ויליאם פרנקלין גרהאם הבן (באנגלית: .William Franklin Graham Jr; 7 בנובמבר1918 – 21 בפברואר2018) היה כומר בפטיסטי-דרומיאמריקאי, אחת הדמויות הדתיות הבולטות ביותר בארצות הברית במהלך המאה ה-20 וממנהיגיה החשובים של התנועה האוונגלית. גרהאם החל כפונדמנטליסט בתחילה, אך בהמשך התנתק מן ההשקפה ולמן 1956 העדיף את התואר "אוונגליסטי" במקום. הוא ערך כינוסים גדולים באצטדיונים ברחבי העולם והעביר את דרשותיו בשידורים חיים ברדיו ובטלוויזיה, וחלקן עדיין משודרות מחדש במאה ה-21. הוא פעל במהלך שישה עשורים, החל משנות ה-40 למאה הקודמת ועד לפרישתו בשנת 2005, במסעות בישור וקריאה לתשובה בארצות הברית ובעולם. הוא סייע רבות בעיצוב השקפת העולם האמונית והדתית של רבים בעולם, תוך חיזוק ההסתמכות על הביבליה (הברית הישנה והברית החדשה), כנגד תפיסת העולם החילונית-מטריאליסטית.
לגרהאם היו קשרים עם מרטין לותר קינג, ויחד השתתפו בכינוסי התעוררות ותשובה פומביים, כמו גם במאבקים נגד הגזענות וההפרדה הגזעית ובעד שילוב בין גזעי. פעמיים הוא אף דאג לשחרר ממעצר ומכלא את מרטין לותר קינג. הוא גם היה חבר לאורך כל חייו של הכומר הקלוויניסטי רוברט שולר.
בילי גרהאם כתב ספרים ומאמרים רבים בנושא האמונה הנוצרית, דרשותיו פורסמו ברדיו, טלוויזיה, בקלטות ווידאו ואודיו בעולם. בילי גרהאם פעל במסגרות תקשורתיות רבות, כשעיקר מאמציו היו לשכנע את קהל מאזיניו לקבל את ישו כמושיעם האישי. הוא נחשב לאחד מהאישים הנערצים והאהובים ביותר בארצות הברית ובמקומות רבים אחרים בעולם.
הוא היה גורם מרכזי בעיצוב השקפת העולם של מספר רב מאוד של אנשים מרקע שונה, והוביל אותם למצוא קשר בין הביבליה (הברית הישנה והברית החדשה) לבין נקודות מבט חילוניות עכשוויות. גרהאם הטיף לקהלים חיים של כמעט 215 מיליון אנשים ביותר מ-185 מדינות וטריטוריות באמצעות כנסים ומפגשים שונים, לרבות השליחות העולמית BMS והשליחות הגלובלית. הוא גם הגיע למאות מיליונים נוספים באמצעות טלוויזיה, וידאו, סרטים ושידורי אינטרנט[2].
נעוריו
ויליאם פרנקלין גרהאם הבן נולד ב-7 בנובמבר 1918, בחווה ליד העיר שארלוט, בצפון קרוליינה[3] . הוא היה ממוצא סקוטי-אירי, היה הבכור מבין ארבעה ילדים שנולדו למורו (לבית קופי, 1892-1981) ויליאם פרנקלין גרהאם האב (1888–1962), שהיה חוואי בעל משק חלב[3]. גרהאם גדל בחווה המשפחתית עם שתי אחיותיו הצעירות, קתרין מורו וג'ין ואחיו הצעיר, מלווין תומאס. הוא חונך על ידי הוריו כחבר בכנסייה הפרסביטריאנית-הרפורמית[4]. הוא התחיל לקרוא ספרים מגיל צעיר ואהב לקרוא ספרי הרפתקאות לבנים, במיוחד אהב את טרזן. כמו טרזן, הוא היה נתלה על העצים וקורא את קריאת טרזן הידועה, תוך שהוא מפחיד בכך אנשים וסוסים. לדברי אביו, צעקות אלה הן שהובילו אותו להיות כומר בכנסייה[5].
כשהיה גרהאם בן ארבע-עשרה, בשנת 1933, הסתיימה בארצות הברית "תקופת היובש" (החרם על מכירת משקאות אלכוהוליים), אביו של גרהאם אילץ אותו ואת אחותו, קתרין, לשתות בירה עד שחלו. כתוצאה מכך נוצרה אצלם סלידה שכזאת, שגרהאם ואחותו נמנעו משתיית אלכוהול וצריכת סמים עד סוף ימי חייהם[6].
גרהאם נדחה כחבר בקבוצת נוער מקומית על היותו "טיפוס יותר מדי ארצי"[6] כאשר אלברט מקמקין, שעבד בחוות גרהאם, שכנע אותו ללכת ולשמוע את המטיף מרדכי האם. על פי האוטוביוגרפיה שלו, גרהאם, התחיל להאמין בשנת 1934, בגיל 16 במהלך סדרה של אספות בישור שהוביל האם בשארלוט.
לאחר סיום לימודיו בתיכון, במאי 1936, למד גרהאם במכללת בוב ג'ונס, בקליבלנד, טנסי. לאחר סמסטר אחד, הוא חש שהדגש בלימודים שם היה יותר מדי על לגליזם[6] בשלב זה הוא הושפע בהשראת הכומר צ'רלי יאנג מהכנסייה התנ"כית באיסטפורט. הוא עמד בפני גירוש, אך בוב ג'ונס האב הזהיר אותו מפני חיים מבוזבזים: "לכל היותר, כל מה שתוכל להשיג זה להיות מטיף כפרי בארץ ענייה אי שם בכפרים... יש לך קול עם פוטנציאל למשוך אנשים. אלוהים יכול להשתמש בקולך, הוא יכול להשתמש בו בעצמה רבה."[6]
בשנת 1937 עבר גרהאם ללמוד במכון התנ"כי של פלורידה בטמפל טראס, פלורידה, ליד טמפה. את הדרשה הראשונה שלו באותה שנה נשא בבוסטוויק הכנסייה הבפטיסטית ליד פלאטקה, פלורידה, בעודו סטודנט.
בשנת 1939 הוסמך גרהאם על ידי קבוצת אנשי דת בפטיסטים בכנסיית פניאל הבפטיסטית בפלטקה שבפלורידה. בשנת 1943 סיים גרהאם את מכללת וויטון, באילינוי, עם תואר באנתרופולוגיה.
בתקופה זו בוויטון החליט גרהאם לקבל את כתבי הקודש כדברו המוחלט של אלוהים. הנרייטה מירס מהכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של הוליווד (הוליווד, קליפורניה) סייעה לגרהאם להתמודד עם נושא זה. הוא התמקם בבית ביער מדרום מזרח לאגם Big Bear בדרום קליפורניה. מצויה שם אנדרטה המציינת את החלטתו זו של גרהאם.
משפחה
ב -13 באוגוסט 1943 נשא גרהאם את רות בל לאישה. היא הייתה תלמידת כתתו בוויטון. הוריה היו מיסיונריםפרסביטריאנים בסין. אביה, ל. נלסון בל, היה מנתח כללי[7]. רות גרהאם נפטרה ב-14 ביוני 2007, בגיל 87[8]. הגרהאמים היו נשואים כמעט 64 שנים[9].
