התנ"ך עשיר באזכורים של נופיארץ ישראל, הצומח והחי בה. אף על פי שהוא מתאר את קורות עם ישראל ומתמקד בעיקר באדם, הרי שבין דפיו נחשפות לא מעט ידיעות אודות בעלי חיים, בסוגליות הקושרות אותם לאדם: אלה המשמשים את האדם בביתו ובמשקו ואלה המזיקים לו. בעל החיים הראשון שנזכר בתנ"ך במפורש הוא התנין, כבר בספר הראשון של התורה, ספר בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים;" (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א).
בספר ויקרא (פרק י"א) יש רשימה ארוכה של חיות שנאסרו לאכילה, שם מוזכרים גם סימני הטהרה של דגים (סנפיר וקשקשת) ושל חיות (מעלה גרה, שוסע שסע ומפריס פרסה).
בספר דברים, פרק י"ד ישנה רשימה דומה של בעלי חיים אסורים ומותרים לאכילה על פי דיני היהדות, וממנה ניתן ללמוד על עולם החי בתקופת המקרא ועל דפוסי ההתנהגות של חלק מן החיות המוזכרות.
במגילת שיר השירים, פרק ב' אפשר למצוא דימויים רבים המשתמשים במיני הצומח והחי של ארץ ישראל.
ספר תהילים, פרק ק"ד מעניק לנו תיאור חזותי מרשים של המערכת האקולוגית בארץ.
במקרא מתוארים גם בתי הגידול והקשר שלהם לבעלי החיים המאכלסים אותם, כגון: נופי מים, הרים סלעיים, מעזבות, חורשים ובמדבר.
בצד התיאורים של בעלי החיים (שחלקם כבר נכחדו מנופי ארצנו כמו הדובים והאריות), קיימת בעייתיות בתיאור מספר רב של בעלי חיים:
זיהוי שונה של בעל החיים, לדוגמה: התנשמת מוזכרת גם כאחד השרצים; הקיפוד (או הקיפוז) הוא עוף השוכן ליד אגמי מים; העיט מתואר כעוף הניזון מנבלות, שלא כמו העוף המכונה בימינו בשם זה.
אזכור בעל חיים שלא ניתן לזהות כיום בוודאות, לדוגמה: זרזיר המתניים (ספר משלי, פרק ל', פסוק ל"א)
ומנגד קיים חוסר בתיאור בעלי חיים שידוע לנו כי חיו באותה התקופה, אך הם אינם מוזכרים כלל בתנ"ך, לדוגמה: ברדלס, היפופוטם - אם כי יש שטענו שהוא ההשראה לחיה האגדית "בהמות"[1].
חקר בעלי החיים במקרא
בין חוקרי בעלי החיים במקרא נמצאים: יהודה פליקס – חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד, זהר עמר – חוקר מסורות יהודיות בזיהוי צמחים ובעלי חיים ונתן סליפקין.
שני מוסדות אשר שמו במרכז את תמת בעלי החיים בתנ"ך הם גן החיות התנ"כי ומוזיאון הטבע התנכ"י. ייחודו של גן החיות התנכ"י הוא בהצגת אוסף זואולוגי של חיות ארץ ישראליות שחלקן אף הוזכרו בתנ"ך. מוזיאון הטבע התנכ"י הוא מוזיאון להיסטוריה של הטבע בתנ"ך ומתמקד ברובו בהצגת מגוון של בעלי החיים המוזכרים במקרא ובתלמוד. המוזיאון כולל מספר אולמות תצוגה, בהם: אוסף פוחלצים, בעיקר של יונקים המוזכרים בתנ"ך (כגון אריה, ברדלס, זאב ושועל מצוי); אוסף השופרות העוסק בפריים בעלי קרניים והתאמתם להכנת שופר; הגדרת סימני כשרות ובו מוצגים בעלי חיים כשרים וטמאים, ומגוון פוחלצי עופות שליד כל אחד מצוין השם המודרני והשם שהוא נקרא בו בתנ"ך.
”וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.” (ספר ישעיהו, פרק י"ג, פסוק כ"א) אף על פי כן, לא נהוג לזהותו כדורס המוכר היום בשם זה. מדקדק ימי הבינייםיונה אבן ג'נאח בספרו "ספר השורשים" סובר כי מדובר בנמייה[2], בעוד על פי מילון Brown–Driver–Briggs זהו תן[3].
אחשתרן
”וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים” (מגילת אסתר, פרק ח', פסוק י'). שם פרסי שמופיע רק במגילת אסתר. יש המפרשים שהכוונה פה לסוסי ריצה. יש המפרשים שהכוונה לפרדים ויש המפרשים שהכוונה לגמלים[4]. לפי קליין, שאילה של המילה khshathraāna "שייך למלך", מ-khshathra "ממלכה" בתוספת הסיומת āna[5].
