הפרנקים שהקימו את הכפר, לפני מאות שנים קראו לו Largios, ואחר כך השם שונה לג'יוס.[2]
בעבר זה היה מקום מושבו של מפקד כוחות צבאיים (בערבית: قائد الجيوش ובתעתיק עברי: קָאְאד (אל) גְ'יוּש) שהיה מצרי במוצאו ובהמשך העותמאנים שינו את השם לשם הנוכחי.[3]
הכפר יושב על אתר ארכאולוגי מתקופות שונות וכן נמצאו עתיקות במערות הסמוכות לכפר
בתקופה העת'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי עבדו תושבי הכפר אדמות במקום שנקרא ע'אבת ג'יוס (غابة جيوس בתרגום לעברית: יער ג'יוס), באזור רעננה[4] וכן בח'רבת ג'יוס (خربة جيوس) - במקום בו נמצאת היום שמורת בני-ציון שבשרון.[5]
במפקד הבריטי שנערך בשנת 1922 נמנו בכפר 433 נפשות: 228 גברים ו-205 נשים, כולם מוסלמים.[6] במפקד שנערך ב-1931 גדלה האוכלוסייה 569 נפש.[7]
הקמת גדר ההפרדה בעשור הראשון של המאה ה-21 ניתקה את הכפר מ-70% ויותר מאדמות תושביו (8,600 דונם)[11] ומשש בארות מים. שער חקלאי בגדר פתוח מספר שעות ביום.[12] בנוסף, עוד כ-600 דונם בסביבות היישוב הופקעו לשם בניית הגדר. תושבי הכפר הפגינו וכן ניהלו מאבק משפטי להסטת תוואי הגדר ולהחזרת אדמותיהם. בג"ץ קבע שאין עילה ביטחונית לתוואי הגדר.[13] מכשול ההפרדה הועתק, וחלק מהאדמות הוחזרו לכפר, אולם בגלל אופן בניית המכשול (תשתית בטון עמוקה וקרקע כבושה), חלק מהאדמות שהוחזרו לא ניתנות לעיבוד.
על פי פסק הדין של הבג"ץ שהוזכר לעיל, הוקמו שלושה שערים הנפתחים שלוש פעמים ביום, כדי לאפשר לתושבי הכפר גישה לאדמותיהם שמעבר לגדר.[14]