לגרהאם ואשתו נולדו חמישה ילדים: וירג'יניה לפטוויץ' (גיגי); גרהאם (נולדו ב-1945), נואם רב השראה וסופר; אן גרהאם לוטז (1948), מנהלת את AnGeL ministries; רות גרהאם (ב 1950), מייסדת ונשיאה של Ruth Graham & Friends, מובילה כנסים ברחבי ארצות הברית וקנדה; פרנקלין גרהאם (1952) מכהן כנשיא ומנכ"ל איגוד Billy Graham Evangelistic Association וכנשיא ומנכ"ל ארגון הסעד הבינלאומי, Samaritan's Purse[10], ונלסון אדמן גרהאם (1958), כומר שמנהל את ה-East Gates Ministries International, אשר מפיצה ספרות אוונגליסטית בסין[11].
לגרהאם היו 19 נכדים ונינים רבים.
בשירות הבשורה
במהלך לימודיו בקולג', הפך גרהאם לכומר של כנסיית United Gospel Tabernacle (משכן הבשורה המאוחד) והיו לו גם התקשרויות בישור אחרות.
בשנים 1943–1944 שימש גרהאם זמן קצר בכנסייה הבפטיסטית הראשונה במערב ספרינגס המערבית, באילינוי, שלא הייתה רחוקה מוויטון. בעודו שם, סיפר לו ידידו טורי ג'ונסון, כומר "כנסיית הביבליה של המערב התיכון" בשיקגו, שתוכנית הרדיו שלו, Songs in the Night (שירים אל תוך הלילה), עומדת להסגר בשל היעדר מימון. גרהאם החליט, תוך התייעצות עם חברי קהילתו במערב ספרינגס במדינת אילינוי, להשתלט על תוכנית הרדיו של ג'ונסון תוך קבלת תמיכה כספית מהכנסייה שלו. עם השקת תוכנית הרדיו החדשה ב-2 בינואר 1944, היא עדיין נקראה שירים אל תוך הלילה. גרהאם גייס את בעל קול הבס בריטון, ג'ורג' בוורלי שיי כמנהל הרדיו שלו. בעוד שתוכנית הבישור ברדיו נמשכה עוד שנים רבות, החליט גרהאם להמשיך הלאה בתחילת שנת 1945. בשנת 1947, בגיל 29, הוא מונה לנשיא Northwestern Bible College in Minneapolis (מכללת נורת'ווסטרן המקראית במיניאפוליס) - בזמנו, הוא היה האיש הצעיר ביותר ששימש כנשיא מכללה או אוניברסיטה בארצות הברית. גרהאם שימש כנשיא משנת 1948 עד לשנת 1952.
גרהאם התכוון תחילה להיות כומר צבאי בצבא ארצות הברית, אולם הוא נדבק במחלת החזרת זמן קצר לאחר שהגיש בקשה להצבה. לאחר תקופה של הבראה בפלורידה, הוא נשכר כמבשר הראשון במשרה מלאה של YFC) Youth for Christ) (נוער למען ישו) שנוסדה במשותף על ידי טורי ג'ונסון והמבשר הקנדי צ'ארלס טמפלטון. גרהאם נסע ברחבי ארצות הברית ואירופה כמבשר בין לאומי של הארגון YFCI. טמפלטון נירשם לסמינר התאולוגי של פרינסטון לתואר תאולוגי מתקדם וקרא לגרהאם לנהוג כמוהו, אך הוא סירב מאחר שהוא כבר כיהן כנשיא Northwestern Bible College (המכללה הצפון-מערבית למקרא).
גרהאם תכנן סדרה של כנסי התעוררות בלוס אנג'לס בשנת 1949, שעבורם הקים אוהלי קרקס במגרשי חניה[12]. הוא משך סיקור תקשורתי ברמה לאומית, במיוחד ברשת Hearst chain השמרנית, אף כי הירסט וגרהאם מעולם לא נפגשו[13]. מסע הבישור נמשך שמונה שבועות - חמישה שבועות מעל למתוכנן. גרהאם הפך לדמות לאומית עם כיסוי עיתונאי כבד של שירותי הכבלים וכתבי עת לאומיים[14].
מסעי בישור
בילי גרהאם מדבר במהלך מסע בישור באוסלו נורווגיה בשנת 1955
מרגע שהחל בשירותו למען הבשורה בשנת 1947, ניהל גרהאם יותר מ-400 מסעי בישור ב-185 מדינות וטריטוריות, בשש יבשות. במסע הבישור הראשון של בילי גרהאם, שנערך 13–21 בספטמבר 1947, באולם העירוני בגרנד רפידס, מישיגן, השתתפו 6,000 איש. גרהאם היה בן 28. הוא קרא להם מסעי בישור[15], הוא היה שוכר מקום גדול, כגון אצטדיון, או פארק או שדרה רחבה. כאשר המפגשים נעשו גדולים יותר, הוא היה מגייס קבוצה של עד 5,000 איש לשירה במקהלה. הוא היה מטיף את הבשורה ומזמין אנשים לצעוד קדימה (לצורך הצהרה על אמונה וקבלת ישו כמשיח ומושיע אישי). אנשים כאלה נקראו מתעניינים בבשורה וקיבלו הזדמנות לדבר באופן אישי עם יועץ, להבהיר שאלות ולהתפלל יחד. לעיתים קרובות קיבלו המתעניינים עותק של הבשורה על-פי יוחנן או חוברת לימוד המקרא (תנ"ך וברית חדשה). בשנת 1992, במוסקבה, צעדו קדימה לאור קריאתו של בילי גרהאם כרבע מכלל 155,000 הנוכחים בקהל[16]. מסעות הבישור שלו לוו לעיתים קרובות בשירי אמונה מיוחדים.
גרהאם דחה הצעת חוזה של מיליון דולר של חברת הטלוויזיה NBC, להופיע מול השדרן הנודע ארתור גודפרי, וזאת על מנת שיוכל להמשיך במסע הבישור בלונדון, שנמשך 12 שבועות, ומסע בישור בניו יורק, במדיסון סקוור גארדן בשנת 1957, אשר נמשך מדי לילה במשך 16 שבועות.
גרהאם דיבר בכינוס שליחות של הסטודנטים של אינטרורסיטי של אורבאנה (InterVarsity Christian Fellowship's Urbana Student Missions Conference), לפחות תשע פעמים: בשנים 1948, 1957, 1961, 1964, 1976, 1979, 1981, 1984 ו-1987[18].
בכל כנס אורבנה, הוא איתגר את אלפי המשתתפים לקבל על עצמם התחייבות ללכת אחרי ישו המשיח עד סוף חייהם. הוא ציטט לעיתים קרובות פסוק בן שש מילים, שנכתב במהדורת כתבי הקודש של ויליאם וייטינג בורדן, בנו של אייל כסף עשיר: "אין הסתייגויות, אין נסיגה, אין חרטה" ("No reserves, no retreat, no regrets"). בורדן מת במצרים בדרכו לשירות הבשורה.
בשנת 1955 הוא הוזמן על ידי סטודנטים להוביל את השליחות באוניברסיטת קיימברידג', בארגון של (CICCU -Cambridge Inter-Collegiate Christian Union), עם הכומר הלונדוני והתאולוג ג'ון סטוט כעוזר הראשי שלו. הזמנה זו התקבלה במורת רוח רבה כפי שהשתקף ממאמרי העיתון טיימס הלונדוני[20].
באפריל 2013, התחילה האגודה ב-"My Hope With Billy Graham" ("התקווה שלי עם בילי גרהאם"), את ההישג הגדול ביותר בהיסטוריה שלה, כשעודדה את חברי הכנסייה להפיץ את הבשורה בפגישות קבוצתיות קטנות לאחר הצגת מסר בוידאו של גרהאם. "הרעיון הוא שהמאמינים הנוצרים יעתיקו את הדוגמה של השליח מתי בברית החדשה ויפיצו את הבשורה בבתיהם"[21]. הסרטון, נקרא "The Cross" ("הצלב"), הוא התוכנית המרכזית בסדרת "התקווה שלי" באמריקה ושודר גם בשבוע של יום הולדתו ה-95 של גרהאם. בריאיון עם האתר השמרני האמריקני (WorldNetDaily (WND כתב גרהאם כי "אנחנו קרובים לקץ הימים"[22].