אי
”וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ׃” (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ד). יש פרשנים כמו רש"י שכותבים שהאי זה חתול. יש הסבורים שזה התן זהוב, והשם "אי" זו אונומטופיה לצליל היללות שהוא משמיע[6]. מנחם דור סבור שזה שם של שד[7]. לדעת קליין מקבילה של واوي (וָאוִי) ו- (אִבְן אַוַי) הערביות, שמשמעותן תן. [8]
”וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה.” (ספר איוב, פרק כ"ח, פסוק ז') רש"י מפרש בעקבות הפסוק שהאיה ראייתה מחודדת מכל העופות. ובהפלגה אומר שהאיה מעופפת בבבל ורואה נבילות בארץ ישראל.
”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט–ל') בקרב החוקרים המודרניים, מקובל לזהות את האנקה עם השממית בשיטת זיהוי אונומטופאית. פירוש המילה 'אנקה' הוא גניחה או צעקה. השממית היא הלטאה היחידה שיכולה להפיק קול, וקולה נשמע "מעין אנחת חולה"[9]
”מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ” (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ז) אף שאין מלך לארבה הם יודעים להתאחד ולהתאסף ביחד, דבר המהווה את עוצמתם. הארבה מוזכר בפרשת בא כחלק ממכות מצרים, ידוע בשם מכת ארבה. בספר יואל מוזכר נחיל ארבה שפלש לארץ באותם ימים. בנבואות רבות הארבה מוזכר כמשל לנזק אדיר, או לפלישה של עם עוין. נחילי ארבה נקראים גם ילק, חסיל וגזם. יש פרשנים שסבורים שאלה שמות של מיני ארבה, ויש פרשנים שסבורים שאלה שלבי התפתחות של הארבה, כשהילק זה השלב הראשון, החסיל השני, לאחריו הגזם ושלב הבוגר זה הארבה[11].
”וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ו') אף על פי שהארנבת מוזכרת כבעל חיים מעלה גרה, המחקר המדעי המודרני הראה כי הארנבת אינה כזו, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.
אשת
”כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ, נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ:” (ספר תהלים, פרק נ"ח, פסוק ט') מהתיאור ברור שזה בעל חיים שלא רואה את השמש, יש להסיק שזה בעל חיים עיוור או תת-קרקעי. בגמרא כתוב שהאשת זו החולד[12] והרבה פרשנים וחוקרים שמסכימים עם דעה זאת[13]. ישנם פרשנים כמו רש"י שסבורים שזו התנשמת. המלבי"ם סבור שזה מין של נחשעיוור. מנגד יש הרבה פרשנים שסבורים שזה לא שם של בעל חיים, אלא הכוונה לאישה, ובעצם כשהפסוק מתאר "נפל אשת", הכוונה לנפל של אישה.
”הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ; חָצִיר, כַּבָּקָר יאכֵל:” (ספר איוב, פרק מ', פסוק ט"ו) מתואר כחיה ענקית, ראשית הבריאה, ורובץ בצל צמחי מים. יש הסבורים שהכוונה להיפופוטם[1] ויש סבורים שזו חיה אגדית.
בעיר
”וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן” (ספר בראשית, פרק מ"ה, פסוק י"ז) ככל הנראה הכוונה לחמור או פרד.
”עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים:” (ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ב') עוף שהיו אוכלים, משתמע שהיה נהוג לפטם אותו (אם כי יש בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד ב' פירוש שזה עוף המפוטם מטבעו). העוף שנקרא בימינו "ברבור" לא כל כך נוכח בישראל, לכן הרבה פרשנים מייחסים את השם "ברבור" לחיות אחרות. רש"י ועוד פרשנים שסבורים שהכוונה לתרנגול. ישנם פרשנים כמו מצודת ציון שסבורים שאלה עופות שבאים מארץ שנקראת "ברבריא". רבי סעדיה גאון ועוד פרשנים סבורים שזה האווז[14], גם חוקרים בימינו כמו יהודה פליקס מסכימים איתו[15].
וְעָלְתָ֤ה אַרְמְנֹתֶ֙יהָ֙ סִירִ֔ים קִמּ֥וֹשׂ וָח֖וֹחַ בְּמִבְצָרֶ֑יהָ וְהָיְתָה֙ נְוֵ֣ה תַנִּ֔ים חָצִ֖יר לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ג) מוזכרת כעוף טמא. כמו כן מוזכרת כחיה שחיה באזורים חרבים ושוממים. ע"פ הגמרא ורוב המתרגמים והפרשנים המסורתיים ומימי הביניים, בת היענה זו היען. גם זהר עמר סבור שזה ההגדרה הנכונה לבת היענה[17], אבל הרבה חוקרים מודרניים חלקו על הפירוש המסורתי. ישראל אהרוני למשל ועוד הרבה חוקרים סבורים שזה האוח[18]. חיים מויאל חושב שזו כוס החרבות[19]. מנחם דור סבור שבמקומות בהם בת היענה מוזכרת כשורצת במקומות חורבן, זה בכלל שם של שד, כשהיא מוזכרת כעוף האסור באכילה, הכוונה למין של אוח[20].
