שושלת יואן (במונגולית: ᠶᠡᠬᠡ ᠦᠨ ᠤᠯᠤᠰ, Их Юань Улс, במנדרינית תקנית: 元朝, בפין-יין: Yuán Cháo) הייתה אימפריה של שושלתקיסרים ממוצא מונגולי ששלטה בסין בין תחילת המאה ה-13 לאמצע המאה ה-14. מייסד האימפריה היה קובלאי חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, מקים האימפריה המונגולית. אף שהמונגולים שלטו על שטחים שכללו את צפון סין במשך עשרות שנים, רק ב-1271 הכריז קובלאי חאן רשמית על הקמת שושלת קיסרים בסגנון הסיני המסורתי. באותה תקופה הייתה ממלכתו רק אחת מהישויות (ח'אנות) שנוצרו מהאימפריה המונגולית שהקים ג'ינגיס חאן, ושלטה רק על השטחים שהשתרעו על מרבית סין של ימינו והשטחים סביבה, כולל מונגוליה המודרנית. הייתה זו השושלת הזרה הראשונה ששלטה על כל סין, והיא הצליחה לשמור על השלטון עד שהוחלפה ב-1368 על ידי הקיסרים משושלת מינג. למרות התקופה הארוכה שבה שלטו הקיסרים משושלת יואן על כל סין, שליטתם בשפה הסינית ובכתב הסיני הייתה שטחית והם השתמשו בשפה ובכתב המונגולי.[1]
בנוסף לתוארו כקיסר סין תבע קובלאי חאן גם את התואר החאן הגדול, שליט עליון על כל שאר הח'אנות שנוצרו מהאימפריה המונגולית: צ'אגאטאי, אורדת הזהב ואילחאן. משום כך נהגו לעיתים להתייחס לאימפריה של יואן כאל "האימפריה של החאן הגדול". עם זאת, אף שלעיתים הכירו החאנים המערביים בתביעה זו של הקיסרים משושלת יואן, הייתה הכפיפות שלהם מן השפה ולחוץ והישויות שעמדו בראשם התפתחו בנפרד.[2]
הקיסרים בשושלת יואן זיהו את המדינה שבה שלטו עם המושג ההיסטורי "סין" (中國, פין-יין: Zhōngguó, ג'ונְגְגְווֹ, תרגום מקובל "הממלכה התיכונה"),[3] אם כי האימפריה תחת שלטון השושלת הייתה קרויה "יואן הגדולה" (大元, בפין-יין: Dà yuán).
היסטוריה
עלייתו של קובלאי חאן לשלטון
ג'ינגיס חאן איחד את השבטים המונגולים והטורקיים שהתגוררו בערבות מצפון לסין ומונה לחאן הגדול ב-1206. הוא ויורשיו הרחיבו את האימפריה המונגולית ברחבי אסיה. תחת שלטון אוגדיי חאן, בנו השלישי של ג'ינגיס, השלימו המונגולים ב-1234 את הרס שושלת ג'ין, וכבשו את מרבית צפון סין. אוגדיי הציע לקובלאי אחיינו, בנו השני של טולוי שהיה בנו הרביעי של ג'ינגיס חאן, נחלה פיאודלית ובה כ-10,000 בתי אב במחוז חביי. תחילת שלטונו בנחלה התאפיינה במשבר עם אוכלוסיית האיכרים המקומית שנמלטה עקב המיסים הגבוהים שהוטלו עליה. בעצת אימו סורגאגטני ביצע קובלאי רפורמות והחל להתייעץ עם אנשי דת ומלומדים סיניים. השינויים שערך נשאו פירות והאחוזה התאוששה. ב-1251 עלה מונגקה חאן, אחיו הגדול של קובלאי, לשלטון כחאן הגדול במקומו של גויוק חאן, בנו של אוגדיי. הוא העניק לקובלאי אחיו מעמד של שליט על כל הטריטוריות שבשליטת המונגולים בסין. בתפקידו זה הורה קובלאי לבנות בתי ספר למלומדים קונפוציאנים, הנפיק שטרי כסף, החיה מחדש את הטקסים הסיניים ואימץ מדיניות שהמריצה את הצמיחה החקלאית והמסחרית. את בירתו קבע בעיר קאיפינג (开平) במונגוליה הפנימית, שאחר-כך שינה את שמה לשאנגדו.
