העיר חרסון הוקמה ב-1778 בהוראה של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה. על הקמת המבצר היה אחראי גריגורי פוטיומקין, שהסתייע בעזרתו של איש העסקים היהודי יהושע צייטלין[1][2]. העיר המבוצרת החלה להתפתח ולגדול בזכות מתיישבים חדשים, שבהם היו גם יהודים. החל מ-1780 פעל בעיר בית כנסת וניתן למצוא תרשימים של שכונות יהודיות בתוכניות העיר מ-1782. לפי רישום אוכלוסין מ-1799 התגוררו בעיר 39 סוחרים יהודים ו-180 יהודים בורגנים. ענפי התעשייה המרכזיים של העיר היו עץ וספינות.
ערים אחרות בפלך, כמו אודסה ומיקולייב, נוסדו באותה התקופה במטרה לאכלס את האזור הכבוש. הערים שימשו בין היתר כמספנות עבור הים השחור. סוחרים ואנשי עסקים יהודים החלו להתיישב בערים החדשות.
המאה ה-19 והתיישבות חקלאית
יהודי מפלך חרסון, 1898 לערך
נכון למרשם של 1803 התגוררו בעיר חרסון, שהייתה בירת הפלך, 36 סוחרים יהודים ועוד 344 בורגנים יהודים. ההתיישבות החקלאית היהודית התחילה בתקופתו של אלכסנדר הראשון לאחר פרסום תקנת 1804. התקנה הגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אבל הרחיבה את זכויותיהם לרכישת קרקעות חקלאיות.
במטרה לעודד הגירה מסיבית של יהודים לפלך חרסון, הרשויות הבטיחו שורה של הטבות משמעותיות, בהן: פטור ממיסים, דחיית גיוס לצבא, נחלות קרקע חינמיות, והלוואה כספית בתנאים נוחים. הבטחות הללו מומשו באופן חלקי. המהגרים החדשים הגיעו בעיקר ממחוזות מוהילב וויטבסק של האימפריה הרוסית (בלארוס כיום)[3]. היהודים הגיעו ללא ניסיון בעבודה חקלאית. לפי רישומי הממשל, נכון ל-1806 נרשמו כ־900 משפחות יהודיות, שמנו 4,500 נפש, כמהגרים עתידיים לפלך חרסון. דובער שניאורי היה אחד הרבנים הפעילים במיזם.
הקמת המושבות החקלאיות התחילה ב-1807. תחילה הוקמו ארבע מושבות: בוברובי קוט (Бобровый Кут), יפינהר (Ефингарь מלשון יפֶה נָהָר), שדה מנוחה (בהמשך נקרא שדה מנוחה הגדולה, Большая Сейдеминуха וקלינידורף), יזראליבקה (Израилевка, מוכרת גם בשם יזער). ב-1808 הוקמו נהרטב הגדולה (Нагартав משלון "נהר טוב") וקמנקה (Каменка), וב-1809 הוקמה אינהולץ (Ингулец מוכר גם בשם הר שפר, Гар Шефер)[4]. נכון לשנת 1810 התגוררו במושבות הללו 3,640 תושבים. רוב המושבות היהודיות שהוקמו במחוז חרסון בשנים 1807–1810 סבלו ממחסור חמור במשאבים ובמי שתייה, מצב כלכלי ותברואתי ירוד והיעדר כוח עבודה מקצועי. שיעורי התמותה בקרב המתיישבים בתחילת דרכם היו גדולים למדי.
פלך חרסון היה לחלק חשוב בדרום תחום המושב, והיהודים היו לאחוז משמעותי מתושבי היישובים בדרום אוקראינה. עם הגירתם של היהודים לכפרים וערים, התחילו להתפתח מוסדות יהודיים שונים. כך ב-1816 נפתח בפלך חרסון בית חולים יהודי ראשון, ששכן בבירת הפלך (השני הוקם ב-1853 בנהר טוב). נכון ל-1847 התגוררו בעיר חרסון 3,832 יהודים. בעיירה בריסלב (Берислав) התגוררו 287 יהודים.