תנועת זכויות האזרח
במסעי הבישור המוקדמים של גרהאם עדיין הונהגה הפרדה גזעית, אך הוא החל לשנות את גישתו בשנות החמישים[23]. במהלך עצרת שנערכה ב-1953 בצ'טאנוגה שבטנסי, קרע גרהאם את החבלים שהקימו המארגנים לצורך הפרדה גזעית. בזיכרונותיו סיפר כי הוא אמר לשני סדרנים לעזוב את מחיצת ההפרדה "או שאתם יכולים להמשיך ולקיים את מסע ההתעוררות בלעדי"[24]. הוא הזהיר את הקהל הלבן, "היינו גאים וחשבנו שאנחנו טובים יותר מכל גזע אחר, מכל עם אחר ... גבירותיי ורבותיי, אנחנו הולכים להיות מושלכים לגיהנום בגלל הגאווה שלנו."[24]
בשנת -1957, הפכה עמדתו של גרהאם כלפי השילוב הבין גזעי פומבית יותר כאשר הרשה לרועי העדה השחורים תומאס קילגור וגארדנר טיילור לשמש כחברים בוועד הפועל של מסעי הבישור בניו יורק[25] והזמין את הכומר מרטין לותר קינג (שאותו פגש לראשונה במהלך החרם על אוטובוס מונטגומרי ב-1955)[24], להצטרף אליו לדוכן בכינוסי ההתעוררות שנמשכו 16 שבועות בניו יורק, התאספו שם כ-2.3 מיליון איש במדיסון סקוור גארדן, באצטדיון ינקי ובטיימס סקוור כדי לשמוע אותם. באוטוביוגרפיה שלו נזכר גרהאם שבמהלך הזמן הזה הוא וקינג פיתחו ידידות קרובה ושהוא בסופו של דבר היה אחד האנשים הבודדים שפנו אל קינג בכינויו "מייק", כינוי שקינג הרשה להשתמש בו רק לחבריו הקרובים ביותר[26]. בעקבות ההתנקשות בחייו של קינג ב-1968, התאבל גרהאם וקונן על כך שארצות הברית הפסידה "מנהיג חברתי ונביא"[24]. באופן פרטי, ייעץ גרהאם לקינג ולחברים אחרים של SCLC -Southern Christian Leadership Conference (מנהיגות הנוצרים הדרומית)[27].
על אף הידידות ששררה ביניהם, נתגלע בשנת 1958, מתח בין גרהאם וקינג, כאשר ועדת החסות של מסעי הבישור שהתקיימו בסן אנטוניו, טקסס ב-25 ביולי, דאגה לכך שגרהאם יוצג על ידי המושל הגזען של המדינה, פרייס דניאל. ב-23 ביולי שלח קינג מכתב לגרהאם והודיע לו כי העובדה שאפשרו לדניאל לדבר במסע הבישור שהתרחש בלילה לפני הבחירות הדמוקרטיות המוקדמות של המדינה "עלולה להתפרש כהסכמה שלך להפרדה גזעית ולאפליה"[28]. יועצו של גרהאם, גריידי וילסון, השיב לקינג כי "אף על פי שאנחנו לא רואים עין בעין בכל נושא, אנחנו עדיין אוהבים אותו במשיח".
אף על פי שהופעה של גרהאם עם דניאל ניפצה את תקוותיו של קינג לקיים מסעי בישור משותפים עם גרהאם בעומק הדרום[29], נשארו השניים עדיין חברים, וקינג סיפר לקהל צופי טלוויזיה קנדיים בשנה שלאחר מכן, כי גרהאם נקט בעמדה "חזקה מאוד כנגד ההפרדה הגזעית"[29]. לגרהאם וקינג היו גם דעות מנוגדות בנושא מלחמת וייטנאם[30]. לאחר נאומו של קינג "מעבר לווייטנאם", שבו גינה את ההתערבות האמריקאית בווייטנאם, גרהאם גינה אותו ואחרים על ביקורתם על מדיניות החוץ של ארצות הברית[25].
באמצע שנת 1960 קינג וגרהאם נסעו יחד לכינוס העולמי הבפטיסטי העשירי של הברית הבפטיסטית העולמית[25]. בשנת 1963, גרהאם שילם ערבות עבור שחרורו של קינג מהכלא במהלך כינוס בירמינגהם[31]. גרהאם ערך מסעי בישור משולבים בבירמינגהם, אלבמה, בחג הפסחא ב-1964, בעקבות הפצצת הכנסייה הבפטיסטית של רחוב שש עשרה, וסייר שוב באלבמה בעקבות האלימות שלוותה את צעדת סלמה הראשונה למונטגומרי ב-1965[25].
אמונתו של גרהאם עוררה את השקפתו המתבגרת על גזענות והפרדה; הוא אמר לאחד מחברי קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan) כי השילוב הבין גזעי היה נחוץ בעיקר מטעמים דתיים: "אין בסיס מקראי להפרדה הגזעית", טען גרהאם. "הקרקע לרגלי הצלב היא במפלס אחד, וזה נוגע ללבי כאשר אני רואה לבנים עומדים כתף אל כתף עם שחורים לרגלי הצלב[32]."
תנועת לוזאן
הידידות בין גרהאם לג'ון סטוט הובילה לשותפות נוספת בתנועת לוזאן, אשר גרהאם היה מייסדה. היא נבנתה על בסיס הקונגרס העולמי של גרהאם משנת 1966 על בישור בברלין, בשיתוף עם Christianity Today (כתב העת הנוצרי: נצרות כיום) כינס גרהאם את מה שמגזין "טיים" תיאר כ"פורום אדיר, אולי הכינוס הנרחב ביותר של נוצרים שנערך אי פעם"[33]. עם 2,700 משתתפים מכ -150 מדינות שהתכנסו לכינוס הבינלאומי על בישור בעולם. כינוס זה התקיים בלוזאן, שווייץ (16-25 ביולי 1974), והתנועה שאלה את שמה מן העיר המארחת. מטרתו הייתה לחזק את הכנסייה העולמית למען הבישור בעולם, ולעסוק במגמות אידאולוגיות וסוציולוגיות שהשליכו על כך[34]. גרהאם הזמין את סטוט להיות האדריכל הראשי של אמנת לוזאן, שהוצאה מכינוס, אשר, לדברי גרהאם, "סייעה לאתגר ולאחד נוצרים אוונגליסטים במשימה הגדולה של בישור עולמי"[35]. התנועה נותרה כפרי מורשתו של גרהאם, עם נוכחות בכל אומה כמעט[36].
ריבוי תפקידים
גרהאם עם בנו, פרנקלין, באצטדיון קליבלנד, יוני 1994
גרהאם מילא תפקידים מרובים שתמכו זה את זה. גרנט ואקר מונה 8 תפקידים עיקריים שמילא גרהאם: מבשר, סמל, דרומי, יזם, אדריכל (או בונה גשרים), צליין, כומר ולבסוף מעמדו כדמות הפרוטסטנטית המוכרת בארצות הברית, במשותף עם מרטין לותר קינג והאפיפיור יוחנן פאולוס השני[37].