גזם
”יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃” (ספר יואל, פרק א', פסוק ד'). שם לארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה מין של ארבה או מזיק אחר, יש כאלו שסבורים שזה זחל של פרפר[21].ויש הסבורים שזה השלב הלפני הבוגר של הארבה. ככל הנראה, שמו מגיע מהפועל "גיזום" היות שהוא אוכל את הענפים שנותרו לאחר שנאכלו העלים[11].
”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ז) - על פי תרגום ירושלמי, הדבר מעיד על עוצמתו של השבט.
”יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה:” (ספר תהלים, פרק פ', פסוק י"ד) באגדות רבה בר בר חנה ובמדרשים, מתואר הזיז שדי כעוף ענק שמסוגל לכסות את השמש כשהוא פורס כנפיו[22]. השם שלו מגיע מצמד המילים "מזה ומזה", היות שיש לבשרו טעמים מגוונים. לפי זה בספר תהלים פרק נ', משבחים את ה' על כך שהוא שולט אף בענקים שבעופות. לעומת זאת הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שזה שם לשרצים ש"זזים ממקום למקום[23]" בשדה (מכאן שמם), לפי זה השבח על ה' זה שהוא משגיח אף על הקטנים שביצורים.
”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט) מוזכר כאחד מהשרצים הטמאים. אהרוני הגדיר אותו כחיה שאנו קוראים לה היום חולד. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר על טורף קטן ממשפחת הנמייתיים או הסמוריים[25].
חית קנה
”גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ.” (ספר תהלים, פרק ס"ח, פסוק ל"א) לפי כמה פרשנים, זה רק משל לעם שאורב לישראל[26]. ישנם פרשנים כמו האבן עזרא וחוקרים כמו אהרוני שסבורים שזו חייה שיש לה קנים גדולים, ככל הנראה דרבן. יש חוקרים כמו יהודה פליקס שסבורים שזה ההיפופוטם, שחי בין הקנים[27].
”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל') רש"י על הפסוק מפרש שזה החילזון, ומנחם דור הסכים איתו[28]. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר בחיה שנקראת בעברית מודרנית חומט[29].
יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ד). שבט יששכר נמשל לחמור. על פי רש"י "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".
יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו...(ספר ישעיה, פרק א', פסוק ג') - אף שלא נחשב לבהמה חכמה, הוא מכיר את אבוס הבעלים.
לאתונו של בלעם העניק אלהים באופן זמני את יכולת הדיבור. היא והנחש בסיפור גן עדן הם בעלי החיים היחידים שמופיעים בתנ"ך המדברים בלשון בני אדם (במדרש רבה מסופר שמשה דיבר עם גדי, אך לא נאמר שהגדי השיב)
”גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה':” (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז'). פסוק זה מזכיר את נדידת הציפורים, ואת ידיעתן את העיתוי המדויק לנדידה.
החסידה מתוארת כמי שבונה את קינה בצמרות העצים הגבוהים. ...חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ (ספר תהילים, פרק ק"ד, פסוק י"ז)
חסיל
”יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃” (ספר יואל, פרק א', פסוק ד'). שם של ארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה שם של מין של חגב, ייתכן שמין של צלבגב[21]. ויש מי שסוברים שזה השלב השני במהלך התפתחותו של הארבה. השם "חסיל" מגיע כנראה מהפועל "חיסול", היות שבשלב הזה הוא אוכל המון ומחסל את היבול סביבו[11]
חפור פירות
”בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת לַחְפֹּ֥ר פֵּר֖וֹת וְלָעֲטַלֵּפִֽים׃” (ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק כ') הרבה פרשנים כמו רש"י והמלבי"ם סבורים ש"חפור פירות" זה שם לחולד (לעיתים הוא מכונה בלשונם חפרפרת, כיוון שבאזוריהם לא היו הרבה חולדים). גם כמה חוקרים כמו יהודה פליקס[30] מסכימים איתם. ככל הנראה המילה הראשונה משמה מגיע מהפועל "לחפור", והמילה השנייה זו הטיה למילה פיר (גם בארמית בבלית "פירא" זו מחילה). עם זאת יש פרשנים כמו המצודות על הפסוק שאומרים שזה פועל של להשליך את האלילים אל החורים של העטלפים. מנחם דור סבור שזה כינוי לעטלפי פירות בזמן שה"עטלפים" באותו פסוק זה עטלפי חרקים[31].
”וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃” (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק כ"ד) על פי המדרשים, כשענה מצא את הימים הוא בעצם המציא את הפרד[32]. מנגד יש פירושים אחרים למשמעות הים, הרמב"ן למשל סובר שזה שם של עם מאיים שענה ניצל מהם[33].
