצע 1893 עבר למונפלייה שם למד חקלאות, הרבה להתעמת עם מסיונרים נוצרים שפעלו בקרב בני הקהילה היהודית ובלחץ המשטרה המקומית נאלץ לעזוב את העיר.
בראשית 1894 הועסק ברוך כמורה ב"אליאנס" בעיירה באלג'יריה, ערך כתב עת בשם "השופט" (Le Juge) והרבה לנאום נגד השלטון הצרפתי בבתי הכנסת בערים קונסטנטין ואלג'יר, תוך שהוא קורא להתקוממות חמושה. הנהגת הקהילה היהודית ביקשה מהשלטונות לגרשו על רקע פעילותו, בטענה כי הוא "משחית את הנוער באמצעות תיאור מעשי גבורה מופרזים של יהודים", ובמאי 1894 הוא גורש מאלג'יריה ונסע לליון שבצרפת. ב-24 ביוני 1894 נעצר בליון ביחד עם קבוצה גדולה של זרים, בחשד למעורבות ברצח הנשיא הצרפתי פרנסואה קארנו, אך שוחרר בהמשך מחוסר אשמה. הנהגת הקהילה היהודית בעיר נידתה אותו והוא עזב את צרפת, התיישב בברלין שם התיידד עם תאודור זלוציסטי, שלמד באותו זמן רפואה באוניברסיטת ברלין[1].
הפעילות הציונית
בברלין חבר לחוגי הסטודנטים תוך שהוא שוטח בפניהם את דעותיו המהפכניות. כמו רבים אחרים, ברוך סבר שהאימפריה העות'מאנית מצויה בתהליך קריסה והמעצמות לוטשות עיניהן לשטחים הרבים הנתונים לשליטתה. ברוך קרא להקמת צבא יהודי שיכבוש בכוח את ארץ ישראל מידי העות'מאנים. זלוציסטי ושמריהו לוין היו מבין היחידים שתמכו ברעיונותיו של ברוך והם עוררו פולמוס סוער בחוגי הסטודנטים. בראשית 1895 גורש מגרמניה על רקע היותו "אישיות מסוכנת ובלתי רצויה"[2]. ברוך עבר לווינה, שם המשיך בפעילותו הפוליטית תוך שהוא מתעמת עם חברי אגודת קדימה. ב-2 במרץ 1895 נעצר על ידי המשטרה האוסטרית וגורש מווינה. הוא נשלח לפרסבורג ושם נכלא למשך ארבעה ימים ומשם הועבר לבודפשט. בבודפשט שוחרר, הובל בליווי שוטרים לתחנת הרכבת בעיר והועלה לרכבת לאיסטנבול. הוא נמלט מהרכבת ליד העיר זמון בסרביה וממנה הגיע לבלגרד. במהלך שהותו בבית מלון בבלגרד נשדד ממנו כל כספו וכך פתח במסע רגלי עד לעיר ניש[3].
בבולגריה
בראשית אפריל 1895 הגיע מרקו ברוך לסופיה לאחר מסע רגלי מן העיר ניש, נפגש עם הרב הראשי ליהודי בולגריה מוריץ גרינוולד, שטח את משנתו וביקש סיוע להפצת עיתון ציוני בשפה הצרפתית. הרב שלח איגרת לכל קהילות בולגריה בבקשה לתרום ולסייע למרקו ברוך להפיץ את עיתונו. ברוך הצטרף לארגון "השחר" וזכה לשיתוף פעולה מסוים מקרל הרבסט ומצבי בלקובסקי, אך משהגיע מידע מווינה על מהלכיו שם חל קרע ביחסיו עם הקהילה והוא עזב את סופיה ועבר לפלובדיב. בפלובדיב הקים את הארגון הציוני "כרמל", שאליו הצטרפו רפאל כלב ומרקו רומנו שעמדו מאוחר יותר בראש התנועה הציונית בבולגריה. ביוזמתו של ברוך הוקמו תאים של ארגון "כרמל" גם בסופיה, בפאזארדז'יק, בסליבן ובפלבן. ברוך הושפע מתנועת התחייה הלאומית הבולגרית ועמד בקשרי ידידות עם הסופר איוואן ואזוב שהיה אחד ממוביליה.