כבונה גשרים, גרהאם הושיט ידו בכוונה לתוך העולם החילוני. כיזם, לדוגמה, הוא בנה ביתן משלו ליריד העולמי בניו יורק ב-1964[38] בשנת 1969 הוא הופיע כאורח בתוכנית טלוויזיה שוודי אלן הנחה. הוא שוחח איתו בעניינים תאולוגיים[39].
במהלך המלחמה הקרה, היה בילי גרהאם לבונה הגשר הראשון מעבר למסך הברזל, כשהוא פונה לקהלים גדולים במדינות ברחבי אירופה המזרחית לרבות ברית המועצות, בקריאה לשלום[40].
בתקופת האפרטהייד סירב גרהאם בעקביות לבקר בדרום אפריקה עד שממשלתה אפשרה מקומות ישיבה משולבים לקהל. במהלך מסע הבישור הראשון שלו ב-1973 הוא גינה בגלוי את האפרטהייד[41]. גרהאם גם התכתב עם המנהיג הכלוא, נלסון מנדלה במהלך 27 שנות מאסרו של האחרון[42].
בילי גרהאם באצטדיון של פיינורד ברוטרדם, הולנד (30 יוני 1955)
ב -1984 הוא הוביל סדרה של כינוסים בקיץ של בריטניה, הנקראת Mission England, במגרשי כדורגל.
גרהאם התעניין בחיזוק הבשורה (אוונגליזם) ברחבי העולם. בשנים -1983, 1986 ו-2000 הוא מימן, ארגן ושילם עבור הכשרות מסיביות עבור אוונגליסטים נוצרים מרחבי העולם; עם הייצוג הגדול ביותר של מדינות שנערך עד אז אי פעם. למעלה מנציגי 157 מדינות התאספו בשנת 2000 במרכז האמנה RAI באמסטרדם, הולנד. באחד ממסעי ההתעוררות בסיאול שבדרום קוריאה משך גרהאם יותר ממיליון איש לכינוס אחד[43]. הוא הופיע בסין בשנת 1988 - עבור רות, היה זה כמו שיבה הביתה, שכן היא נולדה בסין להורים מיסיונרים. הוא הופיע בצפון קוריאה בשנת 1992.[44]
ב -15 באוקטובר 1989, גרהאם קיבל כוכב על Hollywood Walk of Fame (מדרכת התהילה של הוליווד). גרהאם היה הכומר היחיד, שתפקד בתפקיד כזה, לקבל כוכב כזה[45].
ב -22 בספטמבר 1991, ערך גרהאם את האירוע הגדול ביותר שלו בצפון אמריקה על הדשא הגדול של סנטרל פארק בניו יורק. פקידי העיר העריכו שהיו שם למעלה מ-250,000 משתתפים. בשנת 1998, דיבר גרהאם בוועידת TED לקהל של מדענים ופילוסופים.
ב -14 בספטמבר 2001, שלושה ימים בלבד לאחר ההתקפות על מרכז הסחר העולמי, הוזמן גרהאם לכהן בקתדרלה הלאומית בוושינגטון, בהשתתפות הנשיא ג'ורג' בוש ומנהיגים בעבר ובהווה. הוא גם דיבר בטקס האזכרה בעקבות הפיגוע באוקלהומה סיטי ב-1995[46]. ב-24–26 ביוני 2005, בילי גרהאם התחיל מה שהוא אמר שיהיה מסע הבישור האחרון שלו בצפון אמריקה, שלושה ימים בבית Flushing Meadows - Corona Park בניו יורק. אבל בסוף השבוע של 11-11 במרץ 2006, בילי גרהאם ערך את "פסטיבל התקווה" עם בנו, פרנקלין גרהאם. הפסטיבל התקיים בניו אורלינס, אשר אך זה התאושישה מהוריקן קתרינה.
גרהאם הכין דרשה אחרונה אחת, "My Hope America" (התקווה שלי אמריקה), ששוחררה בקלטת- DVD והוצגה ברחבי אמריקה ואולי ברחבי העולם בין 7 ל-10 בנובמבר 2013, כאשר 7 בנובמבר הוא יום הולדתו ה-95, בתקווה לגרום להתעוררות ותשובה[44].
גרהאם אמר כי פרישתו המתוכננת היא בגלל התרופפות בריאותו; הוא סבל מהידרוצפלוס משנת 1992 ואילך[47]. באוגוסט 2005, הופיע גרהאם בטקס חנוכת הספרייה שלו בשארלוט, צפון קרוליינה. אז בן 86, הוא השתמש במהלך הטקס בהליכון. ב-9 ביולי 2006, הוא דיבר בטקס Metro Maryland Franklin Graham Festival (פסטיבל מטרו מרילנד פרנקלין גרהאם), שנערך בבולטימור, מרילנד, בפארק אוריולה ב קמדן ירדס (Oriole Park at Camden Yards).
בחודש אפריל 2010, גרהאם, בגיל 91 עם אובדן משמעותי של ראייה ושמיעה, היה בהופעה ציבורית נדירה לרגל ההקדשה של הספרייה המשופצת בילי גרהאם[48].
התקיימה מחלוקת על מקום הקבורה המוצע של גרהאם; הוא הודיע ביוני 2007 כי הוא ואשתו ייקברו זה לצד זה בספריית בילי גרהאם בעיר הולדתו, שארלוט. בנו הצעיר של גרהאם, נד, התווכח עם בנו הבכור פרנקלין על השאלה האם קבורה בספרייה תהיה הולמת. רות גרהאם אמרה שהיא לא רוצה להיקבר בשארלוט אלא בהרים במרכז ההדרכה של בילי גרהאם שבמפרץ ליד אשוויל, צפון קרוליינה, שם התגוררה שנים רבות; נד תמך בבחירתה של אמו[49][50]. הסופרת פטרישיה קורנוול, ידידת משפחה, התנגדה גם היא לקבורה בספרייה, וכינתה אותה אתר תיירותי. פרנקלין רצה שהוריו ייקברו באתר הספרייה[49]. בזמן מותה של רות גרהאם הוכרז כי ייקברו באתר הספרייה.
גרהאם נפטר מסיבות טבעיות ב-21 בפברואר 2018, בביתו במונטרייט, צפון קרוליינה, בגיל 99[51][52].
ב־28 בפברואר וב־1 במרץ 2018 הפך בילי גרהאם לאזרח הפרטי הרביעי בהיסטוריה של ארצות-הברית שזכה בכבוד האשכבה ברוטונדה של הקפיטול בוושינגטון[53][54], גרהאם הוא המנהיג הדתי הראשון שזכה לכבוד זה. מנהיג הרוב בסנאט מיץ 'מק'קונל ויו"ר הבית פול רייאן קראו לגרהאם בטקס, "הכומר של אמריקה". הנשיא טראמפ אמר שגרהאם היה "שגרירו של ישו"[55].
טקס הלוויה פרטי התקיים ב-2 במרץ 2018 . גרהאם נקבר ליד אשתו למרגלות שביל הלבנים בצורת צלב בגן התפילה, בצדה הצפוני-מזרחי של ספריית בילי גרהאם[56]. ארון הקבורה מעץ של גרהאם, שנעשה בעבודת יד בשנת 2006 על ידי אסירים בבית הכלא הממלכתי של לואיזיאנה, מעוטר בצלב עץ שמוסמר אליו על ידי האסירים[57][58].