ילק
”יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃” (ספר יואל, פרק א', פסוק ד'). שם של ארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה שם של מין של חגב, כנראה חגב נודד[21]. ויש מי שסוברים שזה השלב הראשוני של הנימפה של הארבה. כנראה השם "ילק" מגיע מהמילה "ליקוק", היות שבשלב הזה הוא אוכל את העלים הרכים[11].
”וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ.” (ספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק י"א) רד"ק, "וינשוף - בחול"ם והוא עוף שהוא עף בלילה, או אותו שהוא צועק בלילה, ולפיכך נקרא ינשוף מן נשף."
”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל') אחד מהשרצים הטמאים בתורה. רס"ג תרגם את שם השרץ לחרדון. הרבה החוקרים בימינו סבורים ששמו קשור למונח כוח גופני. לכן הרוב הולכים על פי פירושו של סמואל בושאר שהכוונה למי שנקראת היום "כוח". אך יש חוקרים כמו אהרוני וזהר עמר בעקבותיו שסבורים שמדובר דווקא על הזיקית בגלל קולות הנשיפה החזקים שהיא משמיעה[34].
”וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:” (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו') הרבה פרשנים סבורים שהכוונה לשור מפוטם, היות שבמשנה[37] משמש הפועל "להמרות" במשמעות של פיטום. עם זאת, יש חוקרים הסוברים שזה תאו מים, או גזע אחר של בקר מבוית[38][39].
”כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ” (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק י"א). על פי רש"י, הנשר אינו נכנס במפתיע לקינו אלא מרחף סמוך לו במטרה להעיר את גוזליו, וכאשר הוא לוקח את גוזליו בניגוד לעופות אחרים, הוא שם אותם על כנפיו, מכיוון שהוא הגבוה ביותר, ואיננו חושש שמישהו יפגע בהם מלמעלה.
הנשר מובא כמשל לשמירה שאלוהים מעניק לבני ישראל, כשם שהנשר נושא את בניו על כתפיו אברתו, מפני שמוטב שיכנס חץ הציד בי, ולא בבני, כך שומר אלוהים על בניו.
”וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל.” (ספר חבקוק, פרק א', פסוק ח') הנמר משמש לעיתים קרובות סמל לסכנה מתקרבת (היות שהנמר יכול להסתובב קרוב למשכנות האדם ביחס לטורפים גדולים אחרים). ברוב המקרים שבהם מוזכר הנמר, ככל הנראה מדובר על החיה שמכונה היום נמר. אם כי ייתכן שבפסוק בחבקוק הכוונה דווקא לברדלס (שבהרבה שפות באותם ימים, היה לו שם משותף עם הנמר), היות שהברדלס ידוע יותר בקלות ריצתו ברדפו אחר טרפו, בעוד שהנמר נוטה יותר לתקוף מהמארב[40].
”סוּסִים מְוֻזָּנִים \{מְיֻזָּנִים\} מַשְׁכִּים הָיוּ אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ.” (ספר ירמיה, פרק ה', פסוק ח'). רד"ק: "הנה הם כמו הסוסים שנתנו להם מזון רב בלילה והם שבעים בתאותם בבוקר יצאו ויצהלו וצהלתם היא נתינת קולם ובשמחה אורי"ליר בלע"ז..."
”רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ז) סוסים מוזכרים לעיתים קרובות כסמל של נשק, כמו כן הם היוו סמל של עוצמה אצל מלכים.
”גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [קרי:וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה':” (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז') יש מחלוקת בין חוקרים ופרשנים האם זה מי שמכונה בעברית המודרנית "עגור", שהכוונה לסנונית, או גם וגם[41].
”בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לַחְפֹּ֥ר פֵּר֖וֹת וְלָעֲטַלֵּפִֽים׃” (ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק כ') רוב החוקרים סבורים שהכוונה פה למי שמכונה היום "עטלף"[42]. ייתכן שהגמרא סוברת שמדובר פה רק על עטלפי פירות, היות שהיא מתרגמת גם את התנשמת כסוג של עטלף כך שכנראה מדובר על שני סוגים שונים של עטלפים[43].
”וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם” (ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"א) - העיט מתואר כעוף שאוכל נבלות - יש מי שמזהה אותו עם הנשר של ימינו.
”נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט” (ספר איוב, פרק כ"ח, פסוק ז') - העיט מתואר כעוף שמגיע במעופו לפינות הרחוקות והשוממות ביותר. יש חוקרים הסבורים שהעיט בתנ"ך זה שם קיבוצי להתקהלות של עופות דורסיםאוכלי נבלות וגם שם כללי לכל העופות אוכלי הנבלות[44]
”ביצי צפעוני בקעו וקורי עכביש יארגו...קוריהם לא יהיו לבגד ולא יתכסו במעשיהם מעשיהם מעשי און ופעל חמס בכפיהם” (ספר ישעיהו, פרק נ"ט, פסוקים ה'–ו'). העכביש מוזכר בתנ"ך בעיקר בהקשר לקוריו. קורי העכביש הם משכן חלש הניתן לניתוק בקלות, לכן ביתו של העכביש משמש כמשל לחוסר ביטחון. כמו כן לא ניתן לארוג מהם בגדים, על כן הקורים מהווים משל לחוסר התוחלת במעשי הרשעים.
”וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם [טְחֹרֵיכֶם] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם:” (ספר שמואל א', פרק ו', פסוק ה') אחד מהשרצים האסורים באכילה. כמו כן מתואר כחלק מהמכות שהכו את הפלשתים לאחר גנבת ארון הברית. יש הסבורים שהעכבר בספר שמואל הוא נברן שדות, והמכה זה תיאור של שנת העכברים[45].
”שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה:” (ספר תהלים, פרק ק"מ, פסוק ד'). ישנם הרבה פרשנים שאומרים שהכוונה למין של נחש, היות שהוא מוזכר עם נחש באותו פסוק. אך יש פרשנים שסבורים שזה עכביש, זה מתאים לכך שהמשורר מתאר את ארסו של העכשוב מגיע מ"שפמו", תיאור שיכול להתאים לצורת הכליצרות של העכביש.
”לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב, שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן:” (ספר משלי, פרק ל', פסוק ט"ו). העלוקה שמוצצת דם מתוארת כאן, כשהיא מבקשת עוד ועוד. ממסכת עבודה זרה[46]משתמע שאולי בפסוק הזה "עלוקה" זה גם שם לגיהנום.
”המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש” (ספר דברים, פרק ח', פסוק ט"ו)
”ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה” (ספר יחזקאל, פרק ב', פסוק ו'). העקרב מפורסם בתנ"ך כבעל חיים מסוכן ועם עוקץ בזנב. לפעמים העקרב מופיע כשם למשהו דוקרני, כך למשל באיומיו של רחבעם בספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק י"א. אי לכך, ישנם פסוקים שלא ברור אם מדובר בעקרב, או על משהו קוצני כמו העקרב (כך למשל באזכור ביחזקאל).
”הֵן אֲדֹנָי אלקים יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם” (ספר ישעיהו, פרק נ', פסוק ט') ידוע בכך שהוא אוכל בגדים, ומוזכר בהקשר הזה בתנ"ך. לכן ככל הנראה מדובר על עש הבגדים. מוזכר גם כשם של קבוצת כוכבים (בספר איוב, פרק ט', פסוק ט').
”הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ?” (ספר איוב, פרק ו', פסוק ה') - "...רצה לומר, הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח.." (מלבי"ם)
”וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים:” (ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק כ') נאמר בדרך כלל ככינוי לאדם נבזה וחסר חשיבות. דוד קורא לעצמו ככה פעמיים כשהוא מבקש משאול להפסיק לרדוף אותו.
”נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן” (ספר תהלים, פרק ע"ז, פסוק כ"א) זה שם קיבוצי לעדרים של בהמות דקות כמו כבשים ועיזים, שהיוו חלק חשוב מהכלכלה של אותם ימים. הרבה מאנשי התנ"ך החשובים היו רועי צאן (יעקב, משהדוד וכו'). לפעמים המילה צאן נאמרת כמשל לישראל, במיוחד כשזה נועד להדגיש את תפקידו של ה' או של מנהיגי העם כרועי הצאן.
”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ: הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט). מוזכר ברשימת השרצים הטמאים. רש"י פירש שמדובר בכלל על הקרפדה וגם לוינגר ועוד כמה זואולוגים הלכו על פיו. עם זאת ישראל אהרוני ועוד הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שהתנ"ך התכוון לחרדון צב, בזמן שהפירוש המודרני החל מאוחר יותר בעקבות שגיאת תרגום של רש"י שהתפשט בהרבה ספרי זואולוגיה ובסוף התקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית[47][48].
”וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה:” (ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוק י"ח). המקום היחיד שהצבוע מוזכר בתנ"ך זה בשם המקום שנקרא גיא הצבועים, פרשנים רבים סוברים שהגיא נקרא כך כי היו בו הרבה צבועים מפוספסים. מנחם דור סבור שהמילה "צבוע" בתיאור "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי..."(ספר ירמיהו, פרק י"ב, פסוק ט') זו לא מילת תואר כפי שרוב החוקרים והפרשנים סוברים, אלא זה בעל החיים צבוע. כלומר שזה תיאור שגם העיטים וגם הצבועים יסתובבו בנחלתו[44].
”דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים” (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ט'). האהוב מומשל לצבי ועופר בשבל יופיו הרב ועדינותו של הצבי.
צי
”וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ׃” (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"א) מוזכרת בנבואות כבעל חיים השוכן באזורי חורבן. סביר ששמה מגיע מהמילה "ציה", שזה "מדבר". רש"י ועוד הרבה פרשנים סבורים שזו הנמייה. ויש פרשנים כמו הרד"ק שאומרים שזה שם כללי לבעלי חיים ששוכנים באזורים שוממים.