מונגקה חאן המשיך במערכה הצבאית אותה התחיל אוגדיי חאן כנגד שושלת סונג הדרומית בדרום סין. הוא מת ב-1259 מבלי להשאיר יורש. קובלאי חזר מהמלחמה בצבא שושלת סונג ב-1260 כאשר למד שאחיו הצעיר, אריק בוק, חלק על זכותו לכס המלכות. קובלאי כינס קורילטאי בעיר בירתו קאיפינג שבחר בו להיות החאן הגדול. קורילטאי מתחרה במונגוליה בחר באריק בוק כחאן הגדול, והחלה עקב כך מלחמת אזרחים. קובלאי חאן היה תלוי בשיתוף הפעולה מצד נתיניו הסיניים להבטיח אספקה שוטפת לצבאו. הוא הגביר את הפופולריות שלו בין נתיניו בכך שעיצב את ממשלו על בסיס הבירוקרטיה של השושלות הסיניות המסורתיות ואימץ שם סיני: ג'ונְגְטונְג (中統, מילולית "שלטון מתון"). במערכה הצליח קובלאי לנתק את קווי האספקה לצבאו של אריק בוק, והאחרון נאלץ להיכנע ב-1264. הח'אנות המונגוליות האחרות הכירו בקובלאי חאן כחאן הגדול, אבל בפועל היו אוטונומיות. המאבק הפנימי שם קץ לאחדות של האימפריה המונגולית.
שלטונו של קובלאי חאן
שנות שלטונו הראשונות של קובלאי חאן התאפיינו בחוסר יציבות. קאידו, נכדו של אוגדיי, סירב לקבל את מרותו של קובלאי ויצר איום על הגבול המערבי של תחום שלטונו של קובלאי. שושלת סונג העוינת, אף כי כוחה נחלש, המשיכה להוות מכשול מדרום. קובלאי הבטיח את הגנת הגבול הצפון מזרחי ב-1259 כשהעלה לשלטון בקוריאה את הנסיך בן הערובה וונג'ונג משושלת קוריו והיא הפכה למדינת חסות שהעלתה מס למונגולים. היו כנגד קובלאי גם איומים מבית. לי טאן, בנו החורג של פקיד רם מעלה, יזם מרד כנגד השלטון המונגולי ב-1262. לאחר שדיכא את המרד בהצלחה, צמצם קובלאי את השפעתם של היועצים הסינים בני האן בחצרו. הוא חשש שהתלות בפקידים הסיניים הפכה אותו לפגיע למרידות עתידיות ועריקות לצד שושלת סונג.
לאחר 1262, נקט ממשל קובלאי במדיניות של התפשרות בין שמירה על האינטרסים של המונגולים בסין ובין היענות לדרישות של נתיניו הסינים. קובלאי מיסד את הרפורמות שהציעו יועציו הסיניים באמצעות בירוקרטיה ריכוזית, הרחבת השימוש בשטרות כסף, ושמירה על המונופולים המסורתיים על המלח והברזל. הוא שיקם את מנגנון הפקידות הקיסרי והותיר את המבנה המנהלי של שושלות סיניות קודמות בלא שינוי. עם זאת, דחה קובלאי תוכניות להחיות את הבחינות הקיסריות הקונפוציאניות וחילק את החברה תחת שלטונו לשלושה, ואחר-כך לארבעה, מעמדות, כשהסינים בני האן הוצבו בתחתית הסולם. ליועצים הסיניים של קובלאי היו עדיין סמכויות משמעותיות בממשל, אבל מעמדם הרשמי היה מעורפל.