(עליון: בילי גרהאם בקפיטול, 28 בפברואר 2018, C-SPAN;
תחתון: בהלוויה, ספריית בילי גרהאם, שרלוט, צפון קרולינה, 2 במרץ 2018, C-SPAN)
מעורבות פוליטית
לאחר שהיו לו יחסים קרובים עם לינדון ב.ג'ונסון וריצ'רד ניקסון, ניסה גרהאם להימנע מנקיטת עמדות מפורשות ביילי אמר: "הוא סירב לחתום או לאמץ הצהרות פוליטיות, והוא התרחק מן הימין הנוצרי ... ". שנותיו המוקדמות של התנגדות עזה לקומוניזם פינו את מקומן לעניינים של פירוק נשק גרעיני ותשומת לב לאיידס, עוני ואיומים סביבתיים[59].
גרהאם היה חבר רשום במפלגה הדמוקרטית[60]. בשנת 1960 הוא התנגד למועמדותו של ג'ון פ. קנדי, מחשש שמאחר שקנדי הוא קתולי, הוא יהיה חייב ללכת בעקבות האפיפיור. גרהאם פעל "מאחורי הקלעים" כדי לעודד רועי עדה פרוטסטנטים בעלי השפעה לדבר נגדו[61]. גרהאם נפגש עם ועידה של רועי עדה פרוטסטנטים במונטרו שבשווייץ, במהלך מסע הבחירות ב-1960, כדי לדון בקהילות המכוננות שלהם איך להביס את קנדי[62]. על פי תוכנית החזית של PBS, "אלוהים באמריקה" (2010), פרק 5. גרהאם ארגן בספטמבר 1960 כינוס של מאות רועי עדה פרוטסטנטים בוושינגטון, הכינוס הובל על ידי נורמן וינסנט פיל[63]. היה זה זמן קצר לפני נאומו של קנדי בנושא הפרדת הכנסייה מהמדינה ביוסטון, טקסס, נאום שנחשב כמוצלח ביותר להרגעת דאגותיהם של רבים מהבוחרים. לאחר בחירתו, הזמין קנדי את גרהאם לשחק גולף בפאלם ביץ', פלורידה, ולאחר מכן הודה גרהאם כי בחירתו של קנדי היא הזדמנות לקירוב לבבות בין קתולים לפרוטסטנטים[64]. לאחר ששוחחו ביניהם בפגישה זו על ישו המשיח, נשארו השניים בקשר. הם נפגשו בפעם האחרונה בפגישת יום התפילה הארצי בפברואר 1963[65]. באוטוביוגרפיה שלו טען גרהאם כי הוא חש "תחושה פנימית מבשרת רע" בשבוע שקדם לרצח קנדי, וניסה ליצור איתו קשר כדי לומר, "אל תיסע לטקסס!"[66]
גרהאם נטה לעבר המפלגה רפובליקנית בתקופת נשיאותו של ריצ'רד ניקסון, שאותו פגש והתיידד בהיותו סגן הנשיא תחת דווייט אייזנהאואר[67]. מאוחר יותר הוא לא ממש התרועע עם הימין הנוצרי (ביטוי המציין את הימין השמרני הדתי נוצרי של ארצו הברית), באומרו כי ישו לא היה מפלגה פוליטית[68]. במהלך השנים העניק את תמיכתו למועמדים פוליטיים שונים[67].
בשנת 2007 הסביר גרהאם את סירובו להצטרף ל"רוב המוסרי "של ג'רי פלוול בשנת 1979, באומרו: "אני בעד מוסר, אולם המוסריות חורגת מעבר למין, חופש וצדק חברתי, אנחנו כאנשי דת יודעים כל כך מעט לדבר מתוך סמכות על תעלת פנמה או מרוץ החימוש, האוונגליסטים אינם צריכי להיות מזוהים באופן הדוק עם מפלגה כלשהי או עם אדם מסוים, עלינו לעמוד במרכז כדי להטיף או לבשר לכל בני האדם בין ימין או שמאל, בעבר, לא הייתי נאמן לעצותיי שלי. אך אהיה נאמן בעתיד[69]".
בריאיון ל"ניוזוויק" בשנת 2006, נכתב "לגבי גרהאם, הפוליטיקה היא משנית לבשורה ... כאשר ניוזוויק שאל את גרהאם - האם רועי עדה, בין שהם חושבים על עצמם כעל מבשרים, ובין שהם רואים עצמם כעל רועי עדה או מעט משניהם - צריכים להשקיע זמן בפוליטיקה? הוא השיב: 'אתה יודע, אני סבור שהדבר תלוי באיש עצמו האם הוא חש שהוא מובל לכך על ידי אלוהים. דברים רבים שאליהם התייחסתי בעבר, לפני שנים לא היו מאלוהים, אני בטוח בכך, אולם אני חושב שיש נושאים אחדים - כמו קומוניזם, או הפרדה גזעית, שלגביהן אני סבור שיש לך אחריות לבטא עמדה[70]".
בשנת 2012, אימץ גרהאם פומבית את המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני[71]. זמן קצר לאחר מכן, כנראה כדי להכיל את רומני, שהוא מורמון, הוסרה מהאתר של גרהאם ההתייחסות למורמוניות כאל כת דתית ("כת או פולחן של קבוצה המלמדת דוקטרינות או אמונות החורגות מהמסר המקראי של הדת הנוצרית")[72][73]. היו כאלה שהתלבטו האם התמיכה בפוליטיקה הימנית הרפובליקנית והדתית בסוגיות כגון נישואים חד מיניים, מקורם בגרהאם - שהפסיק לדבר בפומבי או לכתבים - משקפת למעשה את דעותיו של בנו, פרנקלין, ראש ה-BGEA. פרנקלין הכחיש זאת ואמר כי ימשיך לפעול כדובר אביו ולא יאפשר כנסי עיתונות[74].
כומר הנשיאים
הנשיא רונלד רייגן והגברת הראשונה ננסי רייגן מברכים את גרהאם בתפילת ארוחת הבוקר הלאומית בשנת 1981
לגרהאם היה קהל מאזינים אישי רב שכלל גם רבים מנשיאי ארצות הברית החל מהארי ס. טרומן וכלה בברק אובמה, 12 נשיאים ברציפות. לאחר פגישתו עם טרומן בשנת 1950, אמר גרהאם לעיתונות כי דחק בנשיא לפעול כנגד הקומוניזם בצפון קוריאה. טרומן לא חיבב אותו ולא דיבר איתו מאז במשך שנים[75].
גרהאם היה אורח קבוע במהלך כהונתו של דווייט ד. אייזנהאור. הוא קרא לו להתערב באמצעות הכוחות הפדרליים באירוע של Little Rock Nine (משבר שבו נמנעה כניסת תלמידים שחורים לבית ספר התיכון בליטל רוק בגלל הפרדה גזעית), כדי לאפשר כניסה של תלמידים שחורים לבתי הספר הציבוריים[75]. יו"ר בית הנבחרים סם רייבורן שכנע את הקונגרס לאפשר לגרהאם לנהל את האספה הדתית הראשונה על מדרגות בניין הקפיטול בשנת 1952[75][74]. אייזנהאואר ביקש את נוכחותו של גרהאם על ערש דווי[76].
גרהאם נפגש והפך לחבר קרוב של סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון[67][77], ותמך בניקסון, שהיה קוויקר, בבחירות לנשיאות בשנת 1960. הוא כינס פגישה אסטרטגית של מנהיגים אוונגליסטים במונטראו שבשווייץ, כדי לתכנן את הדרך הטובה ביותר להתנגד ליריבו הקתולי של ניקסון, הסנטור ג'ון פ. קנדי. אף שהיה דמוקרט רשום, גרהאם היה תקיף בהתנגדותו נגד האיום החיצוני של הקומוניזם והביע אהדה רבה להשקפותיו של ניקסון בנוגע למדיניות החוץ האמריקנית[77]. לפיכך, הוא היה אוהד יותר לממשל הרפובליקני[67][78].
