אִלְתִּית, או באנגלית סַלְמוֹן (Salmon), הוא שם כולל למספר מיני דגי מאכל, המשתייכים למשפחת הסלמוניים. מין אחד משתייך לסוג אלתית, ומקורו באוקיינוס האטלנטי, ושאר המינים משתייכים לסוג אלתית פסיפית, ומקורם באוקיינוס השקט. ניתן גם למצוא דגים אלו בימות הגדולות ובימות אחרות.
דגי האלתית תפסו תפקיד מרכזי בתרבותם ובאורחות חייהם של תושבי החוף באזור מחיית הדגים. ברוב התרבויות לחופו הצפוני של האוקיינוס השקט קיימים טקסים שבהם מזכירים את שובו של הדג אל החוף. במשך מאות שנים לכדו בני אדם את דגי האלתית בדרכם במעלה ערוצי הנחלים. בני תרבות האינו בצפון יפן אילפו כלבים לתפוס את דגי האלתית בשחותם במעלה הנחל. כיום נלכדים דגי האלתית בעיקר במפרצים ובסמוך לחוף הים. דיג האלתית ברשתות גרירה ארוכות נאסר במקומות רבים.
קיים חשש באשר להידלדלות אוכלוסיית דגי האלתית באוקיינוס האטלנטי ובחלקים מסוימים של האוקיינוס השקט, להוציא את חלקיה הצפוניים של קולומביה הבריטית ואלסקה, שם הדג עדיין מצוי בשפע. ההערכה היא כי כמות דגי האלתית בתחילת המאה ה-21 בנהר קולומביה שבמדינות וושינגטון ואורגון בארצות הברית, היא רק 3% מכמותם בעת שביקרו במקום לואיס וקלארק בתחילת המאה התשע-עשרה.
דגי האלתית, באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט גם יחד, מושכים דייגים חובבים רבים בעולם כולו. באלסקה ישנם אזורים שבהם אסור להכניס דגי אלתית משום שיש להם ריח חזק המושך דובים. הדבר מהווה סכנה ממשית ובהתאם לכך הרשויות מציבות שלטים האוסרים זאת.
המקור הטבעי של האלתית הוא בחצי הכדור הצפוני בלבד, אך מינים של אלתית הובאו על ידי האדם גם לחצי הכדור הדרומי, בעיקר לצ'ילה ולניו זילנד. ארבעה מינים דמויי-דקר מכונים בשם "סלמון אוסטרלי" (Arripis), ומקורם בחצי הכדור הדרומי, אך הם לא משתייכים למשפחת הסלמוניים, והדמיון היחידי בינם לבין דגי האלתית הוא הרגלם לעלות למים מליחים ולעיתם נדירות גם למים מתוקים.
בדרך כלל דגי אלתית בוקעים מן הביצים במים מתוקים, נודדים לים ושבים להתרבות במים מתוקים. על פי סיפורי עם, הדגים שבים להטיל ביצים ולהפרותן בדיוק באותה נקודה שבה בקעו, ומחקרים מודרניים מראים כי לפחות 90% מהדגים המתרבים בערוץ נחל מסוים, אכן בקעו באותו ערוץ. באלסקה המעבר מערוץ מים אחד לאחר מאפשר לדגי האלתית לאכלס ערוצים חדשים, למשל אלה הנוצרים מנסיגת הקרחונים.
הדרך שבה מנווטים דגי האלתית את דרכם בים עדיין לא התבררה עד תומה, אך ההשערה היא כי לחוש הריח המפותח של דגים אלה יש תפקיד מפתח ביכולת זו. במהלך מסעם המפרך במעלה הנהרות וההרים יכולים דגי סלמון לשחות 1,400 ק"מ נגד זרמים חזקים, לזנק במפלים שוצפים בגובה 4 מטרים ולהעפיל לגובה של יותר מ-2 ק"מ. בכל מיני האלתית באוקיינוס השקט, הדגים הבוגרים מתים בתוך ימים ספורים עד שבועות מעת שהטילו ביצים והפרו אותן. אולם, אף זני האלתית, השורדים יותר ממחזור אחד של ביוץ והפריה, אחוז התמותה לאחר הטלת הביצים הוא גבוה מאוד (כנראה 40%–50%). בזנים אלה, הדגים מסוגלים לשניים עד שלושה מחזורי הטלת ביצים.
