כבר באולימפיאדת מינכן (1972) נערכה תחרות ראווה בבדמינטון, וטורניר דומה נערך גם באולימפיאדת סיאול (1988). באולימפיאדת ברצלונה נכלל הענף לראשונה במשחקים באופן רשמי. באותם משחקים נערכו ארבעה מקצים, לגברים ולנשים, ליחידים ולזוגות. באולימפיאדת אטלנטה (1996) נוסף מקצה חמישי, לזוגות מעורבים. חידוש נוסף שנעשה באטלנטה היה הוספת משחק על המקום השלישי, לאחר שבברצלונה שני המפסידים בשלב חצי הגמר זכו במדליית ארד.
שיטת הטורניר
בתחרויות היחידים, כל מדינה יכולה לשלוח לכל היותר שני שחקנים. השחקנים מחולקים ל-16 בתים, שבכל אחד מהם שניים או שלושה שחקנים. מחולקים השחקנים בסיבוב הראשון לבתים שבכל אחד שניים או שלושה. 16 השחקנים שסיימו כראשי הבתים מעפילים לשמינית הגמר, והמשך הטורניר מכאן ואילך הוא בשיטת נוקאאוט. המנצח בגמר זוכה במדליית זהב, והמפסיד במדליית כסף. שני המפסידים בחצאי הגמר נפגשים למשחק על מדליית הארד.
לתחרויות הזוגות רשאית כל מדינה לשלוח שני זוגות. מספר הזוגות הכולל הוא 16, והם מחולקים לארבעה בתים. שני הזוגות שסיימו במקומות הראשונים בכל בית מעפילים לשלב רבע הגמר, בשיטת הצלבה. גם כאן, הזוג המנצח בגמר זוכה במדליית זהב, הזוג המפסיד זוכה במדליית כסף, ושני הזוגות שהפסידו בחצאי הגמר מתחרים על מדליית הארד.
מדליות
לאורך השנים זכו שחקני בדמינטון מ-10 מדינות במדליות אולימפיות. סין נהנית מדומיננטיות בענף, במיוחד מאז אולימפיאדת סידני (2000). שחקני הבדמינטון הסינים זכו ב-16 מדליות זהב מתוך 29 שחולקו עד כה, כולל כל 5 מדליות הזהב באולימפיאדת לונדון (2012) וב-38 מתוך 91 המדליות שחולקו בכלל. גם המדינות הבאות אחריה בטבלת המדליות, קוריאה הדרומית ואינדונזיה, הן מדינות אסיאתיות. בששת הטורנירים האולימפיים שנערכו עד כה גם יחד, היה רק אלוף אולימפי אחד שלא היה אסיאתי, ורק 10 מדליות חולקו לשחקני בדמינטון שאינם ממדינות אסיה.
