מועדון הכדורגל טורינו 1906, הידוע בשם המקוצר טורינו, הוא מועדון כדורגל מקצועני איטלקי מהעיר טורינו שבפיימונטה. המועדון הוקם ב-1906 ולאורך רוב שנות קיומו שיחק בליגה הבכירה של איטליה (כיום הסרייה א').
המועדון זכה שבע פעמים באליפות הסרייה א', האחרונה שבהן בעונת 1975/1976. הוא גם זכה חמש פעמים בגביע האיטלקי והגיע שמונה פעמים נוספות לגמר הגביע האיטלקי. ההישג הטוב ביותר של המועדון בטורניר אירופי היה העפלה לגמר גביע אופ"א בעונת 1991/1992. מבחינת הישגים מדורג המועדון במקום החמישי בכדורגל האיטלקי.
אחד האירועים הבולטים בהיסטוריה של המועדון הוא האסון האווירי בסופרגה ב-1949, בו מצאו את מותם רוב אנשי הסגל והצוות המקצועי. הקבוצה נחלשה מאוד בעקבות האסון, ולא הצליחה לשחזר את יכולתה הטובה מאז.
טורינו היא יריבתה העירונית של יובנטוס באופן מסורתי והיסטורי – והדרבי בין הקבוצות נקרא הדרבי של טורינו (באיטלקית: Derby della Mole)
היסטוריה
הקמה ושנים ראשונות
כדורגל הגיע לעיר טורינו (Turin) בסוף המאה ה-19, דרך אנגליה ושווייץ המתועשות. עד 1887 הוקם בעיר מועדון לכדורגל וקריקט – המועדון העתיק ביותר בכדורגל האיטלקי – שכבר הוקם בעיר הבירה פיימונטה, ומיד אחריו הוקם מועדון "נובילי טורינו" ב-1889. בשנת 1891 שני המועדונים התאחדו למועדון אחד שנקרא "אינטרנציונאל פ.צ. טורינו", שמתוכו הוקם גם "מועדון הכדורגל טורינז" ב-1894. המשחק אט אט צבר מעריצים ופופולריות, דבר שהוביל להקמת המועדונים "ר.ס. ג'ינאסטיקה טורינו" ויובנטוס. ב-1898 נוסדה האליפות האיטלקית על ידי המועדונים אינטרנציונל טורינו, מ.כ. טורינז, ג'ינאסטיקה טורינו וגנואה.
ב-1900 מועדון "אינטרנציונאל טורינו" התאחד לתוך "מועדון הכדורגל טורינז", וב-1906 נוצר איחוד בין מועדון זה ובין קבוצה ממתנגדי יובנטוס, שהונהגה על ידי אלפרדו דיק, שפרש מהיובנטינים לאחר סכסוך פנימי ולקח איתו מספר שחקני מפתח, ומספר אנשי צוות, וביחד הקימו את מועדון הכדורגל טורינו 1906. מאז נוצר מוקד הסכסוך בין טורינו ובין קבוצת הכדורגל של יובנטוס, שנמשך עד היום ובא בעיקר לידי ביטוי בדרבי של טורינו. המשחק הרשמי הראשון של הקבוצה היה ב-16 בדצמבר 1906 נגד פרו ורצ'לי, וטורינו ניצחה בו 1–3. הדרבי הראשון של טורינו התקיים ב-13 בינואר1907 בו הפסידה טורינו 1–2 ליובנטוס. טורינו, לעומת זאת, ניצחה את יובנטוס 1–2 ו-1–4 חודש לאחר מכן, בסוף העונה, בשלבי הנוקאאוט של העונה והביסה 2–6 את יובנטוס בסיכום. טורינו נעצרה בעונה זו רק בשלב האחרון כשסיימה כסגניתה של מילאן שזכתה באליפות. טורינו לא השתתפה באליפות 1908 לאחר שהושת חוק המגביל את השימוש בשחקנים זרים. במקום זאת, התחרה המועדון ב-2 תחרויות פופולריות אחרות: גביע ה-"Palla Dapples" שבו זכתה אחרי שניצחה את פרו ורצ'לי, וטורניר גביע בינלאומי שאורגן על ידי עיתון לה סטמפה, ונקרא "הטורניר הבינלאומי של עיתונות הספורט" שהתקיים בעיר טורינו. בטורניר הפסידה טורינו בגמר לקבוצה השווייצרית סרבט ז'נבה. בעונת 1914/1915 נמנעה מטורינו האפשרות לזכות באליפות הראשונה שלה בגלל פריצת מלחמת העולם הראשונה ובעקבות זאת הפסקת הליגה, וזאת משחק אחד לפני סיומה, כאשר טורינו הייתה במקום השני, 2 נקודות אחרי גנואה. במשחק האחרון יכלה הקבוצה לזכות באליפות כשהייתה אמורה לשחק נגד גנואה ראש בראש על התואר, לאחר שהביסה אותה 1–6 במשחק הראשון ביניהן. לבסוף, לאחר הפסקת הליגה, הוכרזה זכייתה של גנואה באליפות, מכורח הנסיבות (סיימה את הליגה לפני הפסקתה במקום הראשון), על ידי ההתאחדות האיטלקית.
