בשנת ה'תרפ"בגירש את אשתו בגירושין שעוררו הדים רבים בפולין[א], מכיוון שהייתה עקרה[ב], ובשנת ה'תרפ"ד נשא בזיווג שני את גיטל, בתו של רבי יעקב משה בן רבי אליעזר צבי ספרין מקומרנה (לפני כן הייתה נשואה לרבי חיים נחום ממושצ'יסק, בנו של רבי דוד מקשאנוב) אך גם ממנה לא נולדו לו ילדים.
הנהגתו
עם הסתלקות אביו בט"ו בשבטה'תרס"ג מילא את מקומו באדמו"רות בראדזימין. נודע כבעל מופת, ונהג לומר שאין חילוק בין ישועה בדרך הטבע לישועה שלמעלה מדרך הטבע. התנגד לניתוחים וגם בחוליו סירב בתוקף שינתחו אותו[1]. את תורותיו, שהיו בנויות על קבלה וחסידות בדרך קרובה לחב"ד, היה משמיע בהזדמנויות רבות, והן התאפיינו באורכן. על אף שהיה מרבה בתעניות, תואר כבעל הופעה חיצונית מרשימה ("גבה קומה ורחב גרם בעל זקן אדמוני"), התאפיין בקול חזק, והיה מתפלל בהתלהבות רבה ובתנועות בולטות[2].
בשנת ה'תרע"ב הקים ישיבה בראדזימין בשם "ארחות חיים", בראשה העמיד את מקורבו רבי פינחס מנחם זינגר (בעל "מגדים חדשים") ששימש גם כסופרו[ג]. מנהלה הרוחני משנת ה'תרפ"ה היה הרב ישראל פרנקפורטר. מדי פעם גם מסר בה ראמ"מ שיעורים בעצמו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר לוורשה – כאדמו"רים רבים בפולין בתקופה זו. בוורשה קבע את חצרו[דרושה הבהרה] ברחוב "פאוויה" (Pawia)[3]. הוא פתח מחדש את הישיבה בה היה מוסר שיעור בפני קבוצת צעירים מדי יום. בתקופה זו התעשר מאוד לאחר שרכש נדל"ן בוורשה[ד]. בוורשה התפרסמו במיוחד ההקפות שהיה עורך בחג שמחת תורה, הן ארכו שעות רבות במהלכן היה רוקד ללא הפוגה עם ספר תורה, ורבים מתושבי העיר היו באים לחזות בהן.
ראמ"מ היה פעיל במיוחד בעסקי ציבור בפולין. הוא ייסד חברות "שומרי שבת" בערים ועיירות רבות ברחבי פולין, החברה פעלה לסגירת החנויות בערבי שבתות עם הדלקת נרות שבת, על ידי שליחת משגיחים מיוחדים, ובתקופת מגוריו בוורשה הוא עצמו היה יוצא עם השליחים להתריע על כניסת השבת.
פרסם פעמים רבות אזהרות שונות בנוגע לעניינים הלכתיים שהתעוררו, בעיקר בענייני כשרות. וכאשר נדרש, גם תרם ממונו לטובת העניין. כאשר בשנת תרס"ח התפרסם שבעיר סוקולוב פודלסקי מכר סופר סת"םבתים של תפילין ללא פרשיות בתוכן, יצא ביוזמה לבדיקת תפילין ברחבי פולין תוך הסכמה לממן מכיסו את עלות הבדיקה לחסרי יכולת[4].
אופייני להנהגתו הוא המאורע שאירע בחורף תרצ"ג, כאשר שמע שבבית חולים בוורשה כלי הבשר והחלב מעורבים, הלך לשבור בעצמו את כל הכלים בפומבי, ומימן מכיסו מערכות כלים חדשות בעלות של אלפי זלוטי. בשנת 1930 הזמין אליו את עורכי העיתונים היהודיים בוורשה, ודרש מהם לחדול מחילולי השבת בעריכת העיתונים ובהדפסתם. בעקבות פעילותו הנמרצת בעניינים דתיים, נמתחו עליו ביקורות רבות על ידי החוגים החילוניים בפולין, ובפרט על ידי הבונד.
ארגן מספר אספות ציבוריות בוורשה בשלהי תקופת השלטון הצארי בפולין. כך למשל, בשנת תרע"א קרא לאספת רבנים לביטול החוק של שביתת יום ראשון[5].
הוא התפרסם גם בפעולותיו היו למען החיילים היהודים ששירתו בצבא. לקראת פסחתרס"ד בעיצומה של מלחמת רוסיה-יפן דאג הרבי למשלוח של חמישה קרונות רכבת של מצות בעבור החיילים היהודים שבפורט ארתור. על פועלו זה קיבל מכתב תודה ממפקדי הצבא הצארי. כך דאג גם לאוכל כשר בעבור האסירים היהודים, ולהכשרת מטבחי הצבא הפולני לחג הפסח. ואף ניסה ללא הצלחה לשכנע את ראשי הבונד להכשיר את מטבחיהם לפסח. לצורך עסקנותו נפגש רבות גם עם פקידי הממשלה על אף שלא שלט בשפה הפולנית והיה מדבר גרמנית מעורבת ביידיש. באחת הפעמים אף נפגש עם יוזף פילסודסקי.
רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן (מימין, חבוש במגבעת), עם משמשו אברהם יצחק ויינשטיין, ברחובות ורשה.