ב-1842 הגיע מקס ליליינטל לפלך חרסון, במסעו לשכנוע של יהודי האימפריה הרוסית ביתרונותיה של השכלה מודרנית. ב-1848 נפתחה בעיר מכללה לנשים יהודיות וב-1850 - לגברים יהודים. לקראת אמצע המאה ה-19 פלך חרסון היה למרכז חשוב של חב"ד, בעיקר בקרב מתיישבים חקלאים.
ליהודים היה תפקיד נכבד בכלכלת ערי הבירה והפלך כולו. ב-1862 מושל הפלך אף הגיש בקשה למנות יהודי לתפקיד ראש העיר, אך בקשה זו סורבה על ידי השלטון המרכזי. הסופר והבלשן יהודה בן יחיאל בעהאק (היודע בשם העט "איש ווילנא בחערסאן") היה פעיל בעיר. רב מטעם בוגר סמינריון רבני של ז'יטומיר היה פעיל בפלך. נכון לשנות ה-80 של המאה ה-19 פעלו בעיר ארבעה בתי כנסת רבניים ובית כנסת קראי אחד, וזאת בנוסף לבתי התפילה ביישובים החקלאיים של הפלך. לקראת סוף המאה פעלו בעיר יותר מ-30 תלמודי תורה וחדרים וארבעה ביתי ספר יהודיים. גם התנועה הציונית כבר הייתה פעילה בפלך. יעקב שרתוק התגורר בחרסון.
נכון ל-1910 פעלו בעיר חרסון שלושה מוסדות השכלה גובהה יהודיים: אחד אורתודוקסי ושניים שהכשירו יהודים למקצועות חופשיים. באודסה, שהייתה מרכז יהודי משמעותי בפלך, למדו כעשרת אלפים סטודנטים יהודים באותה התקופה. בנוסף פעלו בחרסון בית ספר יהודי מקצועי לנשים, בית ספר יהודי מקצועי לגברים ושבעה מוסדות השכלה תיכונית יהודיים פרטיים.
עם זאת יהודים בפלך חרסון ובייחוד בערים סבלו רבות ממתקפות אנטישמיות מצד האוכלוסייה המקומית, בהתעלמות או אף בעידוד חלקי מהרשויות. כך לאחר תחילת מלחמת רוסיה–יפן ב-1904 התחרשו פוגרומים באולקסנדריה ובחרסון על ידי המגויסים הטריים. ב-1905 התרחש גל פוגרומים גדול באימפריה הרוסית. במסגרת הגל התבצעו פוגרומים ברוב היישובים החקלאיים והערים הגדולות של פלך חרסון, לרבות מיקולייב, חרסון, ואודסה על ידי המאות השחורות ואחרים. בעקבות גל הפוגרומים מספר ארגונים ציוניים הקימו גדודים להגנה עצמית, בעיקר באוכלוסייה היהודית העירונית.
משפחה יהודות מהכפר רומנובקה, אב המשפחה נרצח במהלך הפוגרומים, ב־1918
תקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, שפרצה לאחר מהפכת אוקטובר הייתה תקופה קשה ליהודי תחום המושב והאימפריה הרוסית כולה. פלך חרסון הפך לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. פרעות פטליורה ופרעות אחרות נערכו על ידי כוחות צבאיים סדירים ובלתי-סדירים וארגונים לאומניים שונים. לפי הערכות כמאה אלף יהודים נרצחו על ידי פורעים שונים בשטחי האימפריה הרוסית במהלך מלחמת האזרחים[7]. באותה התקופה יהודים רבים נמלטו מיישובים וכפרים קטנים לעבר ערים גדולות והעלו בהן את אחוז היהודים. הפרעות והמצב הכלכלי והחברתי הקשה הובילו רבים לתמוך ברעיון הציוני ובהגירה משטחי האימפריה. פועלי ציון, החלוץ והבונד היו פעילים מאוד בתקופה זו ואף ערכו בחירות להנהגת הקהילה היהודית באודסה ב-1918. מספר תנועות נוער ציוניות פעלו בברית המועצות בתחילת דרכה.
