בשנת 334 לפנה"ס, החל אלכסנדר הגדול מלך מוקדון בכיבוש האימפריה הפרסית. הוא הביס את המלך דריווש השלישי בקרב גאוגמלה, שלאחריו נמלט המלך אל המחוזות המזרחיים. אלכסנדר התקדם במהירות בלב האימפריה הפרסית, סטראפבבל, מזאוס, נכנע בפני אלכסנדר ובתמורה אלכסנדר לא בזז את בבל ואף הותיר את מזאוס בתפקידו. היחס הנוח שהעניק אלכסנדר למזאוס, עודד את אבוליטס (Abulites) מושל שושן להיכנע אף הוא ללא התנגדות. אלכסנדר נכנס לשושן, בדצמבר שנת 331 לפנה"ס, והשתלט שם על האוצר המלכותי הפרסי, שכלל סכומי כסף עצומים. גם הפעם לא בזז אלכסנדר את העיר.
התנגדות עיקשת יותר ציפתה לאלכסנדר מצד אריוברזנס מושל פרסיס, המחוז שבו שכנה פרספוליס.[1] אריוברזנס הובס ונהרג בקרב השערים הפרסיים, ואלכסנדר המשיך ללא הפרעה אל פרספוליס. מושל העיר טירידטס[2] לא רצה לקחת סיכון, ולכן הודיע לאלכסנדר שיקבל את מרותו אם יגיע לעיר לפני דריווש.[3] אלכסנדר הגיע לפני כן ביוני330 לפנה"ס.
הטבח
אלכסנדר התקרב לעיר במהירות, אף על פי שיש המעריכים שעשה בכך שגיאה טקטית והיה עליו להמשיך לרדוף אחרי דריווש.[4] תושבים נמלטו מהעיר בהמוניהם.[5] כאשר הגיעו קרוב לעיר נחשפו אלכסנדר וחייליו לזוועה שזעזעה אותם.
אלכסנדר פגש קבוצה של אנשים מעוררי חמלה שלאסונם יש רק מקבילות מעטות בהיסטוריה... הם נראו יותר כמו רוחות רפאים מעולם אחר ולא היה להם מאפיין אנושי חוץ מקולם. הם גרמו לאנשים לבכות יותר משבכו הם עצמם.
— קורטיוס, 5.5.5-7.
היו אלו שבויים יוונים שנלקחו מהמושבות היווניות באסיה הקטנה. על פי תיאורי קורטיוס ודיודורוס, הם נכלאו במחנות ריכוז, והועסקו בעבודות בנייה בפרספוליס. הם סבלו מכות, השפלות ורעב. כל אחד מהם למד מקצוע, ולאחר מכן נכרתו ממנו כל האיברים שלא היו נחוצים לו לשם ביצוע אותו מקצוע.[6] על פי דיודורוס מספרם היה 800, על פי קורטיוס, 4,000.[7] אלכסנדר היה אחוז כאב וכעס, הוא העניק להם מתנות, מזון ובגדים וארגן את חזרתם למושבות שמהן נשבו.
מוקדונים חוגגים בפרספוליס; תחריט מעשה ידיו של גוסטבו סימוני
על פי דיודורוס, אלכסנדר הזועם כינה את פרספוליס "העיר המתועבת ביותר מבין ערי אסיה".[8] אלכסנדר חרג ממנהגו בממפיס בבל ושושן, והתיר לחייליו לבזוז את העיר ואף את סביבותיה.[9] כל הגברים נטבחו, והנשים והילדים נמכרו כעבדים וכשפחות.[10]דיודורוס מציין שכה גדולה הייתה תאוות החיילים להרג ולביזה, עד שרצחו זה את זה במאבק על שלל.[8] גם אלכסנדר שלח ידו בביזה, על פי המקורות באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל בפסל בדמותו של חשיארש הראשון (קסרקסס), שפלש ליוון בשנת 480 לפנה"ס. אלכסנדר פנה אל הפסל בלשון פיוטית, כמו פונה אל המלך עצמו, ושאל אותו: "האם עלי לעבור הלאה ולהשאיר אותך כאן שרוע על הרצפה, גמול על התקפותיך נגד היוונים, או שמא עלי להרים אותך בשל נדיבותך ומידותיך הטובות בתחומים אחרים?" הוא השאיר את הפסל על הרצפה.[11] יש המייחסים לסיפור זה משמעות עמוקה יותר, וסוברים שהוא מדגיש שני ניגודים בתעמולה של אלכסנדר, הראשון הרצון להיראות כמגן היוונים ואויבם של מלכי פרס. והשני הרצון לשוות לעצמו תדמית של "מלך אסיה" היינו יורשם של מלכי פרס.[12]
אלכסנדר, רוקן את כל אוצר הזהב הפרסי המלכותי. מדובר היה בכספי מיסים ושלל מלחמה שנצברו במשך שנים בידי מלכי פרס. על פי דיודורוס, השלל כלל 120,000 טלנטים כסף,[13] במונחים מודרניים שני מיליארד דולר.[14]פלוטרכוס מציין (בהגזמה רבה) שנדרשו 10,000 פרדות ו-5,000 גמלים כדי לשאת את הזהב.[11]
הצתת הארמון
תאיס מציתה את הארמון, ציור מאת יהושע ריינולדס, 1781, שמן על קנבסתאיס ואלכסנדר במשתה
אלכסנדר חנה כארבעה חודשים בפרספוליס, במהלכם התנהג בפזרנות והוללות על חשבון האוצר הפרסי.[15]פלוטרכוס, ודיודורוס,[16] מספרים שלילה אחד במהלך אחד המשתאות, קמה תאיס, פילגשו האתונאית של הגנרל תלמי, והכריזה:
שהחגיגה הזאת שהיא מבלה בה ביום הזה בארמון המפואר של הפרסים, היא גמול על כל הקשיים שסבלה מהם בנדודים ברחבי אסיה. ואולם תהיה זו הנאה גדולה בהרבה אם ייצאו כולם לשרוף את ביתו של קסרקסס, האיש שהעלה את אתונה באש. והיא עצמה מוכנה להצית את הבערה לעיניו של אלכסנדר, כדי שיידעו הדורות הבאים שהנשים בפמלייתו הטילו עונש כבד יותר על הפרסים בשם יוון מאשר כל מפקדיה הגדולים בים וביבשה.
