"הַמַּתְמִיד" הוא משיריו הידועים של חיים נחמן ביאליק, והוא פואמה היסטורית המתארת את דמות "המתמיד" בישיבה הליטאית של הימים ההם.
הפואמה מהווה צוהר ליחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין ולמדניה ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל.
הפואמה נפתחת ביחס של הערצה לעולם "ההוא", ומילותיו הראשונות הן:
עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן; עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.
בהמשך מתאר ביאליק את חיי הדוחק של "המתמיד":
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִּקְצֹעַ הָאָפֵל, גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו, מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל, רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים – מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ? הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים? הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?
יש דעות שונות אודות יחסו של ביאליק לישיבת וולוז'ין כמייצגת של טיפוס הישיבה הליטאית ויחסו למסורת בכלל. לדוגמה: בן ציון יהושע כותב:
עם זאת, דן מירון ממעיט בחשיבות השפעתה של וולוז'ין על ביאליק:
הרב מבריסק - רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, בנו של רבי חיים מבריסק, טען כי דמות המתמיד האולטימטיבי שעמד לנגדו של ביאליק בכתבו את הפואמה, הייתה דמותו של הנצי"ב מוולוז'ין, שכיהן כראש הישיבה בזמן שהותו של ביאליק בוולוז'ין[דרוש מקור].
על פי עדות הרב יהודה ליב דון יחיא, הדמות שככל הנראה שימשה מודל לשירו זה של ביאליק היה תלמיד בישיבת וולוז'ין שכונה "המתמיד מלודז'". תלמיד זה למד כ-20 שעות ביום, לא ישן במיטה אלא רק בבית המדרש כשעתיים או שלוש בלבד וכמעט שלא דיבר עם חבריו.[2]
הפואמה כתובה במשקל שירי מסוג אמפיברכוס, שבו המקצב הוא תלת הברתי: הברה לא מוטעמת - הברה מוטעמת - הברה לא מוטעמת, וחוזר חלילה. הגיית הקריאה היא הגייה אשכנזית מלעילית. בדוגמה שלהלן מובאות שתי השורות הראשונות בפואמה, וההברות המוטעמות כתובות בהדגשה:
עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולהבהן יעשן במסתר נרנו הישן
הפואמה "המתמיד" פורסמה בשני שלבים. החלק העיקרי שלה פורסם בכתב העת "השלח", בשנת 1898 (תרנ"ח). אל חלק זה צירף ביאליק כמחצית משירו "מבני העניים" שפורסם כשנתיים קודם לכן בכתב העת "הזמן" שבעריכת עזרא גולדין, והפואמה השלמה פורסמה לראשונה בשנת 1901.[3]
חוקר הספרות אבנר הולצמן טוען כי הקשיים בהשלמתה של הפואמה וגיבושה לכדי יצירה אחת נראים בטיוטות וקטעים גנוזים שנמצאו בארכיונים של ביאליק. ביאליק התקשה להחליט מי תהיה דמות הדובר הלירי של היצירה ואילו קטעים ביוגרפיים לחשוף מעברו של תלמיד ישיבה מתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לוותר על הרצף העלילתי הדרמטי, להשמיט את פרקי הביוגרפיה, ולהפוך את היצירה לפואמה תיאורית המתבוננת במתמיד. הלכי הנפש של הדובר המתאר מתמזגים עם תיאורו של המתמיד. זהו הדגם הטיפוסי שאימץ ביאליק בפואמות שלו, והוא מתבטא בעיקר ב"מתי מדבר" וב"הבריכה". בכך תרם ביאליק לשירה העברית את המעבר מעולם השירה של המאה ה-19 אל תחום המודרניזם.[4]