ב־16 בדצמבר 1963, הזמין נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון את גרהאם לבית הלבן לקבלת ייעוץ רוחני, בעקבות התרשמותו מהאופן שבו שיבח גרהאם את עבודתו של אבי-סבו ג'ורג' וושינגטון ביינס. לאחר הביקור הזה, היה ג'ונסון מזמין את גרהאם לעיתים קרובות על מנת לקבל ממנו ייעוץ רוחני נוסף, כמו גם לטיפוח קשר הידידות עמו. כפי שסיפר גרהאם לביוגרף שלו פראדי, "כשג'ונסון היה נשיא, התארחתי בבית הלבן כמעט כאילו היה בית מלון, הוא תמיד ניסה לעכב אותי שם, הוא פשוט לא רצה שאצא"[79].
בניגוד בולט לגישה המצומצמת יותר שהייתה לו עם הנשיא טרומן, אייזנהאואר וקנדי, גרהאם לא רק הגיע לבתי המגורים הפרטיים של הבית הלבן, אלא לפעמים גם כרע ברך לצדו של ג'ונסון והתפלל עמו, בכל פעם שהנשיא ביקש זאת ממנו. גרהאם נזכר פעם "מעולם לא היו לי הרבה אנשים שעמם נהגתי כך[79].". בנוסף לביקוריו בבית הלבן, היה גרהאם מבקר אצל ג'ונסון גם בקמפ דייוויד ונפגש מדי פעם עם הנשיא כאשר הוא חזר לחוותו הפרטית בסטונוול טקסס. ג'ונסון היה גם הנשיא המכהן הראשון שהשתתף באחד ממסעי הבישור של גרהאם, שהתקיים ביוסטון, טקסס, בשנת 1965[79].
במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1964 שלחו תומכי המועמד הרפובליקאי בארי גולדווטר כ-2 מיליון מברקים לעיר הולדתו של גרהאם במונטראט שבצפון קרוליינה, וביקשו את תמיכתו של המטיף. בהיותו תומך במדיניות הפנים של ג'ונסון, ובתקווה לשמור על ידידותו עם הנשיא, עמד גרהאם בפני הלחץ לתמוך בגולדווטר ונשאר נייטרלי בבחירות. בעקבות ניצחונו של ג'ונסון בבחירות, התייצב מעמדו של גרהאם ככומר הראשי של הבית הלבן. בשלב מסוים, שקל ג'ונסון אפילו להפוך את גרהאם לחבר בקבינט שלו ולטפח אותו כדי להפוך אותו ליורשו, על אף שגרהאם עמד על כך שאין לו שאיפות פוליטיות ורצה להישאר מבשר[79]. הביוגרף של גרהאם, דוד איקמן, הודה כי המבשר היה קרוב יותר לג'ונסון מלכל נשיא אחר שהכיר אי פעם[80].
הוא בילה את הלילה האחרון לנשיאותו של ג'ונסון בבית הלבן, והוא נשאר ללון ללילה הראשון של ניקסון[76]. לאחר מסע הבחירות לנשיאות של ניקסון בשנת 1968, הפך גרהאם ליועץ, שביקר בבית הלבן באופן קבוע והוביל את טקסי הדת הפרטיים של הנשיא. בפגישה עם גולדה מאיר הציע ניקסון לגרהאם להיות השגריר לישראל, אך הוא סירב[81].
בשנת 1970, הופיע ניקסון ביחד עם גרהאם במסע התעוררות רוחנית במזרח טנסי, אשר נחשב מבחינתם כבטוח מבחינה פוליטית. מסע התעוררות זה משך את אחד הקהלים הגדולים ביותר בטנסי כולל מפגינים כנגד מלחמת וייטנאם. ניקסון היה הנשיא הראשון שנשא נאום מדוכן המטיף. ידידותם נעשתה מתוחה בשנת 1973, כאשר גרהאם נזף בניקסון על התנהגותו לאחר פרשת ווטרגייט, והגידוף שנשמע בקלטות ווטרגייט. בסופו של דבר, הם השלימו ביניהם עם התפטרותו של ניקסון[67].
גרהאם ספג ביקורת על ידי אחדים על היותו נמשך יותר מדי למרכזי הכוח הפוליטי. גרהאם ניהל טקס קבורה נשיאותי אחד והלוויה נשיאותית אחת. הוא ניהל את טקסי הקבורה של הנשיא לינדון ב' ג'ונסון בשנת -1973 ונטל חלק בהספד על הנשיא הקודם. גרהאם ערך את טקס הלוויה של הגברת הראשונה לשעבר פאט ניקסון בשנת 1993, וערך את הלוויה הממלכתית של ריצ'רד ניקסון בשנת -1994. בעת שערוריית מוניקה לווינסקי, טען גרהאם כי הוא מאמין שהנשיא ביל קלינטון הוא "אדם רוחני". הוא לא היה מסוגל להשתתף בהלוויה הממלכתית של רונלד רייגן ב-11 ביוני 2004, כמשום שהתאושש מניתוח החלפת מפרק הירך. דבר זה הוזכר על ידי ג'ורג' בוש בהספד שלו.
הנשיא ברק אובמה מבקר אצל בילי גרהאם במונטריי ב אפריל 2010
ב -25 באפריל 2010 ביקר הנשיא ברק אובמה את גרהאם בביתו במונטרייט, צפון קרוליינה, שם ערכו "תפילה פרטית" במשותף[82].
הקשר עם המלכה אליזבת השנייה
גרהאם היה ביחסים ידידותיים עם המלכה אליזבת השנייה, הוזמן לעיתים קרובות לאירועים מיוחדים על ידי משפחת המלוכה[83][84]. הם נפגשו לראשונה בשנת 1955 וגרהאם הטיף בקפלה של וינדזור, בשנה שלאחר מכן הוזמן על ידי המלכה. הקשר הידידותי ביניהם התקיים אולי משום שהיו שותפים לגישה מסורתית בהיבטים המעשיים של האמונה הנוצרית[85].
תפיסות במדיניות חוץ
גרהאם התבטא בגלוי כנגד הקומוניזם ותמך במדיניות המלחמה הקרה של ארצות הברית, לרבות תמיכתו במלחמת וייטנאם. בנאומו בשנת 1999 דן גרהאם ביחסיו עם המנהיג הצפון קוריאני המנוח קים איל-סונג, ושיבח אותו כ"קומוניסט מסוג אחר "ו"כאחד הלוחמים הגדולים לחופש בארצו כנגד היפנים". גרהאם המשיך וציין כי אף על פי שמעולם לא פגש את בנו של קים ואת המנהיג קוריאה הצפונית לשעבר, קים ג'ונג-איל, הוא "החליף עמו מתנות".
גרהאם היה תומך וידיד נלהב של ישראל. סיור שלו במדינה בשנת 1960 העלה את היוקרה והחשיבות של המדינה בקרב האוונגליסטים האמריקאים, ויצר את זרעי התמיכה הפרו-ישראלית החזקה הנמשכת עד היום. ב-1967 הוא קרא למנהיגי ישראל לא להיכנע ללחצים דיפלומטיים העלולים לסכן את ביטחון המדינה; פניות כאלה, המקובלות כיום על הימין האמריקאי, היו חריגות באותה תקופה. הוא עשה סרט, "ארצו" (“His Land”), על ישראל הממשיך להיות מוקרן בין האוונגליסטים הפרו-ישראליים.