— פלוטרכוס, "חיי אלכסנדר", 38.
הצעתה התקבלה במחיאות כפיים סוערות, ואלכסנדר נסחף בהתלהבות הכללית. לטענת קורטיוס רופוס, חלק מהחוגגים השיבו: ”למה לא לנקום את נקמת יוון ולשרוף את כל העיר?” החוגגים התארגנו בתהלוכה לכבוד האל דיוניסוס, כשבראש התהלוכה עמדו אלכסנדר ותאיס מנופפים בלפידים בוערים, מסביבם נגנו אנשים בחלילים ושרו שירי תהילה. אלכסנדר השליך את הלפיד הראשון על הארמון העתיק בפרספוליס, ותאיס את השני. לטענת פלוטרכוס אלכסנדר התחרט מהר מאוד והורה לכבות את האש. אם כי סופרים אחרים מוסרים שהארמון בער כל הלילה. בדיקות ארכאולוגיות שנערכו בידי אריך שמידט מראות שהשריפה הייתה יסודית וכילתה היטב את הארמון, לפיכך ככל הנראה הוא אכן בער כל הלילה ואולי אף לאחר מכן.[17] השריפה התפשטה ככל הנראה גם לשאר העיר וכילתה את רובה.[18]
גרסה דומה נמסרת גם אצל אתנאיוס[19] שמצטט אותה בשם קלייטרכוס. היסטוריון שלא התלווה למסע אלכסנדר אולם היה בן דורו ושוחח אם אנשים שכן התלוו אליו.[20] אם כי אריאנוס, הנחשב למקור האמין ביותר לאותה תקופה,[21] טוען, שהצתת הארמון הייתה מעשה מתוכנן שהתקיימו עליו דיונים רבים בין קציניו של אלכסנדר.[22] כמקור לדבריו מביא אריאנוס את זיכרונותיו של תלמי בן לאגוס, לימים מלך מצרים. אם כי חלק מהחוקרים כיום מעריכים שזיכרונות אלו בעייתיים בקטע זה משתי סיבות. הראשונה היא שתלמי שלט על ממלכתו מתוקף היותו יורשו של אלכסנדר, ובוודאי לא ירצה לתאר את מיטיבו כהולל שיכור הנסחף בהתלהבות המונית. השנייה היא שתלמי נישא מאוחר יותר לתאיס, וייתכן שהיא עוד הייתה בחיים בזמן כתיבת זכרונותיו (הוא כתב אותם בערך כשהיה בן 80). ובוודאי לא ירצה להעליב אותה.[23]
לפי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן אלכסנדר השמיד ושרף גם את "המנונות", יצירת תורת זרתוסטרה המקורית שהייתה כתובה על 12,000 עורות פרה באותיות זהב תוך הרס ארמונות המלוכה בפרספוליס, כך שנותרו רק מספר קטעים בודדים.[24] טענה זו תואמת את עדותו של ההיסטוריון אל-בירוני מהמאה ה-11 הטוען ב"דברי ימי העמים העתיקים" כי אלכסנדר שרף מסמכים היסטוריים חשובים.[25][26] במסורות זורואסטריות אלכסנדר מתואר לרוב כרוח רעה אכזרית ומשמידה שנשלחה בידי אהרימן.[27]
המניעים
מעשי טבח מסוג זה היו מקובלים למדי בעת העתיקה, ואלכסנדר לא ביצע מעשה יוצא דופן. עם זאת הטבח נחשב לחריג במהלך הקריירה של אלכסנדר, כיוון שאלכסנדר התייחס לרוב אל העמים הכבושים כאל נתיניו, ולפיכך לא הרשה לחייליו לבזוז ולרצוח בערים שבהן עברו.[28] עד אז ביצע אלכסנדר רק שני מעשים דומים בתבאיובעזה וגם אז משיקולים אסטרטגיים או כי המגינים לחמו עד האיש האחרון. אלכסנדר לא שנא פרסים, והתנגד לגילויי גזענות בצבאו. הוא אימץ לעצמו תארים פרסיים, דרש מנתיניו מחוות פרסיות ובהמשך אף שילב פרסים בצבאו (למורת רוחם של מוקדונים רבים). בשל כך מעלים רבים את השאלה מדוע ביצע אלכסנדר את הטבח? ויתרה מכך מדוע שרף את הארמון בעוד מבנים פרסיים אחרים (דוגמת קברו של כורש הגדול) דאג לטפח?
