חוש הריח הוא היכולת להבחין בכימיקליםנדיפים באוויר. ברקמת האף של האדם קיימים תאים קולטי ריח ודרך גירוי עצבי עובר המידע למוח. חוש הריח מתקיים בצורות שונות גם בקרב בעלי חיים.
פעילות
חוש הריח וחוש הטעם בנויים על כימורצפטורים. שני החושים תלויים בריכוזים של חומרים שמומסים בדרך כלל בנוזל. שניהם פועלים בדרך כלל בשילוב זה עם זה, ומסייעים לזהות את טיב המזון, ולהימנע, לדוגמה, מאכילת מזון רעיל או מקולקל. כ־80% מטעמו של האוכל נקבע על ידי חוש הריח.
ברקמת האף קיימים תאים קולטי ריח (Olfactory cells), שחשים בשינויים בריכוזי חומרים שונים, ומעבירים מידע זה בצורת דחף עצבי. הדחף עובר דרך מעברים מיוחדים בגולגולת אל פקעת ההרחה (Olfactory Bulb), שמעבירה את המידע דרך עצב הריח אל מרכז ההרחה במוח.
באף האנושי קיימים כ-6 מיליון קולטנים, המתחלקים לכ-400 סוגי טיפוסים שונים. משך החיים של רצפטור הוא כ-60 יום.
בעבר העריכו את מספר הריחות שאדם יכול להבחין ביניהם ב-10,000 אך מחקר חדש מעריך שהמספר גדול בהרבה. ההערכה עבור בעלי חוש ריח לא מפותח מתחילה ב-70 מיליון ריחות ועבור בעלי חוש ריח מפותח ביותר מעריכים כי יש יכולת הבחנה בין 10 בחזקת 31 ריחות, וההערכה עבור אדם ממוצע היא של 10 בחזקת 12 (טריליון).[1]
חוש הריח משפיע לא מעט על החלטות שמקבלים בני אדם כמו בחירת מאכלים, ואף בחירת בני זוג. על פי מחקר של ד"ר לביא סקונדו וד"ר קובי סניץ מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן, לכל אדם יש תפיסת ריח ייחודית, שניתן להבדילה מזו של אדם אחר. אנשים בעלי תפיסת ריח דומה יכולים להיות מועמדים טובים להשתלות אחד לשני.[2]
מחקרים
כאמור, פקעת ההרחה היא האזור במוח שמאפשר לנו לקלוט ולעבד ריחות מהסביבה. בנובמבר 2019 פורסם על ידי חוקרים ממכון ויצמן למדע ומאוניברסיטת מלבורן מחקר[3] שבמהלכו התגלה כי נשים שנולדו ללא פקעת הרחה כלל בכל זאת הצליחו לקלוט ולעבד ריחות. החוקרים העלו מספר השערות שביניהן בעקבות מום מולד פקעת ההרחה נדדה מאזור המוח לאזור אחר בגוף, או שהתפתחו פקעיות אחרות במוח שכן תמכו בחוש הריח, אך שום השערה לא אוששה מחקרית עדיין, והתופעה נותרה תעלומה.[4]