היו לו קשרים עם גולדה מאיר אותה העריך מאוד. הוא הביע עמדות פרו ישראליות ואף הגן על היהדות בפני ידידו הנשיא ניקסון. במהלך כהונתו השמיע ניקסון לא מעט הערות אנטישמיות, (עובדה שלא הפריעה לו לשגר לישראל נשק במהלך מלחמת יום הכיפורים). "זה מצער, אבל זה קרה ליהודים בספרד, זה קרה להם בגרמניה וזה יקרה להם עכשיו באמריקה אם האנשים האלה לא יתחילו להתנהג כראוי. יכול להיות שיש להם משאלת מוות. זו הבעיה עם הידידים היהודים שלנו במשך מאות בשנים", אמר ניקסון. המטיף גרהאם ניסה לסנגר על היהודים: "הם לפחות היו תמיד נאמנים לתורת הנצח של אלוהים. הוא שפט אותם לפי התורה מדור לדור, והשתמש בהם לאורך ההיסטוריה תוך שהם שומרים על זהותם"[87][88].
גרהאם היה גם שיאן בהתגייסות למען היהודים שנרדפו בברית-המועצות לשעבר. הוא ייעץ לאחיו האוונגליסטים שלא להטיף ליהודים או לנסות להמיר את דתם. "בדיוק כפי שהיהדות מתייחסת בחומרה לכפייה דתית, המרת דת, והתנגדות להכניע בני אדם בניגוד לרצונם, כך גם אני", אמר גרהאם למשלחת של הוועד היהודי האמריקני, שנפגשה עמו ב-1973.
הוא קיבל פרסים מאיגוד הקהילות היהודיות והיה מאוד אהוד בהן. כאשר בשנת 1994, ה. ר. הלדמן, לשעבר עוזרו הבכיר של הנשיא ריצ'רד ניקסון, חשף את האנטישמיות הקיצונית של גרהאם, שהובעה בשיחות פרטיות עם ניקסון, בהקלטות סודיות מספריית ניקסון שפורסמו בשנת 2002: "הרבה יהודים הם חברים טובים שלי", אמר גרהאם לניקסון ב-1972. "הם מסתובבים סביבי והם ידידים שלי. כי הם יודעים שאני ידידותי לישראל וכן הלאה. אולם הם לא יודעים כיצד אני באמת חש לגבי מה שהם מעוללים למדינה הזאת, ואין לי את הכוח ולא את הדרך לטפל בהם". גרהאם גם אמר כי "טבעת החנק" היהודית בתקשורת "חייבת להישבר או שהמדינה הזאת תדרדר לתהום".
בשנת 2002 התנצל גרהאם על הדברים[89][90], ומנהיגי הקהילה היהודית קיבלו את התנצלותו - אך היחסים לא שבו לתיקונם עוד לעולם. "ידענו שניקסון הוא אנטישמי", אמר אברהם פוקסמן, אז המנהל הליגה הלאומית נגד השמצה, ל-JTA באותה תקופה, בעוד שגרהאם היה "בחור שכולנו הרגשנו בנוח אתו ... אך הוא היה כל כך נגוע בנגיף האנטישמיות".
הרב א.ג'יימס רודין, יועצו הבכיר של היועץ הבין-דתי של ה-AJC, כתב בהצהרה לאחרונה כי גרהאם הצטער על דבריו לגבי יהודים ויהדות. "הוא התנצל בפומבי עבורם, ביקש סליחה במהלך מסע הבישור שלו בשנת 2002 בניו יורק", כתב רודין. "הייתה לי שיחה פרטית אתו באותו זמן, שם הוא הביע חרטה אישית עמוקה וביקש ממני להעביר את התנצלותו הכנה לכלל הקהילה היהודית"[91].
אחרי מסע בישור ב-1957 בניו יורק, היו מספר נוצרים פרוטסטנטים פונדמנטליסטיים יותר שביקרו את גרהאם על הנטייה שלו לאקומניות, ואף כינו אותו "צר המשיח" ("אנטיכריסט")[92].
גרהאם ביטא השקפות של הכללה, וטען כי גם אנשים ללא אמונה מפורשת בישו יכולים להיוושע. בראיון שנערך ב-1997 עם רוברט שולר, אמר גרהאם:
אני חושב שכל אלה שאוהבים ומכירים את ישו, בין שהם מודעים לכך ובין שלא, הם חברים בגוף המשיח ... [אלוהים] קורא לאנשים מן העולם למען שמו, בין שהם באים מהעולם המוסלמי, או העולם הבודהיסטי או העולם הלא מאמין, הם חברים בגוף המשיח כי הם נקראו על ידי אלוהים. הם אולי לא יודעים את שמו של ישו אבל הם יודעים בלבם שהם צריכים משהו שאין להם, והם פונים אל האור היחיד שיש להם, ואני חושב שהם נושעו והם הולכים להיות איתנו בגן עדן[93]
איאן מוריי, שכתב מנקודת מבט פרוטסטנטית שמרנית, טוען כי "פשרנותו של גרהאם הן מילים עצובות מאדם שדיבר בעבר בביטחון על בסיס של עקרונות כתבי הקודש"[94].
השקפות על האישה
בשנת -1970 הצהיר גרהאם שהפמיניזם הוא "הד לפילוסופיה הכללית של המתירנות שלנו", וכי נשים אינן רוצות להיות "גורם תחרותי נגד גברים שוביניסטים"[95][96]. עוד אמר כי תפקידה של האישה, כאם וכעקרת הבית, הוא גורלה של "הנשיות האמיתית" על פי המוסר היהודי-נוצרי; טענותיו של גרהאם, שהתפרסמו ב" Ladies' Home Journal", עוררו מכתבי מחאה, והוצעו כ"התנגדות" להקמת ה"פמיניזם חדש" בפרסום שהתפרסם לאחר הפגנת מחאה במשרדי העיתון תוך הצגת דרישה לייצוג נשי בצוות הפרסום[97].
גרהאם היה ידוע היטב בנוהג שלו שלא לשהות במחיצתה של אישה אחרת מלבד אשתו. הדבר נודע בשם ה"חוק של בילי גרהאם" (להימנע מפיתוי במחיצתה של אישה שאינה רעייתו)[98].
בתו של בילי, באני, מספרת שאביה סירב להקנות לה ולאחיותיה השכלה גבוהה. כפי שדווח ב"וושינגטון פוסט"[99]: באני זוכרת שהיא חונכה על כך שחיי האישה, סובבים סביב היותה רעיה, עקרת הבית ואם. "מעולם לא עלה בדעתנו לפתח קריירה" אמרה. "רציתי ללכת לבית ספר לאחיות - לוויטון, הייתה תוכנית בת חמש שנים - אבל אבא אמר לא, לא היה עימות ואבא לא כעס, אבל כשהחליט, לא - בזה נגמר הוויכוח.". היא הוסיפה "הוא שכח מזה, אמא לא".
בילי דיבר עם אשתו לעתיד, רות, על נטישת שאיפתה לבשר בטיבט לטובת הליכה בעקבותיו, ולעשות אחרת יהיה "סיכול הרצון הברור של האל "[99]
לאחר שרות הסכימה להינשא לבילי, הוא ציטט מכתבי הקודש, תוך הטלת מרותו עליה באומרו "אז אני אוביל ואת תעקבי[99]."
דעות על הומוסקסואליות
גרהאם ראה בהומוסקסואליותחטא, ובשנת -1974 תיאר אותו כ"צורה של סטייה מושחתת"[100][100]. בשנת - 1993 הוא אמר כי לדעתו האיידס עשוי להיות "פסק דין" מאלוהים, אך כעבור שבועיים הוא חזר בו ואמר "אינני מאמין בכך, ואיני יודע מדוע אמרתי זאת"[101].