ב-12 בספטמבר 1895 יצא לאור בפלובדיב הירחון הציוני "כרמל" אשר נכתב בצרפתית והופץ ב-500 עותקים בקרב האליטה האינטלקטואלית של קהילות בולגריה. לצד רעיונות ציוניים וגינוי לגילויי האנטישמיות בבולגריה, תקף ברוך בירחונו את בורגני הקהילה על שאינם תורמים למאבק הציוני והדבר עורר פולמוס חריף. ראש הקהילה היהודית בפלובדיב, נסים סידי, התלונן בפני השלטונות הבולגריים על פעולותיו של מרקו ברוך, הוא נעצר ושוחרר מספר פעמים והופסקה הזרמת כספי התרומות שנדרשו להפצת העיתון. ידידו איוואן ואזוב פנה לנסיך פרדיננד הראשון שנאות להעביר תקציב בסך 1,000 לבות להפצת העיתון. ברוך שילב בעיתונו גם קטעי שירה שכתב. בהמשך, נסע ברוך לסופיה לבקש עזרה מידידו צבי בלקובסקי, אך בהגיעו נעצר, הוכה והועמד לדין באשמת הפעלת עסק ללא רישיון. עורך הדין אשר רומאנו ייצגו במשפט וברוך זוכה מכל אשמה. בינואר 1896 הופץ הגיליון האחרון של הירחון "כרמל". בראשית יוני 1896 עזב מרקו ברוך את בולגריה ונסע למצרים[3]. בהמשך הוקם בפלובדיב ארגון "ציון", שהתבסס על גרעין חברי "כרמל", וב-29 בדצמבר1898 יזמו חבריו את כינוס הוועידה הציונית הראשונה של יהודי בולגריה.
היריבות עם הרצל
ברוך גרס כי תחיית העם היהודי תתרחש רק בארץ ישראל, ובניגוד להרצל, טען כי אין לסמוך על המעצמות וראוי שצעירי הקהילה יעלו בהמוניהם לארץ ישראל. עוד קבע ברוך כי יש להקים צבא יהודי שיפתח במאבק חמוש נגד העות'מאנים, לצורך שחרורה בכוח של ארץ ישראל והקמת מדינה לעם היהודי בשטחה ובה מושבות חקלאיות[4]. רעיון זה הועלה כבר בשנות השלושים של המאה ה-19 על ידי הרב יהודה ביבאס[5], אך הרעיון נראה לרבים כהזוי ואף כמסוכן מאוד להשמעה, בנסיבות התקופה. הרצל ומרבית חברי התנועה הציונית היו מעוניינים בניהול משא ומתן עם ממשלו של הסולטאןעבדול חמיד השני לשם קבלת זכויות על ארץ ישראל. ברוך כתב להרצל בעניין זה, הסתייג ממנו וראה בו יריב, והרצל דחה על הסף את השקפותיו וסגנונו של ברוך, ומיצב אותו כאנרכיסט[6].
באוגוסט 1896 הגיע ברוך למצרים, שם ייסד אגודות ציוניות בשם "בר כוכבא" בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד והן התאחדו בהמשך לתנועת "האיגוד הציוני"[7]. בהמשך עבר ברוך ליוון שם לחם כמתנדב בראשית המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897). ביולי 1897 נסע לאיטליה, שבה ייסד מספר אגודות ציוניות ובהמשך עבר לשווייץ. הוא השתתף כמשקיף בקונגרס הציוני הראשון בבזל. הרצל צטט ביומנו לימים את ברוך אומר בקונגרס זה, על פעולותיו: "לא חפצתי בזאת בשביל ההיסטוריה. והצדק היה עמי!" (המקור הצרפתי: !Je ne le voulais pas l'historie. Et j'avais raison)[8].
הוא נשלח לקונגרס הציוני השני (1898) כאחד מנציגי הקהילה היהודית באיטליה, אך העיתונים כינוהו "משיח שקר מימי הביניים".
הוא חצה את הרי האלפים ברגל כדי להגיע לקונגרס[9]. בסוף היום הראשון של הקונגרס, מאוחר בלילה, חזר עם הרצל למלונו. הרצל אמר לו כי השמיע "את המלים הנהדרות הראשונות בקונגרס כולו"[10].
בשלהי 1898 ניהל לזמן קצר את משרד ההסברה של התנועה הציונית בבריסל, תוך שהוא ממשיך להתפלמס עם הרצל באמצעות חליפת מכתבים.
ב-1899 השתתף מרקו ברוך בקונגרס הציוני השלישי שנערך בבזל, וניסה לשטוח את משנתו למורת רוחם של הרצל ומרבית הצירים שהביעו סלידה גלויה מרעיונותיו ולא אפשרו לו לנאום בפני צירי הקונגרס[11]. ברוך עלה לבמה על אף שלא ניתן לו לנאום, והאשים את עשירי עם ישראל בבזבוז כספם על מותרות, במקום להקדישם לגאולת קרקעות הארץ. הרצל הורה לסדרנים להורידו מהבמה ולמחוק את דבריו מהפרוטוקול.
