גירוד או גֶרֶד (לטינית: Pruritus) הוא פעילות בתאי העצב התחושתיים הגורמת חישה בלתי-נעימה שמעוררת את הדחף לשרוט או לשפשף את העור. גירוד הוא, גם, פעולת שריטת-העור בתגובה לגירוי הנ"ל.
היבטים מדעיים
הגירוד הוא חוויה גופנית חושית שהמדע מתקשה לסווג. הגם שמובחנות נקודות דמיון רבות בינו לבין כאב, בהיות שניהם חוויות לא-נעימות המועברות במערכת תחושות הגוף, הרי שהם שונים זה מזה בדפוסי התגובה ההתנהגותיים. בעוד שכאב יוצר רפלקס-נסיגה, גירוד, בהיותו פעילות של תאי-עצב שנקודות החיבור שלהם ממוקמות על-פני הגוף, מוביל להחזר בדמות הפעלתו של איבר סמוך (אצל האדם זו לרוב היד) לשם שפשוף האזור המגורה והעלמת העיקצוץ. החזר הגירוד נחקר זה לא כבר בצורה מקיפה במטרה להבין את תפקודן של רשתות עצביות בבעלי חוליות[1].
בשנים האחרונות נוטים החוקרים לראות בגירוד חוש בפני עצמו המועבר בתאי עצב נפרדים מאלו המעבירים כאב. זוהו קולטנים ספציפיים המתמירים חומרים שונים וגורמים לתחושת הגירוד. אחד מהם הוא היסטמין, שמופרש אל הדם על-פי רוב כתגובה אלרגית או דלקתית. חומרים אחרים הגורמים לגירוד מפעילים קולטנים אחרים. אחד הבולטים בקבוצה הוא הכינין, תרופה נגד מלריה, המוכר כגורם לגירוד קשה אופייני ונקשר לקולטנים ממשפחת ה Mrgpr[2]. תאי העצב המבטאים את הקולטנים השונים המופעלים בעת גירוד הם סיבי עצב לא-מבודדים, בדומה לסיבי הכאב. תאי עצב תחושתיים אלה מופעלים על ידי תהליכים שונים המפרישים בעור את החומרים גורמי הגרד. אלו יכולים להיות עקיצות, הפרשות של כינים, או תגובה אלרגית הגורמת להפרשת היסטמין.
היבטים תרבותיים
מגרדי גב הם כלי עזר לגירוד אזורי גוף שהגישה אליהם קשה, בפרט הגב. באירופה של המאות ה-16 עד ה-18 השילוב בין ההגיינה הלקויה המקובלת באותה עת, ההידבקות המתמדת בכינים ואופנת הפאות הגבוהות, המסורבלות והמפודרות הפכו את מגרד הגב והקרקפת לפריט נחוץ ואופנתי.
בישראל בתקופת הפלמ"ח ההגיינה הלקויה של מגורי החיילים ומגוון החרקים שאפפו אותם הפכה את הגירוד לאחת מחוויות חיי הצבא, שאף הונצחה בשיר "מגרד לי פה"[3][4].
^Stein, P. (2005). Neuronal control of turtle hindlimb motor rhythms. Journal of Comparative Physiology, A Neuroethology Sensory Neural Behavioral Physiology 191: 213-229.