צלצל
”כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל:” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק מ"ב) מופיע פעם אחת בתנ"ך. הוא מתואר כמזיק חקלאות, במיוחד לעצים. יש פרשנים שמפרשים שהצלצל זה ציקדה. יש פרשנים שאומרים שזה ארבה, ומסבירים שהשם שלו מגיע מהעובדה שהוא מטיל צל על הארץ. יש המפרשים שאלה מינים שונים של חגביים. תרגום ירושלמי אומר שזה חלזון[49]. יש חוקרים שסבורים שזה הערצב, והשם התנכי שלו זה חיקוי של הצלילים שהערצב משמיע (אונומטופיה)[50]. מנגד הרמב"ן חולק על הגישה שאומרת שהצלצל זה חרק, וכותב שזה בכלל כינוי למחנה של עם אויב[51].
”וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם” (ספר שמות, פרק ח', פסוק ב') מוזכרת בתנ"ך במכת צפרדעים. מוזכרת עוד פעם אחת בספר תהילים, פרק ק"ה, פסוק ל', וגם זה כחלק מתיאור עשר המכות. הרוב סבורים שזו מי שאנו קוראים לה היום צפרדע[52], אם כי היו מעט פרשנים שפירשו שהכוונה גם לתנינים או חיות מים גדולות[53].
”וְגַם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃” (ספר דברים, פרק ז', פסוק כ')
”וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ:” (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק י"ב) הצרעה מוזכרת בדרך כלל כמשהו שיהיה לעזר לניצחון על עמי כנען. ישנם פרשנים שאומרים שצרעה זה אימה שיוטל על עמי כנען כמו קאסוטו[54]. חוקרים ופרשנים רבים סבורים שהכוונה ל"צרעה" כפשוטו. האבן עזרא פירש שזו מחלת הצרעת. ג'ון גרסטנג ועוד כמה חוקרים מודרניים סבורים שהצרעה הייתה סמל של מצרים התחתונה, משמע שכוונת הפסוקים שמצרים ילחמו ויבזזו את עמי כנען לפני שעם ישראל יבוא לארץ. ישנם חוקרים שסבורים שהצרעות מסמלות חברה מושחתת, וכוונת הכתובים שעמי כנען יפסידו בגל שחיתותם והמידות הרעות הנפוצות ביניהם[55].
”וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד, וְאַגְמֵי-מָיִם...” (ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק כ"ג). מוזכר רבות כחיה שנמצאת במקומות חורבן. משום ששמו מוזכר לעיתים קרובות בסמוך לשמות של דורסי לילה, ומכיוון שמוזכר שהוא חי בסמוך למים, חוקרים מודרניים סבורים שהקיפוד בתנ"ך הוא בעצם קטופה מצויה[56].
”קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.” (ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק כ'). יש סברה שהקורא זו הקוקיה, אך נפוצה יותר היום הסברה שזה הקורא המודרני או החוגלה.
”הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ.” (ספר איוב, פרק ל"ט, פסוק י') ה"ראם" מתואר כחיה חזקה ומסוכנת, דבר שלא מאפיין את הראם המודרני, הוא גם מוזכר לעיתים קרובות בסמיכות לשור. לכן יש הסבור שמדובר על שור הבר הידוע בגודלו וחוזקו. כמו כן שמו של שור הבר בשפות שמיות מקומיות דומה לרים. למשל באוגרית הוא נקרא ראֻם. עם זאת המקרא מהלל לעיתים קרובות את קרניו של הראם, אולי בגלל זה הרבה תרגומים ומדרשים הגדירו את הראם כמי שאנו קוראים לו היום ראם[57]. עם זאת יש חוקרים שמציעים שבשני המקרים מדובר בשור הבר[58].
”וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח) הרבה תרגומים ארמיים מתרגמים את הרחם לשרקרק, כך גם אומרת הגמרא[59].בתרגום אונקלוס קוראים לו "ירקרקא", לא ברור האם הכוונה לעוף ירוק (שרקרק) או צהוב (הרחם של ימינו) שכן באותו הזמן לא תמיד הבחינו בין שני הצבעים. רוב החוקרים בימינו סוברים שמדובר על העוף שאנו קוראים לו היום רחם, בין השאר מפני שבערבית השם שלו דומה, וגם כי הוא מוזכר עם שמות של עופות דורסים.
”וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ:” (ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ח') שם של סוס, בדרך כלל מתואר כסוס של מלכים. ייתכן ששמו מתאר שהוא "רכוש" היות ששם זה תמיד מיוחס סוסים מבויתים.
”כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ:” (ספר תהילים, פרק נ"ח, פסוק ט') תרגום השבעים מתרגם את השבלול לשעווה. ישנם פרשנים שסבורים שזה "שבולת הנהר". אך רוב הפרשנים והחוקרים סבורים שזה מין של חילזון, והתיאור בפסוק להלן מתאר את הרשעים כאנשים שהולכים בדרך "חלקלקות" ("תמס יהלך" – הולך בהינמסות, על ידי נוזלים). יש סבורים שמדובר על מין של חשופית היות שהיא ידועה יותר כחיה שפועלת בלילה ומתחבאת ביום, כך המשורר מתאר את הרשעים ככאלו הפועלים בחשיכה ומתחבאים ביום כשהם משאירים מאחוריהם שובל ריר[13]. לפי הגמרא במסכת מועד קטן לבעל חיים זה אין עיניים, לכן הפסוק מתאר אותו כ'בל חזו שמש'.
”יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב, מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ” (ספר תהלים, פרק ס"ג, פסוק י"א) השועל בתנ"ך מתואר כאוכל נבילות (בפסוק מתהלים סג), תכונה שיותר מאפיינת את התן מאשר את השועל. מסיבות אלו ואחרות, הרבה סבורים שהשועל מוזכר בתנ"ך גם ככינוי לתן, וגם לשועל מצוי[60], יש ראיות לכך שבשפות קדומות של העמים באזור לא הייתה הבחנה בין התן לשועל[61]. יש כאלה שאומרים שזה רק התן בכל המקרים בהם הוא מוזכר[62].
”שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ, וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.” (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ח). כך על פי תרגום יהונתן על ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל', על פי רוב הפרשנים לפסוק שממית היא עכביש. אך רוב החוקרים בימינו סבורים שזה השרץ שמכונה כיום שממית[65].
”כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים” (ספר מלכים א', פרק י', פסוק כ"ב) על פי רוב הפרשנים והמתרגמים המסורתיים, מדובר על השיניים של הפילים (כך זה גם על פי העברית המודרנית). מנגד הרבה חוקרים מודרניים סבורים שהכוונה לפילים עצמם. בין השאר כי ה"שנהבים" מתואר בלשון רבים כמו החיות שמוזכרים בהמשך הפסוק, ולא ביחיד כמו חומרי הגלם שמוזכרים בתחילתו[66]
”וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:” (ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק א') נאמרת לעיתים קרובות כדי לתאר את אדם בצורה שפלה (למשל בציטוט למעלה מתהלים), או כדי לתאר מוות בצורה ציורית (למשל בציטוט למעלה מישעיהו), או את האדם כיצור בשר ודם שסופו למות (למשל בציטוט למעלה מאיוב), סביר להניח שבמקרים האלו מדובר על הרימה שנוטה לשרוץ על גופות מתות. לעיתים קרובות התולעת נאמרת כשם לצבע השני (למשל בציטוט למעלה משמות), לדעת זהר עמר הזחל המוזכר בהקשרים האלה הוא זחל ממשפחת הכרמילים, שממנה הפיקו את הצבע[71]. לפעמים התולעים באים ומקלקלים אוכל כעונש. כך למשל עם המן, וכן בקללות בפרשת כי תבוא.
”תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי” (ספר ישעיהו, פרק מ"ג, פסוק כ') התן מוזכר לעיתים קרובות כחיה החיה באזורים מדבריים או שוממים מאדם. מכיוון שתכונות אלו פחות ידועות מיוחסות למי שאנו קוראים לו היום תן (שבדרך כלל דווקא שורץ באזורים עם בני אדם), הרבה חוקרים סבורים שה"תן" המוזכר בתורה זה האוח המדברי או דורס לילה אחר השוכן במדבר. לפעמים תן משמש כקיצור לשם של התנין, כלומר שם של חיות מים גדולות. כך בפסוק: "בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם" (ספר יחזקאל, פרק ל"ב, פסוק ב') סביר להניח שהכוונה פה לתנין היאור, יש חוקרים הסבורים שגם התנים בפסוק "גַם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר"(מגילת איכה, פרק ד', פסוק ג') זה בעצם הלוויתן[72].
התנין הוא החיה הראשונה הנזכרת בתנ"ך. בארץ מצרים התנין נחשב לאליל, ולפי הדעה הרווחת עצם אזכורו כיציר האלוהים חושף את זהות האל האחד והיחיד – ומכאן הסיבה להופעתו כבר בספר בראשית. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א).
יש המפרשים את הביטוי "התנינים הגדולים" כמתייחס לדינוזאורים, זוחלי ענק שנכחדו לפני הופעת האדם. אולם פרשנות זו מתייחסת רק ל"תנינים הגדולים" המוזכרים בספר בראשית, ולא לאזכורים אחרים של תנין בתנ"ך. בשאר המקומות התנ"ך ברור שהכונה היא לפעמים לתנין, ולפעמים לנחש.
פרעה מלך מצרים מומשל לתנין הגדול של ארץ מצרים שהיה אליל באותה תקופה. הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר, לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. (ספר יחזקאל, פרק כ"ט, פסוק ג').
