סְנוּנִית (שם מדעי: Hirundo) היא סוג של ציפור שיר קטנה, הנפוץ ביותר במשפחת הסנוניתיים. רוב מיני הסוג סנונית נמצאים באפריקה המרכזית והדרומית, אך מינים אחדים מופיעים באסיה, באוסטרליה ובסביבתה, ובאמריקה – באזורים שאינם צחיחים ביותר. המין הנפוץ ביותר בסוג הוא סנונית הרפתות (Hirundo rustica).[1]
כל המינים מהסוג Hirundo מתמחים בציד חרקים מעופפים.[1]
הקן הטיפוסי לכל מיני הסוג Hirundo הוא גביע פתוח העשוי מכדוריות בוץ קטנות עם מעט עשב, ומוצמד לקיר (טבעי או מלאכותי).[1]
למרבית המינים חלקים עליונים כהים מאוד עם גוון כחול, חלקי הגוף התחתונים לבנים עד חומים חלודיים (מלבד שני מינים כהים), ובאזור הפנים יש דגם המורכב בדרך-כלל מצבעי החלקים העליונים והתחתונים בתוספת כתם חום אדמדם יותר.[1]
השם "סנונית" בשפות שונות, לרבות עברית, עלול להטעות. למשל, סנונית המערות (Cecropis daurica), סנונית המדבר (Ptyonoprogne fuligula) וסנונית הסלעים (Ptyonoprogne rupestris) משויכות כיום לסוגים אחרים, אך בעבר הלא רחוק נחשבו בספרות המדעית למיני Hirundo.[2] טסית הבתים (Delichon urbicum) נקראה בעברית "סנונית ערים" אף-על-פי שכבר שויכה לפי שמה המדעי לסוג אחר.[2]
עשורים אחדים קודם לכן נקראו "סנונית" ציפורים שאינן קשורות לסנוניתיים: מרומיות נקראו "סנונית ביצות", שחפיות ים נקראו "סנונית ים", ושדמיות נקראו "סנונית שדות".[3]
בעיית השמות מחמירה ככל שפונים למקורות מוקדמים יותר. בהיעדר מידע נוסף, יש אפוא להתייחס בזהירות לזהותם של בעלי-החיים המופיעים כ"סנונית" בטקסטים קדומים.
בעבר נחשבו למעלה ממחצית הסנוניתיים למינים מהסוג Hirundo. כיום רק 15 מינים נחשבים ל-Hirundo, ואלה הם:[1]
הביטוי "הסנונית הראשונה" משמש כדימוי לתופעה המסמנת את תחילתו של שינוי (במצב פוליטי, מזג אוויר, אופנה, תרבות, וכדומה). מקור הביטוי הוא בואה של הסנונית לארצות אירופה בראשית האביב, מה שמסמן את בואן הקרב של שאר ציפורי האביב ותחילת תקופת האביב. הפתגם "סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב" מצוטט אצל אריסטו, שמזהיר מפני הסקת מסקנה נמהרת על סמך מקרה בודד: ”שכשם שלא סנונית אחת, ולא יום אחד, מביאים את האביב, כן לא יום אחד, ולא פרק זמן פעוט, יעשו את האדם מבורך ומאושר”.[6]
במקורות קדומים מוזכרות סנוניות בהקשרים קשים להבנה עד כדי כך שזהות הסנוניות במקורות אלה מוטלת בספק. למשל, במיתולוגיה הכנענית מסופר באגדת אקהת על דנאל הערירי שמתבשר שייוולד לו ילד. דנאל מבצע פולחן מקדים להתעברות אשתו, ומכניס לביתו את אלות הפריון וההיריון – הכושרות והסנוניות, זובח לפניהן כמקובל ומתחיל לספור את חודשי ההיריון, ולאחר תשעה חודשים נולד בנו אקהת. בתלמוד הבבלי (שבת עז, ב) מוזכרת "אימת סנונית על הנשר", ולפי רש"י, הסנונית "נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבו מפרישת כנפיו".
הסנוניות, ובמיוחד סנונית הרפתות, נפוצות באמנות מהעת העתיקה ועד ימינו, ופרטי הציורים והתבליטים אינם מותירים מקום לספק באשר לזהות הסנוניות. למשל, באתר המינואי (כרתים) אקרוטירי (1600 לפנה"ס בקירוב) מופיעים פרסקאות של סנוניות הרפתות בסגנון קישוטי המרמז על התפעלות אסתטית מסנוניות, אך התנהגות הסנוניות המצוירות מורכבת במידה המעידה על התעניינות עמוקה יותר בהן.[7] דוגמה מפורסמת אחרת, מהרנסאנס, היא תמונת המזבח "המדונה של הסנונית" (קרלו קריבלי, 1491). במקרה זה מופיעה סנונית הרפתות בציור כסמל משוער להתחדשות החיים, לישו ולמריה, וליכולתו של ישו לרפא מעיוורון.[8]
ביצירות מודרניות נפוצים ייצוגי סנוניות, ובמיוחד סנונית הרפתות, וההתייחסות אליהן משלבת דמיון וסמליות עם התעניינות בסנוניות ממשיות ובאורחות חייהן. למשל, בסיפור אצבעונית (הנס כריסטיאן אנדרסן, 1835) מופיעה סנונית כדמות פגיעה, נאמנה, משיבה טובה תחת טובה ונודדת. בסיפור הנסיך המאושר (אוסקר וויילד, 1888) מופיעה סנונית כדמות המתגייסת למען עניי העיר והנסיך עד כדי הקרבה עצמית, וגם כאן לנדידה יש משקל רב.
ברוב ארצות העולם במשך רוב ההיסטוריה המוכרת, סנוניות קיננו במבנים מעשה ידי אדם, ואנשים קיבלו בסובלנות ואפילו בשמחה את נוכחות הסנוניות. בשנים האחרונות מתגלים מקרי קונפליקט רבים בתוצאה מקינון ולינה של סנוניות בתוך מבנים, והשמדת קיני סנוניות ופעולות אחרות נגדן (כגון התקנת רשתות חסימה) נפוצות בבניינים עירוניים. למיתון הקונפליקט פיתח ארגון מחקר הציפורים היפני[9] את הלשלשית (מדף קטן קל מאוד המוצמד תחת קן הסנוניות), ומכון אדם וחיה בישראל שכלל את הלשלשית ואת השיטות להכנתה.[10]