עם זאת, גם רעיונות קומוניסטיים נפוצו מאוד בקרב היהודים, ורבים מהם ראו במהפכה הקומוניסטית הזדמנות ואף הבטחה לעתיד בטוח ושוויוני יותר. לאחר המהפכה יהודים רבים הגיעו לתפקידי ממשל שונים. כך ב-1918 מונה היהודי יוסיף סקלאר (אוק') ליושב ראש הוועד המנהל של פלך חרסון וב-1919 היהודי יעקב גנקין (רו') מונה לראש הצ'קה של הפלך. אלכסנדר מינייב (אוק') היה אחראי על חינוך פוליטי (תעמולה), אליה שלחס (אוק') היה יו"ר הוועד המנהל של מחוז מיקולייב, מארק לבינזון (אוק') היה לראש הוועדה המחוזית של חרסון. תהליך הקולקטיביזציה לא פסח על יישובים החקלאיים היהודיים, שהפכו לסובחוזים וקולחוזים. רכושם הפרטי של החקלאים הפך לרכוש משותף.
תמונת מחזור של הטכניקום היידי של קלינינדורף, 1936. הלימודים בטכניקום התנהלו ביידיש במקביל לתעמולה קומוניסטית אופיינית לתקופה. ניתן לראות את דיוקניהם של לנין וסטלין בפינה השמאלית העליונה.בית הכנסת הישן במיקולייב, אשר נסגר ב-1935 אחרי 113 שנות פעילות. הבניין שימש בעבר כ"בית תרבות". כיתוב ברוסית: "מלאכה, ידע, ספורט ומנוחה - הנה יסודות הבריאות". החל משנות ה-90 בניין בית הכנסת הישן עומד נטוש.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 פלך חרסון החל להתפצל בהדרגה למחוזות, שעד אמצע שנות ה-40 הפכו למחוזות אוקראינה (וטרנסניסטריה) המוכרים כיום. כך ערים מרכזיות של הפלך הפכו לבירות של מחוזות שונים וכפרים יהודיים פוצלו בין מספר מחוזות, בעיקר מחוז מיקולאייב, אודסה, וחלק קטן ממחוז דניפרופטרובסק (מחוז שכלל גם יישובים מפלך יקטרינוסלב). היהודים, בדומה למיעוטים אחרים בברית המועצות בתחילת דרכה, זכו להכרה ועצמאות מסוימת מצד הרשויות. כך הקהילות היהודיות ניהלו בעצמן מוסדות לימוד ועיתונות, חלקם הגדול ביידיש. ב־1917–1920 פעל בחרסון סניף של ישיבת תומכי תמימים[8]. לפי רישומים מ-1924 פעלו בחרסון שני בתי ספר יהודיים עם שבע שנות לימוד ובנוסף טכניקום מקצועי, וזאת במקביל למוסדות לימוד תורניים. למרות העצמאות המסוימת שקיבלו מוסדות ההשכלה השונים, הם היו כפופים למערכת החינוך הסובייטית, שהנחילה את ערכי הסוציאליזם והקומוניזם בקרב הלומדים. מורים יהודים השתלבו לא רק במוסדות לימוד יהודיים, אלא גם במוסדות שלימדו בשפות הרוסית והאוקראינית בערים ובקולחוזים השונים.
שנות ה-20 של המאה ה-20 מאופיינות במספר גדול של תלמידים יהודים הלומדים מקצועות טכניים והנדסה, וזאת במקביל לתיעוש כללי של המדינה. ערים מרכזיות כמו אולקסנדריה, חרסון, מיקולייב, אודסה, אננייב, קרופיבניצקי וטירספול הפכו לערים מתועשות, בהן יהודים רבים השתלבו בתחומי התעשייה השונים. הקדמה הטכנולוגית הגיעה גם להתיישבות החקלאית, שהחלה בשימוש נרחב במכונות חקלאיות מודרניות.