קובלאי הכין את מעבר בירת האימפריה המונגולית מקארקורום במונגוליה לחאנבליק ("עירו של החאן" במונגולית) ב-1264 בכך שבנה עיר חדשה בסמוך לג'ונְגְדוּ, הבירה לשעבר של שושלת ג'ין היורצ'נית ב-1266. ב-1271 תבע קובלאי רשמית את מנדט השמיים והכריז, בסגנון שושלת סינית מסורתית, כי 1271 היא השנה הראשונה של "יואן הגדולה" (大元). מקור שם השושלת בספר אי צ'ינג והוא מתאר את "מקור היקום" או "הכוח הקמאי". קובלאי הכריז על חאנבליק כ"בירה גדולה", בסינית 大都, תעתיק דָאדוּ, שם שהמונגלים נהגו לתעתק כדאידו. שמו המלכותי שונה לגְ'ה-יְוֵּ'אן (至元, בפין-יין: Zhìyuán) על מנת לבשר על תקופה חדשה בהיסטוריה של סין. אימוץ שם מלוכתי היה מתן גושפנקה לשלטון המונגולי באמצעות שילוב הממשל בנרטיב של רצף השלטון הפוליטי הסיני המסורתי. קובלאי קידם את דמותו הציבורית כקיסר מלומד בכך שהקפיד לנהוג על פי כללי הנימוס הקונפוציאניים ולקיים את טקסי הסגידה לאבות הקדמונים ובה בעת שמר על שורשיו כמנהיג מהערבות.
קובלאי חאן קידם את הצמיחה הכלכלית, המדעית והתרבותית. הוא תמך בסוחרים של רשת נתיבי הסחר של דרך המשי באמצעות הגנה על מערכת הדואר המונגולית, בניית תשתיות, מתן הלוואות שמימנו שיירות מסחר, ועידוד ההפצה של שטרי כסף (鈔, צ'או). פקס מונגוליקה (בלטינית: Pax Mongolica), "השלום המונגולי", אפשר את התפשטות הטכנולוגיות, המוצרים הבסיסיים (דוגמת מתכות) ותרבות בין סין למערב. קובלאי האריך את התעלה הגדולה מדרום סין לדאידו בצפון. השלטון המונגולי תחת קובלאי חאן היה קוסמופוליטי. הוא ברך על בואם של מבקרים זרים לחצרו, כדוגמת הסוחר הוונציאנימרקו פולו שחיבר את הדו"ח הידוע ביותר על סין תחת שלטון שושלת יואן שנכתב על ידי אירופאי. מסעותיו של מרקו פולו יהוו בעתיד השראה לרבים אחרים דוגמת כריסטופר קולומבוס לנסות לאתר נתיב למזרח הרחוק בחיפוש אחרי עושרו האגדי.
לאחר שחיזק את ממשלו בצפון סין, ישם קובלאי מדיניות של התפשטות על פי המסורת של האימפריאליזם הסיני והמונגולי. הוא חידש את המערכה הכבדה כנגד שושלת סונג בדרום. בין השנים 1268 ל-1273 הטיל צבאו של קובלאי מצור על שְׂיָאנְגְיָאנְג, המכשול האחרון בדרכו לאגן הנהר יאנגצה. ב-1274 נכשלה משלחת צבאית ימית בניסיון לפלוש ליפן. ב-1276 לכד צבא קובלאי את האנגג'ואו, בירת שושלת סונג והעיר העשירה ביותר בסין. נאמני שושלת סונג נמלטו מהבירה והמליכו נער צעיר כקיסר בינג. הם הובסו בקרב יאמן ב-1279. קיסר סונג האחרון טבע, ובכך בא הקץ על שושלת סונג. כיבוש סין שתחת שושלת סונג איחד מחדש את צפון סין עם דרומה בפעם הראשונה מזה כשלוש מאות שנים.