האליפות הראשונה וה-"Grande Torino"
תמונה מה"סקודטו" בעונת 1948/1949, תקופת ה-"Grande Torino"מטוס הקבוצה לאחר ההתרסקות בגבעת סופרגה
המועדון זכה באליפות ראשונה תחת הנשיא אנריקו מארון קינזאנו, שאחראי לבניית האצטדיון "Stadio Filadelfia", ובקיצור "Fila", אליו עברה טורינו ב-1926. ה"סקודטו" שטורינו זכתה בו רשמית היה בעונת 1926/1927, בהפרש של 2 נקודות על בולוניה, אולם התואר נשלל ממנה בנובמבר1927 עקב טענת ההתאחדות האיטלקית על מכירת משחקים, מה שנקרא ה-"Allemandi Case". טורינו זכתה בתואר שנה לאחר מכן בעונת 1927/1928, שנרשם כאליפות הראשונה שלה בהיסטוריה, כאשר ה"טריו המופלא" (ג'ינו רוזטי, ג'וליו ליבונאטי ואדולפו באלונצ'ירי) כבשו ביחד 89 שערים עונה זו. בהמשך התפטר הנשיא קינזאנו, והמועדון החל לאבד גובה בתחילת שנות ה-30, וסיים באמצע הטבלה בעונות הבאות. בעונת 1935/1936 חלה התעוררות מסוימת, כאשר טורינו סיימה במקום השלישי וזכתה ב"קופה איטליה" בפעם הראשונה בתולדותיה. בשנים אלו שינה המועדון את שמו ל-"Associazione Calcio Torino" (בתרגום: "התאחדות הכדורגל של טורינו") בהשפעת המשטר הפשיסטי באיטליה בתקופה זו. טורינו סיימה כסגנית של בולוניה האלופה פעם נוספת בעונת 1938/1939 תחת המנהל הטכני ארנסט ארבשטיין. בעונת 1939/1940 סיים המועדון במקום השישי בליגה, ובמהלך העונה הגיע הנשיא פרוצ'ו נובו שנתן תמיכה כלכלית נרחבת למועדון, כמו גם את יכולותיו הניהוליות. ביחד עם אנטוניו ג'אני, ג'יאקינטו אלאנה ומריו ספרונה, נובו בנה את הקבוצה שכינוייה ההיסטוריה הוא "Grande Torino". בעונה לאחר מכן סיים המועדון במקום השביעי, וב-1941/1942 סיימה הקבוצה כסגניתה של רומא שזכתה באליפות הראשונה בהיסטוריה שלה.
תקופת הזהב של המועדון מטורינו החלה בעונת 1942/1943 והסתיימה בעונת 1948/1949 – 5 שנים ברציפות שבהם טורינו נכנסה לרצף מסחרר של הצלחה כבירה כשזכתה ב-5 אליפויות, תוך כדי שבאליפות הראשונה משלימה הקבוצה דאבל היסטורי שלה עם זכייה שנייה שלה ב"קופה איטליה". הקבוצה נחשבה לאחת הקבוצות הטובות בעולם בתקופתה. הקבוצה המעוטרת הורכבה משחקנים כגון: ולנטינו מאצולה הקפטן (לימים שני בניו פרוצ'יו מצולה וסנדרו מאצולה הפכו גם הם לכדורגלנים מפורסמים), ואלריו באקיגאלופו, אלדו באלארין, וירגיליו מארסו, ג'וזפה גרזאר, מריו ריגמונטי, אוסביו קסטליניו, רומיאו מנטי, אזיו לואיק, גוגליאלמו גאבטו, ופרנקו אוסולה.