בתחום התרבות ניתן לציין את אודסה, שהייתה למרכז תרבותי יהודי משפיע של תקופה זו. בנוסף אליה, פעלו בחרסון להקות שחקני תיאטרון יהודים, שהעלו הצגות ביידיש בתיאטראות המרכזיים בעיר. מצד אחד, פעלו בפלך מספר מצומצם של בתי כנסת ותלמודי תורה ומצד שני, פעלה עיתונות אנטי-דתית כמו דער אפיקוירעס וחינוך סובייטי. מלחינים חסידים כדוגמת שלום חריטונוב התקשו להשתלב בתרבות החדשה. בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 הרשויות החלו בפעולות מסיביות לצמצום הדת, הן בקרב היהודים והן בקרב הנוצרים. בדומה לאנשי הכנסייה, גם רבנים (כדוגמת שמואל שניאורסון ולוי יצחק שניאורסון) נעצרו על ידי רשויות החוק בשל פעילות דתית. לקראת סוף שנות ה-20 בתי כנסת רבים החלו להיסגר בהוראות השלטון. בניינים של בתי הכנסת הסגורים שימושו למטרות סוציאליסטיות שונות כמו: בתי מגורים, פלנטריום, חדר כושר, בית קולנוע, ביתי ספר, ביתי חרושת, ועוד[9][10]. חלק נסגרו כביכול "לבקשת הפועלים היהודים"[11].
לפי מפקד האוכלוסין מ-1926 התגוררו בעיר חרסון 14,837 יהודים, שהיו כ-10% מאוכלוסיית העיר, בזמן שבשטח שהפך בהמשך למחוז חרסון כולו התגוררו 35,509 יהודים, שהיו כ-6.3% מכלל תושבי המחוז. לפי מפקד האוכלוסין מ-1939 התגוררו בעיר 16,145 יהודים, שהיו כ-16.65% מאוכלוסיית חרסון.
ב-22 ביוני1941 פלשו כוחות גרמניה הנאצית ורומניה לשטחי ברית המועצות ובכך פתחו את החזית המזרחית. הפלישה הייתה מהירה ומסיבית, כאשר כוחות מדינות הציר השתלטו במהירות על שטחי אוקראינה. יהודים רבים שאכלסו את אזור דרום אוקראינה, שהיה פלך חרסון לשעבר, נמלטו על נפשם אל מעמקי ברית המועצות, תוך כדי התקדמות כוחות האויב. חלק גדול מאוכלוסיית הגברים גויס לצבא האדום, בזמן שמשפחותיהם היו במנוסה.
הערים חרסון, קרופיבניצקי, אננייב ומיקולייב נכבשו על ידי הגרמנים והרומנים בחודש אוגוסט. טירספול נכבשה בספטמבר ואודסה נכבשה באוקטובר. עם כניסתם של כוחות האויב, יהודים רבים שלא הספיקו להימלט מצאו עצמם באזור כיבוש נאצי. קיץ 1941 היה לתחילתה של שואת יהודי אוקראינה.
כשני שלישים מיהודי חרסון נמלטו מהעיר לפני הכיבוש. היתר רוכזו בגטו בתוך העיר והוצבו לעבודות כפייה במפעל הסמוך. כבר בספטמבר של אותה השנה החלה השמדה מכוונת של יהודים, בעיקר בבורות ירי. כלל תושבי הקולחוזים היהודיים שלא נמלטו רוכזו בגטאות והועסקו בכפייה, במשך תקופה קצרה לפני השמדתם. לפי הערכות, נכון לספטמבר 1941 נורו למוות בחרסון כ-12 אלף אזרחים, רובם הגדול יהודים. חלק גדול מהיהודים שלא נרצחו בשלב הראשוני, נשלחו למחנות ריכוז ועבודה שונים, שחדלו להתקיים ב-1942 עם רציחתם של האסירים.
אודסה נפלה לאחר מצור כבד באוקטובר. רק 40% מהיהודים הצליחו להימלט מהעיר. הכיבוש הרומני היה למכה קשה ליהדות אודסה שספגה אבדות קשות בנפש. במהלך הטבח באודסה נרצחו כ-100,000 יהודים מהעיר עצמה ומישובים הסמוכים.
