לתקפות ההפשרה מייחסים גם תקופה בה בראש המדינה עמד גאורגי מלנקוב. בתקופה זו נסגרו פרשת לנינגרד ומשפט הרופאים ונאשמים שהיו עוד בחיים שוחררו. החל שחרור אסירי גולאג, תחילה בעיקר אסירים לתקופות קצרות שלא היו קשורות לאישום פוליטי. במערכת גולג החלו התקוממויות של אסירים.
באופן כללי המדיניות החדשה תאמה את האינטרס של האליטות כי בתקופת סטלין הם אף פעם לא היו בטוחים בעתידם. החל בתקופת חרושצ'וב גם אם מסיבה כלשהי ראשי הממסד היו מועברים מתפקידם הם לא היו צריכים לחשוש לחייהם או למעמד החברתי.
בשנת 1953 הוקמו וועדות למתן חנינה לאסירים, למולדתם שוחררו עשרות אלפי שבויים גרמנים ויפנים. בשנת 1955ניקיטה חרושצ'וב נפגש עם ראשי ארצות הברית ומדינות נוספות. בניגוד למדיניות של סטלין, החל חימום יחסים עם יוגוסלביה.
בשנת 1957 סוכם על הפסקת הנוהג לפיו לערים ולמפעלים היו נותנים שמות של מנהיגי המדינה עוד בחייהם. שמות ערים רבות הוחלפו וגופת סטלין הוצאה מהמאוזוליאום של לנין שבכיכר האדומה. למדיניות זו התנגדו בתוקף ראשי סין הקומוניסטית והיחסים בינם לבין ברית המועצות התקררו.
מגבלות ההפשרה
כבר בשנת 1956, לאחר דיכוי המרד ההונגרי היה ברור שלמדיניות ההפשרה קיימות גבולות. ראשי ברית המועצות פחדו שמתן חופש לאזרחים סובייטיים יביא להתקוממות עממית נגד המפלגה הקומוניסטית כמו שהיה בהונגריה. בהתאם לכך הוחלט על פעילות נמרצת נגד כול סממני פעילות נגד השלטון. כתוצאה מכך, כבר בשנת 1957 הואשמו בפעילות נגד השלטון כ-2,946 אזרחים (פי-4 מאשר בשנת 1956).
בשנת 1957 קבוצת חברי פוליטביורו הידועה כקבוצה אנטי מפלגתית שלא היו מרוצים ממדיניות של חרושצ'וב ניסו להדיח אותו. בתמיכת ראשי הצבא ובעיקר גאורגי ז'וקוב חרושצ'וב הצליח להישאר בשלטון ולהדיח מתפקידי מפתח את הקושרים נגדו. בניגוד לעבר, אף אחד מהם לא הואשם בבית משפט בפעילות אנטי-סובייטית. הם הועברו לתפקידי ניהול זוטרים או לגמלאות.
בשנים 1955-1964 בערים רבות נפתחו תחנות שידור טלוויזיה וכמעט בכול בית סובייטי היה מקלט טלוויזיה.
סיום התקופה
כסיום התקופה מקובל לראות את הגעת ליאוניד ברז'נייב לשלטון. אומנם חיזוק הצנזורה והשפעת השלטון על התרבות הורגשו כבר בתקופת משבר הטילים בקובה בשנת 1963. מדיניות הדה-סטליניזציה נעצרה, אך סוכם להימנע ככל הניתן מאזכור של סטלין ומדיניותו. במהלך החגיגות הנרחבות לציון 20 שנים לניצחון במלחמת העולם השנייה שמו כמעט ולא אוזכר. לא היה חידוש של דיכוי פוליטי רחב וחרושצ'וב עצמו נשלח לגמלאות, נותר חבר מפלגה וקיבל תנאים המתאימים למעמדו.
חלק מהחוקרים רואים את שנת 1968 עם דיכוי האביב של פראג כסימן לסיום מדיניות ההפשרה.