חלק מהחוקרים המודרניים סבורים שהיה זה "תעלול פרא", הנובע משכרות ותו לא, ולא מייחסים לו משמעות מדינית עמוקה יותר.[29] מרבית המקורות מייחסים את הטבח לזעמו של אלכסנדר על ההתעללות בשבויים.[30] אם כי טענה זו מעלה שאלה, מדוע אשמים אזרחים חפים מפשע במעשה? הן ניכר שאלכסנדר שלט בחייליו בעת הטבח, שכן הוא לא נתן שיבזזו את הארמון והאוצר.[31] יתרה מכך, ממצאים ארכאולוגיים מאותה תקופה מראים שאכן הועסקו עובדים זרים בפרספוליס, וחלקם מן הסתם הועסקו בכפייה, אולם נראה כי תנאי חייהם היו סבירים בהחלט. כמו כן קטיעת איברים (במיוחד אפים ואוזניים) היה עונש שניתן בפרס רק למורדים במלכות, אלכסנדר עצמו נהג כך כלפי בסוס.[12]
חוקרים אחרים מציעים טענה לפיה התלאות הרבות שעברו על אלכסנדר במהלך חצייתו את רכס הרי זגרוס, וכן קרב השערים הפרסיים הקשה, התישו והכעיסו את אלכסנדר והוא פרק זעמו על אוכלוסיית פרספוליס. דעה זו בעייתי משתי סיבות, ראשית כל אצל אריאנוס מתואר כיצד המצביא הוותיק פרמניון מנסה לסנגר על תושבי פרספוליס באוזני אלכסנדר. ומדוע שיעשה זאת? הן התלאות שעבר רבות לא פחות? כמו כן, אלכסנדר כבר לחם בקרבות קשים בהרבה, ועדיין משל ברוחו.[32] לפיכך מעלים חלק מהחוקרים השערה שאלכסנדר רצה להרגיע את הרוחות ביוון גופה. ביוון, לא היו מרוצים מהשלטון המוקדוני, ורק שנה לפני כן בשנת 331 לפנה"ס פתחה ספרטה במרד, שייתכן שגם אתונה לקחה בו חלק.[33] אלכסנדר, רצה איפה להזכיר ליוונים את העוולות העתיקות של הפרסים, ולשוות לעצמו דמות של נוקם נקמת יוון.[10] גם דעה זו נתקלת בביקורת, כיוון שפרספוליס הייתה בירה שולית יחסית לשושן, ויתרה מכך ידועה פחות ליוונים. לפיכך אילו רצה אלכסנדר לספק תעמולה, הלא היה עדיף לו להצית במקום זאת את שושן או אחמתא, ולא כך נהג בהן.[34] לפיכך מסיקים חוקרים אחרים שאלכסנדר כבר התקשה לשלוט בחייליו העייפים והצמאים לשלל ולביזה, שנאלצו לרסן את עצמם בממפיס, בבל ושושן, ועל כן הניח להם לבזוז ולרצוח באופן מבוקר, כשהוא מציג זאת כנקמה על הפלישה ליוון.[35]
לקריאה נוספת
זאב רובינזון, האשה והמסורת על שריפת פרספוליס, זמנים חוברת 15, עמ' 61–71.
פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי יוון; תרגם מיוונית והוסיף הערות: א"א הלוי; הביוגרפיות סולון, תימיסטוקליס ואלקיביאדיס – תרגמן והוסיף להן הערות מ"ה בן שמאי, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשל"א.
E. Badian, Darius III, Harvard Studies in Classical Philology, Vol. 100 (2000), pp. 241-267
Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu
Arrian, The Campaigns of Alexander, translated by Aubrey de Sélincourt, Penguin Classics, 1958 and numerous subsequent editions.
^.N. G. L. Hammond, The Macedonian Imprint on the Hellenistic World in Peter Green's (ed), Hellenistic History and Culture, University of California Press, 1993
^David S. Potter, IG II² 399; Evidence for Athenian Involvement in the War of Agis III, The Annual of the British School at Athens, Vol. 79 (1984), pp. 233-235