”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל'). יוצא שהתנשמת מוזכרת הן כשם של עוף, והן כשם של שרץ. כך שסביר שזה שם כללי לבע"ח שיש להם תכונה משותפת. בתלמוד בבלי[73] כתוב שהתכונה הזו זה "באות", ככל הנראה הכוונה למשהו שמעורר "בעתה". באותה סוגיה נכתב בסוף שה"תנשמת העוף" זה העטלף וה"תנשמת השרץ" זה החולד, כך גם מפרש רש"י[74]. רס"ג פירש שה"תנשמת השרץ" זו השממית, שנתפסה כחיה מתועבת בתרבות הערבית של אותם ימים[75]. בימינו רוב החוקרים סוברים שהתנשמת המוזכרת בתנ"ך נקראת על שם קולותנשיפה שהיא משמיעה. רוב החוקרים בימינו חושבים שהתנשמת זו מי שמכונה היום בעברית תנשמת, שני עופות אלו ידועים בקולות דמויי נשיפה שהם משמיעים. יש אבל ויכוח לגבי ה"תנשמת השרץ". ישראל אהרוני חושב שזה הכוח אפור[76] שיכול לנפח את גרונו ולהשמיע קולות נשיפה. יהודה פליקס מציג את הדעה שזו הזיקית שידועה בקולות הנשיפה שהיא משמיעה כשהיא חשה מאוימת[77]. מנחם דור וזהר עמר מסכימים עם פירוש הגמרא שה"תנשמת השרץ" זה החולד, דור הוסיף והעיד שכשתופסים חולד גם הוא משמיע קולות נשיפה חזקים[78].
בתנ"ך מצוינים לפעמים גם קבוצות של בעלי חיים. המיון של בעלי החיים בתנ"ך מבוסס בעיקר על תכונות חיצוניות, בהתאם למיון בעת העתיקה ובניגוד לטקסונומיה המודרנית.
”כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ג') פרסתנים גדולים שבויתו בידי אדם, בעיקר מיני בקר וסוסיים.
”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:” (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ') בני סדרת העופות. ישנה רשימת עופות הנאסרים באכילה בעוד שכל השאר מותרים. ישנם מי שסוברים שעופות מסדרת דורסי לילה משמשים כמשל לחורבן[72].
”צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם:” (מגילת איכה, פרק ג', פסוק נ"ב) בדרך כלל הכוונה לבני סדרת ציפורי השיר. מכיוון שנהגו לצודם לעיתים קרובות, הם מהווים לעיתים משל למישהו שנלכד או שמנסים ללכודו.
”כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ') שרצי עוף אלה בדרך כלל חרקים מעופפים. הם לא כשרים מלבד כמה מינים של חגבים. לפעמים שרצי עוף מתוארים כמטפורה לעמים כובשים הבאים מבחוץ, לדוגמה: ”וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם, וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר.” (ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק י"ח). יש אף האומרים שאף הצרעה שמוזכרת מדי פעם כמי שתעזור לישראל לכבוש את הארץ (למשל בספר דברים, פרק ז', פסוק כ'), היא משל למצרים.
מוריאל ברילר, נפש חיה – בעלי החיים במקרא, מהות וסמליות, 2015.
אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים, ירושלים תשע"ז.
אלישבע דיין, החי במקרא: חסרי חוליות, ירושלים תשע"ט.
פרופסור יהודה פליקס, חי וצומח בתורה, תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, המהדירים - הרב ישעיהו אריה ובנו יהושע דבורקס, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.
^ 12טבע וארץ בתנ"ך, יהודה פליקס, פרקים באקולוגיה מקראית, ראובן מס, ירושלים, 1992, פרק 69 "מטפורות ודימויים מן החי והצומח, כפיר, נחש, פתן, שבלול, נפל אשת, סירה, אטד", עמ' 273–274
^החי והצומח בתורה, תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984. עמ' 90, כמו כן במנחם דור, החי בימי המשנה והתלמוד, הוצאת גרפאור דפטל, 1977, עמ' 34
^להרחבה: זהר עמר, בעקבות תולעת השני הארץ-ישראלית, ירושלים, תשס"ז
^ 12טבע וארץ בתנ"ך,יהודה פליקס, פרקים באקולוגיה מקראית, ראובן מס, ירושלים, 1992. פרק 34
^ויקרא פרק י"א, פסוק י"ח ד"ה "ואת התנשמת" ופסוק ל' ד"ה "והתנשמת". רש"י כותב שה"תנשמת השרץ" זו החפרפרת, אבל סביר להניח שזה כי הוא לא הכיר את החולד מכיוון שהיא אינה מאפיינת את הפאונה של אירופה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.JPG)
.jpg)
-1.JPG)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_-_side_view.jpg)
.jpg)
_immature.jpg)
_of_Thrissur,_Kerala.JPG)
.jpg)