אחריתו
ברוך עזב את ברן ונסע לארוסתו שהתגוררה בפירנצה ובהגיעו הסתכסכו השניים, תוך שארוסתו הודיעה לו על ניתוק קשריה עימו. ב-24 באוגוסט 1899 יצא ברוך מבית ארוסתו לרחוב הסמוך ושם קץ לחייו ביריית אקדח. בשבועון "די ולט" פורסם נקרולוג (מאמר הספד) שבו נכתב בין השאר שהלך לעולמו אחד מלוחמיה המוכשרים ביותר של התנועה הציונית[12]. ב-13 בספטמבר כתב ביומנו בנימין זאב הרצל יריבו:
”האנרכיסט יוסף מרקו ברוך המית עצמו ביריה בפלורנץ. איש מטורף זה היה שולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבזל להתנקש בחיי. מותו מרצון מוכיח, כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו”[6].
יוסף מרקו ברוך בהיסטוריוגרפיה ובזיכרון הציבורי
כאמור, בקרב הזרם המרכזי בתנועה הציונית מוצבה למרקו ברוך תדמית של אנרכיסט, וכך כינה אותו הרצל ביומנו. עם זאת, האקטיביזם שהופגן בדעותיו מיצב אותו בהמשך כאחד מהאבות הרעיוניים של הציונות הריוויזיוניסטית. יעקב וינשל כתב עליו את ספרו: "מרקו יוסף ברוך נביא מלחמת השחרור". זאב ז'בוטינסקי כתב עליו: "הודות למרקו ברוך נגלה לי סוד המהפכה העברית".
היסטוריונים בני יהדות בולגריה שפרסמו בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 את תולדות הקהילה, מיצבו את יוסף מרקו ברוך כאבי התנועה הציונית בבולגריה. המרכזיים מבין ההיסטוריונים: חיים קשלס, אלברט רומנו ובנימין ארדיטי היו אנשי התנועה הציונית, כיהנו בה כבעלי תפקידים מרכזיים ונטו להעצים את המשקל הסגולי של פעילות ניצי התנועה וצעיריה, ולהמעיט בחשיבות פעילותם של פרנסי הקהילה (נוֹטָאבֶּלִים) ואנשי הממסד הרבני בהעצמת הרעיון הציוני המתון.
מנגד, חלק מההיסטוריונים המאוחרים של הקהילה מציינים, כי כאשר שהה מרקו-ברוך בבולגריה פעילותו לא זכתה כלל לתהודה בעיתון הציוני המרכז "אברייסקי גלאס" שערך ישועה כלב. רק לאחר מותו החלו ניצי התנועה במיצוב דמותו כמייסד התנועה, ואגודות ציוניות נקראו על שמו, וזאת כחלק מהמאבק בין הפלג המתון והמרכזי בתנועה לפלג האקטיביסטי. מרקו ברוך מוצב כמיתוס אף על פי שהשפעתו בפועל הייתה מצומצמת מאוד[13].
Joc Maur, Le juif sur l’Ile du Diable, ou, Critique de la raison impure, Berne: Steiger ,1898. (בצרפתית)
Joseph Marcou-Baruch, Un ebreo garibaldino: diario della campagna di Grecia; a cura di Valentina Vantaggio; prefazione di Maurizio Antonioli, Pisa :BFS, 2009. (באיטלקית)
לקריאה נוספת
יעקב וינשל, מרקו ברוך, תל אביב: הוצאת ספרית ראשונים (דור תדהר), 1945; יצא שוב כמרקו ברוך: נביא מלחמת השחרור, תש"ט-1949 (ספר כיס), ושוב בהוצאת "שקמונה" ב-1981[15].
יצחק ר' מלכו, יוסף מרקו ברוך: על פי מקורות חדשים, ירושלים: דפוס אחוה, תש"ו. (חוברת, מתוך: "העולם", גיליון א-ב, י"ג תשרי תש"ו.)
Daniel Dratwa, 'Aux origines du sionisme en Belgique: Le Petit Macchabi de Joshep Marcou-Baruch,' Revue des études juives 143, 1-2 (1984), pp. 135-144. (בצרפתית)
^קשלס, חיים, ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנותיה הראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים 1967, להלן: "קשלס, ההסתדרות הציונית בבולגריה", עמ' 107–110.
^שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות, 1895-1920", מתוך: דברי הקונגרס העולמי האחד - עשר למדעי היהדות, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשנ"ד, עמוד 185.
^יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955, עמ' 406.
^הנקרולוג (ללא חתימה) בעיתון "די ולט", שנה 3, גיליון 37 (15.9.1899), עמ' 9–10 (בגרמנית). לפי וינשל, את הנקרולוג פרסם תאודור זלוציסטי; לפי דניאל דרטווה, המחבר הוא בוריס כצמן (Daniel Dratwa, 'Aux origines du sionisme en Belgique: Le Petit Macchabi de Joshep Marcou-Baruch,' Revue des études juives 143, 1-2 (1984), p. 137).
^יוסף קונפורטי, להפוך לבולגרים - יהדות בולגריה בשנים 1878–1918, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים, 2020, ISBN 9789652352125, עמודים 206-198.
_.-PHG-1002988.png)