היה ידוע בחיבתו לארץ ישראל ובפעילות למען היישוב. בשנת ה'תרס"ו מונה לנשיא כולל פולין אחרי פטירת הנשיא הקודם רבי מרדכי הורוויץ מפיוטרקוב. לאחר כמה שנים, בסביבות שנת תרע"ג, התפטר מתפקידו כנשיא כולל פולין עקב העומס הרב בהנהגת הישיבה[7], אך המשיך לפעול רבות בענייני ארץ ישראל. הוא סייע רבות למתיישבים הראשונים בבני ברק בראשותו של יצחק גרשטנקורן שהתקבל אצלו באהדה מופגנת. באספה שנערכה בביתו בחורףתרפ"ב מונה לנשיא אגודת המייסדים "בית ונחלה", הוא תרם לאגודה 65,000 מארק, ומדי שבוע השתתף באספה של חברי האגודה[8], אך פרש ממנה לאחר שדרישתו להתיישב באחת מ"ארבע ערי הקודש" לא התקבלה[9].
בעקבות זאת אורגנו בהמשך אספות מחאה מטעם היישוב היהודי ברחבי הארץ, באספת המחאה שנערכה בירושלים בהשתתפות כרבבה, נאם ראמ"מ ופרץ בבכי באמצע נאומו שהותיר רושם עז על הנאספים. בעקבות מחאות היישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם על ההתנגשות, שבה נפגעו מתפללים יהודים, מינתה ממשלת בריטניה בהסכמת חבר הלאומים "ועדה לקביעת הזכויות והתביעות השנויות במחלוקת של היהודים והמוסלמים בכותל המערבי" – ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית". הוועדה קיימה דיון על גבולות הסטטוס קוו, כשבו נגבו עדויות מיהודים ומוסלמים על הרשאת היהודים להציב כיסאות, ספסלים ומחיצות בימי השלטון העות'מאני. לבסוף הוכרע הדיון לטובת המוסלמים ועל פי עדותם כי מעולם לא הובאו כיסאות או הוצבו מחיצות בכותל המערבי[11]. למעשה היו מובאים לכותל המערבי ספסלים ותשמישי קדושה בהעלמת עין מצד המוסלמים על ידי תשלום לשומרי הווקף[12], וכך גם מופיע בתצלום מראשית המאה ה-20[13].
בשנותיו האחרונות חלה בסוכרת ובדלקת ריאות וסבל גם משושנה ברגלו. מצבו החמיר בקיץ תרצ"ד בעת ששהה באוטבוצק, והוא נותח בו' באלול תרצ"ד באוטבוצק, לאחר שסירב בתוקף שיעבירו אותו לוורשה לצורך הניתוח, על אף המלצת הרופאים להעברה. למחרת, ביום השבת, הוסיפו לו את השם "רפאל" על פי הוראת רבי יצחק זליג מורגנשטרן, האדמו"ר מסוקולוב. נפטר באוטבוצק באור ליום שני ט' באלולתרצ"ד לפנות בוקר. בית דין מיוחד שהתכנס לדון בשאלת מקום קבורתו הכריע לקבור אותו באוהל סבו רבי יעקב אריה בוורשה, ולא בראדזימין שם קבור אביו. מסע הלווייתו יצא מבית המדרש של חסידי פוריסוב בו שכנה ישיבתו, בהשתתפות המונים – בהם רבני ואדמו"רי ורשה.
מכיוון שלא הותיר אחריו צאצאים, מילא את מקומו בן אחותו רבי חיים יעקב אריה מורגנשטרן, חתן רבי מנחם מאמשינוב. רחי"א מורגנשטרן היה אדמו"ר בווישקוב ועבר לראדזימין לאחר פטירתו של ראמ"מ. חלק מהחסידים עברו לאחיו של רחי"א מורגנשטרין, רבי אברהם פנחס מורגנשטרן משדליץ, שכיהן כאדמו"ר בוורשה. שני אדמו"רים אלו נספו בשואה.
ספריו ותורתו
ראמ"מ היה יוצר תורני פורה ביותר. הוא הותיר אחריו יותר מ-200 כרכים של חידושי תורה בכתב יד, ובביתו ישבו כמה מעתיקים שכתבו בקביעות את דברי התורה שהשמיע, בהם רבי צבי הירש יאיר מרייוויץ ורבי אברהם נייערמן מהנריקוב.
בין ספריו שהודפסו:
חינוך הבנים – יצא לאור לרגל ייסוד ישיבת "ארחות חיים" בראדזימין
בדברי תורתו ניכרה השפעה של דרך חב"ד אותה קיבל מרבי שלמה זלמן שניאורסון מקאפוסט. בסיפורת החסידית אודותיו הוגדר כ"אדמו"ר רוסי" (ביידיש: "א רוסישער רבי") משום כך. כפי שאמר על עצמו, הוא מיזג בתורתו את דרך החסידות הפולנית שכונתה אצל חסידי חב"ד "חג"ת" (ראשי תיבות: חסד, גבורה ותפארת) על שם הספירות המרכזיות בהגות החסידית הנפוצה בה, שעיקרן באהבת ה' ויראתו, עם הדרך החבד"ית המתמקדת בספירות חכמה, בינה ודעת, שעיקרן בידיעת ה' על ידי הבנת השכל[14]. חלק קטן מהם הודפס בחייו, ובשנת תשס"ד קובצו יחד כל כתביו ששרדו והודפסו במהדורה חדשה על ידי הרב ישראל אריה רייס.