הצלחת הקבוצה נקטעה עם אחד האירועים הטרגיים בהיסטוריה של המועדון ובהיסטוריה של הכדורגל בכלל – האסון האווירי בסופרגה ב-4 במאי1949. באסון זה התרסק מטוס שהוביל את רוב שחקני הסגל ואנשי הצוות המקצועי של המועדון חזרה ממשחק ידידות מול בנפיקה ליסבון בפורטוגל. לא היו ניצולים מההתרסקות, ובסך הכל נהרגו 18 משחקני המועדון וחמישה חברי הנהלה, פרט לצוות המטוס ומספר עיתונאים שליוו את המועדון. הקבוצה, שנחשבה לפני האסון לאחת הקבוצות החזקות בעולם, נמחקה כמעט כליל בעקבות האסון.
ירידת ליגה ואליפות
לאחר האסון שפקד את הקבוצה החלה ירידה דרסטית ביכולתה בתחילת שנות ה-50, ובשנים הבאות חלה ירידה הדרגתית ביכולת הקבוצה, שנאבקה על חייה בליגה בחלק גדול מהעונות וסיימה בחלק התחתון של הטבלה. שנים אלו הובילו את המועדון לתקופה הרעה בהיסטוריה שלו, עד שבעונת 1958/1959, ירדה הקבוצה לסרייה ב' לאחר שסיימה במקום האחרון בטבלה עם 6 ניצחונות בלבד מתוך 34 משחקים. בליגה השנייה בילתה טורינו עונה אחת בלבד ועלתה בעונה לאחר מכן לליגה הבכירה. ב-1963 אורפיאו פיאנלי נבחר לנשיא המועדון. הוא מינה את נראו רוקו למאמן, והחתים את הסמל האיטלקי לואיג'י "ג'יג'י" מרוני שכונה גם "הפרפר בצבע רימון" (La Farfalla Granata). בעונת 1964/1965 סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה. ב-15 באוקטובר1967 פקד את המועדון טרגדיה נוספת, כאשר מרוני, שהיה שחקן מפתח בקבוצה, חצה את הכביש לאחר חזרתו ממשחק ליגה ונהרג מרכב חולף. למרות הטרגדיה, הצליחה הקבוצה לזכות בקופה איטליה בפעם השלישית בתולדותיה. בעונות אלו הצליחה הקבוצה לסיים רק במרכז הטבלה ולא הצליחה להתרומם בליגה האיטלקית. בעונת 1970/1971 זכתה פעם נוספת בקופה איטליה, בפעם הרביעית. בתחילת שנות ה-70 הצליחה הקבוצה לשפר מעט את מעמדה כשסיימה במקומות שבחלק העליון של הטבלה: 3, 6, 5 ו-6 בהתאמה בעונות העוקבות. בעונת 1975/1976 חזרה הקבוצה לצמרת הכדורגל האיטלקי. 27 שנים לאחר הטרגדיה שמחקה את רוב אנשי המועדון, הוא הצליח לשחזר את הצלחתו וזכה באליפות איטליה נוספת, נגד היריבה המרה יובנטוס. למעשה, במהלך העונה טורינו נקלעה לפיגור של 5 נקודות בטבלה אחרי יובנטוס, אבל הצליחה לצמצם את הפער ואף להפוך אותו ולסיים 2 נקודות מעליה. עונה לאחר מכן 2 הקבוצות התחרו עוד פעם על תואר האליפות, אך הפעם ידה של יובנטוס הייתה על העליונה, והיא סיימה נקודה אחת מעל טורינו הסגנית. בעונה לאחר מכן סיימה טורינו במקום השלישי. את העשור סיימה טורינו בחלק העליון של הטבלה, אך לא הצליחה לזכות בתארים נוספים והדרדרה לאיטה לכיוון תחתית הטבלה.
פירוק הקבוצה והקמתה מחדש
בסוף עונת 1988/1989 ירדה טורינו לסרייה ב' בפעם השנייה בהיסטוריה, אולם לאחר עונה אחת חזר לליגה הבכירה, ולאחר רכש משמעותי שביצעה, הצליחה להעפיל לגביע אופ"א, תחת המאמן אמיליאנו מונדוניקו. בעונה לאחר מכן הדיחה טורינו את ריאל מדריד בחצי גמר גביע אופ"א לעונת 1991/1992, אך הפסידה בגמר לאייאקס ביתרון שערי חוץ, ובליגה האיטלקית סיימה במקום השלישי. בעונת 1992/1993 טורינו אומנם סיימה במקום התשיעי בליגה בלבד, אבל זכתה בפעם החמישית בקופה איטליה אחרי ניצחון בגמר על רומא.