בעיר מיקולייב כ-20% מאוכלוסיית היהודים לא הצליחה להימלט, כך שכ-15 אלף מתוך קהילת יהודי מיקולאייב נרצחו. באולקסנדריה נרצחו כ־1,500 יהודים תושבי העיר, כ-1,000 יהודים שהוגלו מיישובים סמוכים ועוד כ-5,500 חיילים סובייטים שנפלו בשבי. ב-1942 נפתח בטירספול הכבושה גטו טירספול. מספר התושבים שלו השתנה במהלך השנים בגלל תמותה וכליאת יהודים חדשים.
ההתיישבות היהודית החקלאית בדרום אוקראינה למעשה חדלה מלהתקיים בעקבות השואה. תושבי הקולחוזים נטשו את בתיהם במנוסה, גויסו למלחמה או נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. כפרים שלמים נמחקו או רוקנו מתושביהם. רוב הנרצחים נורו למוות קרוב לאזור מגוריהם והכפרים היהודיים הפכו לקברי אחים.
החל מ-1944 כוחות ברית המועצות החלו לשחרר את האזורים הכבושים, אך התושבים היהודים לא מיהרו לחזור וחלקם אף נשארו באזורים אחרים של ברית המועצות גם לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לאחר כניעת גרמניה הנאצית ב-1945 חלק גדול מהתושבים שנמלטו חזרו לאזור מגוריהם. תשתיות רבות בערים וכפרים באזורי הלחימה נהרסו לחלוטין ותושבים רבים חזרו לגלות שבתיהם נהרסו וכפריהם אינם קיימים עוד. הכפרים היהודים הנטושים התמלאו בתושבים אחרים, חלקם אף הם פליטים חסרי בית שחזרו לאחר המלחמה. שמות הכפרים הידיים התחלפו בסלביים. תושבי הכפרים היהודיים ששרדו את תקופת השואה התפזרו בין הערים המרכזיות של אוקראינה. בהמשך, הכפרים זכו למספר ביקורים של משפחות התושבים לשעבר. חלקם גם הקימו באזורי ההשמדה אנדרטאות לנספים, בעיקר מיוזמתם ועל חשבונם[12][13][14].
בנוסף לנזק כבד בנפש, שואת יהודי אוקראינה שינתה בצורה ניכרת את יהדות ברית המועצות, ואת יהדות דרום אוקראינה בפרט. יהדות ברית המועצות שלאחר המלחמה נטתה להיות הרבה יותר חילונית, פחות דוברת יידיש ויותר מעורבת באוכלוסייה הכללית. בתי כנסת המועטים שהיו עדיין פזורים בכל הערים המרכזיות של דרום אוקראינה הלכו ונסגרו. מספר רב של מוסדות תרבות יידיים, שהיו פעילים לפני המלחמה, כמו עיתונים, ספריות ותיאטראות לא שבו לפעילותם.
עם זאת, גם בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 אזור דרום אוקראינה המשיך להיות מרכז יהודי תרבותי משפיע. התיאטרון היהודי של אודסה יצא לסבבי הופעות ביידיש, שזכו לפופולריות בערים אחרות עם אוכלוסייה יהודית רחבה. בדומה למדינות אירופה, התקופה שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה התאפיינה בגל אנטישמיות חדש. ניתן לראות זאת בין היתר במאבק נגד קוסמופוליטיות שהתנהל בברית המועצות החל מ-1948 ועד לאמצע שנות ה-50. יהודים רבים שנשאו במשרות בכירות בצבא, במשטרה, בגופי ממשל ובתפקידי ניהול פוטרו מתפקידם.
החצי השני של המאה ה-20
על פי מרשם האוכלוסין מ-1959 התגוררו בעיר חרסון 9,500 יהודים, שהיו כ-6% מאוכלוסיית העיר. באותה השנה הוחלט לסגור את בית הכנסת הפעיל האחרון בעיר, בית הכנסת חב"ד 1 (אוק') (שחזר לפעילות רק לאחר התפרקות ברית המועצות). לפי מרשם מ-1970 התגוררו בעיר 9,700 יהודים. אחוז גבוה מאוד של יהודים יוצאי דרום אוקראינה למדו במוסדות להשכלה גבוהה של ברית המועצות ורכשו מקצועות שונים.