עמדתו המוצהרת של גרהאם הייתה שהוא אינו רוצה לדבר על הומוסקסואליות כעל בעיה פוליטית[101]. קורקי סיאמסקו, שכתב עבור NBC News, ציין כי לאחר תקרית 1993, גרהאם "התרחק במידה רבה מהנושא"[105]. לאחר מותו, קראו פרשנים אחדים לגרהאם "הומופוב"[106].
ספרים
גרהאם כתב את הספרים הרשומים בהמשך לפסקה זו. רבים מהם הפכו לרבי מכר. בשנות השבעים של המאה הקודמת למשל, נמכר ספרו "The Jesus Generation" (דורו של ישוע) ב-200,000 עותקים בשבועיים הראשונים לאחר פרסומו. מהספר "Angels: God's Secret Agents" (תורגם גם לעברית בשם "מלאכים, אגדה או מציאות"), נמכרו כמיליון עותקים תוך 90 יום מפרסומו. נטען כי ספרו "How to Be Born Again" (כיצד להיוולד שנית) עשה היסטוריה כאשר נמכר במהדורה הראשונה בכ-800,000 עותקים.
(Calling Youth to Christ (1947
(America's Hour of Decision (1951
(I Saw Your Sons at War (1953
(Peace with God (1953, 1984 (תורגם לעברית בשם: "שלום עם אלוהים")
(Freedom from the Seven Deadly Sins (1955 (תורגם לעברית בשם: "שבעת חטאי המוות")
(The Secret of Happiness(1955, 1985
(Billy Graham Talks to Teenagers (1958
(My Answer (1960
(Billy Graham Answers Your Questions (1960
(World Aflame (1965
(The Challenge (1969
(The Jesus Generation (1971
(Angels: God's Secret Agents (1975, 1985 (תורגם לעברים בשם "מלאכים, אגדה או מציאות")
(How to Be Born Again (1977
(The Holy Spirit (1978
(Evangelist to the World (1979
(Till Armageddon (1981
(Approaching Hoofbeats (1983
(A Biblical Standard for Evangelists (1984
Unto the Hills (1986
(Facing Death and the Life After (1987
(Answers to Life's Problems (1988
(Hope for the Troubled Heart (1991
(Storm Warning (1992
(Just As I Am: The Autobiography of Billy Graham(1997, 2007
(Hope for Each Day (2002
(The Key to Personal Peace (2003
(Living in God's Love: The New York Crusade (2005
(The Journey: How to Live by Faith in an Uncertain World (2006
(Nearing Home: Life, Faith, and Finishing Well (2011
(The Heaven Answer Book (2012
(The Reason for My Hope: Salvation (2013
(Where I Am: Heaven, Eternity, and Our Life Beyond the Now (2015
^William (Billy) F. Graham, [". Archived from the original on . Billy Graham Evangelistic Association], January 31, 2007.
^ 12Bruns, Roger, ["A Farm Boy Becomes a Preacher" Billy Graham: A Biography. Greenwood biographies.], Greenwood Press. pp. 5–14. ISBN 978-0-313-32718-6., 2004
^Horstmann, Barry M., [www2.cincinnati.com/billygraham/p_man.html "Billy Graham: A Man With A Mission Impossible"], Cincinnati Post. Retrieved August 18, 2007., June 27, 2002
^King, Randall E, "When Worlds Collide: Politics, Religion, and Media at the 1970 East Tennessee Billy Graham Crusade", (1997) Journal of Church and State. 39 (2): 273–95. doi:10.1093/jcs/39.2.273. JSTOR 23919865.
^למען הדיוק הוא כינה אותם crusades, שמשמעו אמנם "מסעי צלב", אך כוונתם שונה - לא לשחרר את ירושלים מידי "הכופרים המוסלמים" אלא לעורר את הקהל לתשובה לאלוהים ולבשורת ישו כמושיע אישי
^Nancy Gibbs & Richard N. Ostling, God's Billy Pulpit, Time
^"Pilgrim Preacher: Billy Graham, the Bible, and the Challenges of the Modern World". Museum of the Bible. 21.4.2020.
^Keith Hunt & Gladys Hunt,, For Christ and the University: The Story of InterVarsity Christian Fellowship of the USA – 1940–1990, InterVarsity Press, 1991
^Oliver Barclay, [Oliver_Barclay.pdf The Times. London: Times Newspapers Limited. October 4, 2013. Retrieved December 13, 2013.], The Times. London: Times Newspapers Limited.
^ 12(Miller, Steven P. (2009, [bookshttps://books.google.com/books?id=WBKaYVni9Z8C&pg=PA92 Billy Graham and the Rise of the Republican Souyh], Philadelphia: University of Pennsylvania Press. p. 92. ISBN 978-0-8122-4151-8. Retrieved April 9, 2015.
^Graham, Billy (July 16, 1974). Why Lausanne? (Audio recording). Lausanne, Switzerland: Billy Graham Center Archives.
^Making Christ known: historic mission documents from the Lausanne Movement,, Stott, John (1997) Foreword by Billy Graham", 1974–1989. US: Wm. B. Eerdmans Publishing Company. ISBN 0-8028-4315-8.
^Kennedy, John W., "The Most Diverse Gathering Ever, Christianity Today. Retrieved December 13, 2013.
^Grant Wacker. America's Pastor: Billy Graham and the Shaping of a Nation Look for the purposes 2014) p. 2.
^CNN, [rmon-cult-reference-from-website-after-romney-meeting/comment-page-14/ "Billy Graham site removes Mormon 'cult' reference after Romney meeting". .], Billy Graham site, October 16, 2012. Retrieved October 17, 2012.
^ 12Billy Graham: His Life and Influence., David Aikman, pp. 203–10. ISBN 978-1-4185-8432-0.
^William G. McLoughlin (25 באוקטובר 1991). "The Essence of Billy Graham; A Warm but Honest Biography of the Evangelist". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
^The Independent. Loughrey, Clarisse, [us-evangelical-preacher-the-crown-visit-a8221816.html "Billy Graham dead: Truth behind Queen Elizabeth II's friendship with the US evangelical preacher"], http://www.independent.co.uk/, February 21, 2018
^Dr. Billy Graham trying to avoid offending Soviets", United Press International story in Minden Press-Herald, May 10, 1982, p. 1
^Unspecified, [(הקישור אינו פעיל, 7.03.2018)http://www.newsweek.com/id/46365/page/5 Pilgrim's progress], Newsweek. August 14, 2006. Retrieved September 20, 2008.
^Unspecified, [(הקישור אינו פעיל, 7.03.2018)http://www.newsweek.com/id/46365/page/5 Pilgrims progress], Newsweek. August 14, 2006. Retrieved September 20, 2008.
^Ron Kampeas, Billy Graham’s difficult legacy: Pro-Israel in public, deriding Jews in private, www.timesofisrael.com, 21 February 2018
^Sherwood Eliot Wirt, Billy: A Personal Look at Billy Graham, the World's Best-loved Evangelist. Wheaton,, . Wheaton, Illinois: Crossway Books. p. 97. ISBN 0-89107-934-3., (1997)
^Cited in Iain Murray, Evangelicalism Divided (2000), pp. 73–74.
^Iain Murray, Evangelicalism Divided (2000), p. 74
^Graham, Billy (December 1970). "Jesus and the Liberated Woman". Ladies' Home Journal. 87: 40–4.
.jpg)