האלתית הוא דג מאכל פופולרי. הוא נתפס כמאכל בריא יחסית הודות לתכולה הגבוהה של חלבון בבשרו ורמות נמוכות של שומן וכן הודות לתכולה הגבוהה של אומגה 3. אולם, בהתאם לדיווחים בירחון Science, דגי אלתית אשר גודלו בבריכות דגים עלולים להכיל רמות גבוהות של דיאוקסין. רמות הרעלן PCB עשויות להיות גבוהות פי שמונה בדגי אלתית שגודלו בבריכות מאשר בדגים שגדלו בטבע ואף רמות אומגה 3 נמוכות יותר בדגי בריכה מאשר בדגי פרא. למרות זאת, הסוכנות הבריטית לתקני מזון (Food Standards Agency) מצאה כי התועלת באכילת דגי אלתית מבריכות עולה על הסיכון הכרוך בחומרים המזהמים אותם. כמות מתיל הכספית (CH3Hg) בדגי אלתית היא נמוכה ביותר ביחס לדגי מאכל אחרים.
רוב דגי האלתית האטלנטית הנמכרים בשוקי העולם הם דגי בריכות (יותר מ-99% מהם) בעוד שרוב דגי האלתית מהאוקיינוס השקט הם דגים הנידוגים בים (יותר מ-80% מהם). סך מכירות דגי אלתית אשר גודלו בבריכות הוא פי 85 מדגי פרא.[1]
צבע בשרו של דג האלתית נע בין כתום לאדום, על אף שקיימים בטבע אף דגי אלתית שבשרם לבן. מקורו של צבע בשר האלתית בפיגמנטים קרוטנואידיים, במיוחד אסטקסנסין. מקור הפיגמנט בדגים הגדלים בטבע הוא באכילת סרטנים. כיוון שצרכנים אינם נוטים לרכוש דגי אלתית אשר בשרם לבן, מגדלי דגי הבריכות מוסיפים את הפיגמנט למזונם של הדגים באופן מכוון, זאת כיוון שמזון דגי הבריכות אינו מכיל בדרך כלל פיגמנטים. לאסטקסנטין אף תפקיד חשוב בהתפתחות מערכת העצבים של הדג, דבר המגביר את פריונו וקצב גידולו.
בנוסף למכירות הדג הנא, אלתית נמכר אף בשימורים וכן כדג מעושן, בעישון קר או חם. לקס עשוי להיות אלתית בעישון קר או בכבישה בחומץ. מביצי האלתית מופק קוויאר אדום.
בשר אלתית נא עשוי להכיל את הנמטודה אניסקיס (Anisakis), טפיל ימי הגורם למחלת האניסקיאזיס בבני אדם. לפני התפתחות שיטות קירור המזון, היפנים לא נהגו לאכול בשר נא של דג האלתית. הדג וביצי האלתית הם מאכלים חדשים במטבח היפני ומשמשים להכנת סשימי וסושי.