בתקופה שבין מלחמת העולם השנייה להתפרקות ברית המועצות, היהודים בדרום אוקראינה השתלבו במקומות עבודה מגוונים ותרמו לתרבות ולכלכלה המקומיים. רבים מהסופרים, אנשי התקשורת, בדרנים, מוזיקאים ואמנים הגיעו מקהילות יהודיות של דרום אוקראינה. בין אנשי התרבות החשובים של התקופה ניתן לציין את היהודים אלכסנדר גאליץ', איגור אויסטרך, ארקדי רייקין, אדוארד בגריצקי, לאוניד אוטיוסוב, יוסיף קובזון, ודוד אויסטרך, שכולם הגיעו מאזור פלך חרסון לשעבר.
כבר בתקופת הפרסטרויקה החלו להתעורר שוב רוחות ציוניות בקרב יהדות ברית המועצות. עם זאת, עקב שנים של תעמולה סובייטית, המלחמה הקרה ויחסים עכורים בין ישראל לברית המועצות, הרעיונות הציוניים לא זכו לפופולריות רבה. לאחר התפרקות ברית המועצות יהודים תושבי דרום אוקראינה הפכו לאזרחי אוקראינה העצמאית, שסבלה ממצב כלכלי ירוד.
התקופה של תחילת שנות ה-90 הובילה לשינויים רבים בחייהם של יהודי דרום אוקראינה. חב"ד, שהפסיקו את פעילותם בברית המועצות, חזרו לאוקראינה. שלוחי חב"ד החזירו לפעילות את בתי הכנסת בכל הערים הגדולות. הסוכנות היהודית החלה בפעילות מסיבית לעידוד עלייה לישראל. מוסדות לימוד יהודיים נפתחו מחדש והחלו ללמד עברית.
למרות העלייה המסיבית לישראל, חלק מיהדות דרום אוקראינה נשאר לחיות באזור מגוריו המקורי. הקהילות היהודיות בערים שומרות על קשר עם ישראל. מספר בתי ספר עבריים פעילים באוקראינה, חלקם הגדול מופעלים על ידי חב"ד. כך ניתן לציין את רשת בתי הספר הדתיים "אור מנחם" (חלק מ"אור אבנר") במיקולייב[15], אודסה[16], דניפרו[17] וחרסון[18], המפעילה גם גני ילדים אורתודוקסיים.
"מוות לז'ידים" וסימן של Wolfsangel. גרפיטי באודסה, 2014
למרות צמצום גודל הקהילה, יהדות אוקראינה ממשיכה להיות אחת המשמעותיות שביהדות התפוצות. האנטישמיות באוקראינה פחתה עם ירידת אחוז היהודים, אבל לא נעלמה כליל. למרות האנטישמיות, ליהודים יש חלק חשוב בכלכלת אוקראינה, בתרבותה ובפוליטיקה שלה. כך ניתן לציין מספר יהודים משפיעים המגיעים מדרום אוקראינה: נשיא אוקראינה, שחקן קולנוע ובדרן לשעבר וולודימיר זלנסקי (יליד קריבי ריה), איש העסקים איגור קולומויסקי (יליד דניפרו), איש העסקים גנאדי בוגולובוב (יליד קמיאנסקה), הפוליטיקאי יבהן צ'רבורנקו (אוק') (יליד דניפרו) ורבים אחרים[19].
פילוח עיסוק של יהודים לפי תחומים
ניתן לראות מספר שינויי מגמה בעיסוקם של יהודי אוקאינה בתקופת ברית המועצות[20]. אחד השינויים הבולטים הוא עליה הדרגתית של בעלי ההכשרה הגבוהה והאחר הוא ירידה פתאומית של העוסקים בחקלאות, בעקבות השמדת היישובים החקלאיים היהודים בשנות ה-40.
_-_P.M._Rabin_with_Russian_Immigrants.jpg)