המועדון החל להדרדר מפאת קשיים כלכלים בתזרים המזומנים, ובשנים הבאות הוא החליף את הנשיאים והמאמנים מספר פעמים, אך ללא הועיל, כאשר הקבוצה המשיכה בהידרדרות שלה, ובעונת 1995/1996 ירדה הקבוצה לסרייה ב' בפעם השלישית בהיסטוריה. אחרי הפסד שלה בפלייאוף העלייה בעונת 1997/998 בסרייה ב', הצליחה לעלות חזרה לסרייה א' בעונת 1998/1999, אבל ירדה חזרה בעונה שלאחר מכן, עונת 1999/2000. בסיום עונת 2000/2001 עלתה טורינו חזרה לסרייה א', ובעונת 2001/2002 סיימה אומנם במקום ה-11, אבל העפילה לסיבוב הראשון בגביע האינטרטוטו. אחרי שהודחה מהמסגרת האירופית על ידי ויאריאל בפנדלים סבלה טורינו מיכולת רעה בליגה, וירדה ליגה פעם נוספת מהמקום האחרון בסרייה א'.
בהדרכת רנאטו זאקרלי עלתה הקבוצה פעם נוספת לסרייה א' בסיום עונת 2004/2005, אך בגלל קשיים כלכלים וחוסר יכולת להעמיד תקציב ראוי, ויתרה על העלייה, והמועדון הכריז על פשיטת רגל ב-9 באוגוסט2005. יותר מאוחר ההתאחדות האיטלקית הסכימה להכיר בישות ספורטיבית חדשה מטורינו בשם "Società Civile Campo Torino" (בעברית: "ענף החברה האזרחית טורינו"), שהוקמה על ידי קבוצת אנשי עסקים בראשות פיירלויג'י מארנגו. המועדון ניצל חוק בשם "Petrucci law" שהכניס אותה ישירות לסרייה ב' במקום א.ס. טורינו שפשטה רגל, והקבוצה החדשה לקחה את כל הזכויות על ההיסטוריה והתארים של הקבוצה הישנה. ב-19 באוגוסט הכריזה טורינו על אורבנו קיירו כנשיאה החדש. ההכרזה נעשתה בפאב שנקרא "פאב נורמן" (שידוע גם כ"מבשלת וויגט") הזכור עד היום לאוהדי הקבוצה, והמועדון שינה את שמו ל"מועדון הכדורגל טורינו". בסוף עונת 2005/2006 עלתה טורינו חזרה לליגה הבכירה, לאחר ניצחון בפלייאוף העלייה. בעונה העוקבת ניצלה טורינו מירידה נוספת לליגת המשנה בסיבוב האחרון, אולם בסיום עונת 2009/2010 ירדה הקבוצה שוב לליגת המשנה, ובשנים הבאות כשלה שוב ושוב לעלות חזרה לליגה הבכירה.
ב-6 ביוני2011 מונה ג'יאן פיירו ונטורה למאמן החדש לקראות עונת 2011/2012 בסרייה ב'. לאחר עונה ארוכה, שבה חוותה הקבוצה עליות וירידות ביכולת, הבטיחה טורינו עלייה חזרה לסרייה א' כאשר בסיבוב האחרון ניצחה 0–2 את מודנה. בעונת 2012/2013 הצליחה הקבוצה לשרוד והבטיחה עונה נוספת בליגה הבכירה.
לטורינו ואוהדיה יריבות ארוכת שנים עם יובנטוס. למרות היותה של יובנטוס קבוצה בעלת אוהדים רבים יותר באיטליה כולה, בעיר טורינו עצמה טורינו היא השלטת. כאמור, טורינו התפלגה מיובנטוס דבר שהוסיף ליריבות. בשנת 1927 מנעה יובנטוס מטורינו זכייה בתואר. משחקי הדרבי של טורינו החלו כבר ב-1906 והם מכונים דרבי דלה מולה. במשחקי הדרבי אוהדי יובנטוס נוהגים לתלות שלט הלועג לאסון סופרגה. מנגד, אוהדי טורינו מקניטים אותם אודות אסון הייזל.