חקלאות דגי סלמון היא חקלאות מים הכוללת הדגרה ופיטום של סלמונים במתקנים מבוקרים למטרות מסחריות, או לחלופין רק הדגרת ביצים לשם שחרור הדגיגים בטבע לתגבור אוכלוסיית הבר המידלדלת עקב דיג-יתר. דגי אלתית שנמכרים בישראל מקורם בייבוא מחקלאות מים של סלמוניים באירופה. סלמוניים (כולל טרוטות עין-הקשת) הם, לצד קרפיונים ואמנונים, שלוש משפחות הדגים העיקריות בהן נעשה שימוש בחקלאות מים ברחבי העולם.[2] בשנת 2018 הוערך שווי חקלאות הסלמוניים העולמית ב-15.4 מיליארד דולר.[3] ייצור דגי הסלמון בחקלאות גדל פי עשרה במהלך 25 השנים שבין 1982 ל-2007. בשנת 2012 היצרניות המובילות של סלמונים היו נורווגיה (היצרנית המובילה בעולם, עם כשליש מהשוק), צ'ילה, סקוטלנד וקנדה.[4]
חקלאות הסלמוניים סופגת ביקורת בשל השפעותיה הסביבתיות והבריאותיות. רוב הביקורת נוגעת להשפעותיה על 8 מיני סלמון הבר וכן על בעלי חיים ימיים אחרים. חלק מהמאבק בנושא נובע מתחרות מסחרית בין דייגי הסלמון המסחריים לתעשיית חקלאות הסלמון, אותה הם מאשימים בהאצת דלדול סלמוני הבר.[5] אולם למעשה, גם דגי סלמון שנמכרים כ"דגי פרא" מהים הפתוח, מגיעים לעיתים קרובות ממדגרות תעשייתיות של סלמונים אל הים. כבר בסוף המאה ה-19 פעלו באירופה ובצפון אמריקה מדגרות סלמונים שניסו לפצות על הדיג המתגבר בעזרת הרבייה מלאכותית של סלמונים ושחרורם לים. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 הושקו מדגרות מסוג זה על ידי ארצות הברית, קנדה, יפן וברית המועצות. הטכניקה העכשווית המשתמשת בכלובי ים צפים מקורה בנורווגיה בסוף שנות ה-60.[6]
לרוב מתחלקת חקלאות המים של הסלמונים לשני שלבים ומתקני ייצור עיקריים, בין היתר בשל מחזור החיים הייחודי של דגי האלתית, הבוקעים וחיים בתחילת חייהם בנהרות מים מתוקים, ורק כעבור שנה ויותר מגיעים לאוקיינוס המלוח. בשלב הראשון, הסלמון בוקע מביצים ומגודל ב"מדגרות" ביבשה בתוך מכלי מים מתוקים. רק כעבור שנה עד שנה וחצי, הוא מועבר לכלובי ים צפים או מכלאות-רשת המעוגנות למפרצים או פיורדים מוגנים לאורך חוף ים. שם, בשלב השני, הוא מפוטם למשך שנה עד שנתיים עד שמובילים אותו למתקן העיבוד והורגים אותו.[7] המדגרות צריכות ליצור זרימה תמידית של מים כדי שהבצים והדגיגים יתפתחו באופן תקין. יש מדגרות חדישות שממחזרות את המים, אך יש כאלה שעושות שימוש נרחב בשאיבה והזרמה של מים מהסביבה הימית ואליה. מדגרות מסוג זה, כמו רוב המדגרות לייצור "סלמוני בר" באלסקה, משתמשות במעל 100 טונות של מים כדי "לייצר" 1 ק"ג דגיגי סלמון.
כלובים ימיים עשויים לרוב רשת, עם מסגרת מפלדה או מפלסטיק. הם יכולים להיות מרובעים או עגולים, ברוחב 10 עד 32 מ' ובעומק 10 מ', ובעלי נפח שבין 1,000 ל-10,000 מ"ק. כלוב ים גדול יכול להכיל עד 90,000 דגים. לרוב מונחים הכלובים זה לצד זה ב"חווה ימית", עם רציף צף ושבילי גישה לאורך גבולות הרשת. הצפיפות המקובלת לסלמון אטלנטי היא בין 8 ל-18 ק"ג למ"ק.[8] בניגוד למערכות סגורות או מחזוריות, כלובי הרשת הפתוחים של גידול סלמונים מורידים אמנם את עלויות הייצור, אך אינם מספקים כל חסם יעיל להזרמת פסולת, טפילים ומחלות למי החוף הסובבים את הכלובים.[9]
סלמונים הם דגים טורפים, ובתעשייה הם מוזנים בכופתיות של מזון מעובד המכיל לרוב קמח דגים ושמן דגים לצד חיטה, סויה וקמח נוצות. בהיותם קרניבורים, הסלמונים לא מעכלים היטב פחמימות מצמחים ומשתמשים בשומנים במקום בפחמימות כמקור אנרגיה ראשוני. נעשים ניסיונות רבים בהזנת סלמונים בחלבונים מצמחים, חרקים ואצות, ופותחו משטרי תזונה המאפשרים לפטם סלמונים ללא רכיבי דגים כלל. עם זאת, הן עדיין נחשבות בלתי משתלמות מבחינה מסחרית. כדי "לייצר" 1 ק"ג סלמון בכלוב נחוץ להאכילו בלפחות 2–5 ק"ג דגי בר. נכון לשנת 2008, 50-80% מתפוקת שמן הדגים העולמי משמשת לפיטום סלמונים בכלובים.[10] סלמוני משק מוזנים גם בקרטנואידים אסטקסנטין וקנתקסנטין, כדי שצבע בשרם ידמה לזה של סלמון בר (ורוד-כתום) שמקבל את צבעו מתזונתו הטבעית.
תעשיית כלובי הסלמון מעוררת דאגה רבה בשל השפעותיה על הסביבה הימית ובפרט על סלמוני הבר. בכתב-העת PLoS Biology פורסמה ב-2008 סקירת אוכלוסיות של חמישה מיני סלמון בסקוטלנד, באירלנד, בקנדה האטלנטית ובקנדה הפסיפית, על רקע הירידה הדרמטית בשכיחות מינים אלה מסוף שנות ה-80. החוקרים השוו בין אוכלוסיות הסלמון שעוברות בנדידתן ליד חוות כלובים לאוכלוסיות שנמצאות הרחק מחוות כאלה, והתוצאות חד-משמעיות: רמת ההישרדות של האוכלוסיות שבאזור הכלובים נמוכה יותר, ובמקרים רבים היא נופלת מ-50%. בסביבת חוות גדולות, צמצום האוכלוסייה גדול יותר.[11] אולם, גם תעשיית דיג "סלמון הבר" אינה נבדלת ושונה בהכרח, וכיום גם היא מסתמכת רבות על הדגרה מלאכותית של דגיגי סלמון ואכלוסם במקווי מים טבעיים. גם פעילויות אלה מעוררות דאגה בשל השינויים הגנטיים הבלתי מכוונים שנגרמים לאוכלוסיות סלמוני הבר (אחידות גנטית, כישורי הישרדות פחותים) כתוצאה מכך. ואלה ההשפעות הסביבתיות המדאיגות ביותר של חקלאות הסלמוניים:
עקב הצפיפות בבריכות ובכלובי הדגים, דגי האלתית בתעשייה סובלים ממחסור בחמצן, ממים חומציים עקב השתן והצואה שפוגעים בעיניהם[35], מטפילים ומחלות, מחומרי ההדברה נגד טפילים ופטריות, מהחנקת דחף הנדידה, ועוד. מחקר שפורסם ב-2016 מצא כי דגי אלתית בכלובי הפיטום המסחריים מצויים במצב קבוע של מתח (בדמם נמדדו רמות גבוהות במיוחד של הורמונים המקושרים למצבי סטרס, עקה). כרבע מהם מפתחים תסמינים התנהגותיים של אפתיה ואנורקסיה האופייניים למצבי דיכאון במינים יבשתיים של בעלי חיים, וחלקם אף מפסיקים לאכול ומרעיבים את עצמם למוות.[36][37] דגי סלמון רבים בכלובים סובלים מעיוותים גופניים ניכרים,[38] המיוחסים לקצב הגדילה המהיר שנכפה עליהם ולחיסונים המוזרקים להם כשהם מפרפרים.[39] כמחצית מדגי הסלמון בכלובים ברחבי העולם חירשים או כמעט-חירשים, כתוצאה מקצב הגדילה המהיר שנכפה עליהם.[40] מעל 95% מהם סובלים מעיוותים גופניים הקשורים בקצב הגדילה הלא טבעי.[41][42] תחקיר סמוי שנערך במדגרות תעשיית הסלמון ונחשף באוקטובר 2019 תיעד את הפגיעות החמורות שגורמות זריקות החיסונים וטיפולים ידניים נוספים לדגים, פצעים פתוחים שנגרמו מציוד וטפילים, וכן את הפקרתם של המוני דגים "לא כלכליים" לגסיסה איטית בחביות בהן הם נמחצים או נחנקים.[43] דוחות ביקורת ממשלתיים שנחשפו (עקב בקשה לפי חוק חופש מידע) גילו כי מעל 9 מיליון דגי סלמון מתים בכלובי התעשייה בסקוטלנד מדי שנה ממחלות ומטפילים.[44]