לאחר 1279 נתקל ממשל קובלאי חאן בקשיים כלכליים. המלחמות ומיזמי הבנייה רוקנו את אוצר הקיסרות. ניסיונות להגדיל את ההכנסה באמצעות הגדלת מיסים כשלו בגלל מעשי שחיתות ושערוריות ציבוריות. לקשיים הכלכליים התווספו מסעות צבא כושלים. הניסיון השני של קובלאי לפלוש ליפן ב-1281 כשל בשל טייפון עז, אותו כינו היפנים קמיקזה (神風, "רוח שמימית"), שהטביע את כל צי הפלישה. כישלונות צבאיים היו גם בפלישות לאנאם וצ'מפה (וייטנאם של ימינו) ולג'אווה. הצבא המונגולי אומנם ניצח במערכה בבורמה, אבל היה זה ניצחון פירוס. המשלחות הצבאיות סבלו ממחלות, אקלים עוין, ושטחים של צמחייה טרופית שלא התאימו לאופי הלחימה של הפרשים המונגולים. אף על פי שאנאם וצ'מפה ניצחו במערכה הצבאית הם הצטרפו לבורמה בכך שהכירו בהגמוניה המונגולית והפכו למדינות חסות המעלות מס לשושלת יואן.
סכסוכים פנימיים איימו על קובלאי בתוך האימפריה שבשלטונו. הוא דיכא מרידות כנגד שלטונו בטיבט ובצפון מזרח. אשתו האהובה ביותר מתה ב-1281 וכך קרה גם לבנו, יורש העצר המיועד. קובלאי הפך מדוכדך יותר ויותר ופרש מניהול חובותיו כקיסר. הוא חלה ב-1293 ומת ב-18 בפברואר1294.
ההתדרדרות לאחר קובלאי
לאחר שכבשו את ממלכת דאלי (כיום במחוז יונאן בדרום סין) ב-1253, מינו המונגולים את משפחת המלוכה הקודמת משושלת דְווָאן (Duan) לתפקיד טוּסְה (土司, בפין-יין: Tǔsī), מושלים כלליים, מטעמם. המינוי כפקידים ביונאן מטעם הקיסרות הוכר במשך מאות השנים אחר-כך גם על ידי שושלות קיסרי סין הבאות, שושלת מינג ושושלת צ'ינג. בניגוד לכך, נושא הירושה בשושלת יואן היווה תמיד בעיה קשה ומסובכת, שגרמה אחר-כך לסכסוכים ועימותים פנימיים. עובדה זו צצה כבר בשלהי כהונתו של קובלאי. במקור ייעד קובלאי את בנו השני גֶ'נְגִ'ין (真金, בפין-יין: Zhēnjīn) ליורש העצר, אך האחרון מת ב-1286, שמונה שנים לפני אביו. בתמיכת קוקג'ין (Kökejin), אלמנתו של גֶ'נְגִ'ין, ומפקד הצבא בָּאיְיֵן (Bǎiyǎn), מינה קובלאי לתפקיד את טמור (Temür), בנו השלישי של גֶ'נְגִ'ין. לאחר מותו של קובלאי עלה טמור על כס הקיסרות כקיסר טמור חאן או בשמו הסיני צֶ'נְגְדְזונְג (成宗, בפין-יין: Chéngzōng). הוא שלט על קיסרות יואן בין 1294 ל-1307. טמור המשיך במדיניות של סבו, כרת ברית שלום עם הח'אנות המונגוליות שבמערב כמו גם עם המדינות השכנות, דוגמת וייטנאם, שהכירו נומינלית בכפיפותן לשושלת יואן והעלו לו מס במשך כמה עשורים. עם זאת, השחיתות בממשל יואן החלה במהלך שלטונו של טמור חאן.
עם מותו של טמור חאן עלה אחיינו, קולוג חאן, על כס השלטון כקיסר ווּדְזונְג (元武宗, בפין-יין: Wǔzōng). פעולתו החשובה ביותר הייתה רפורמה מוניטארית שאותה כינה "הסדרים החדשים". במהלך ארבע שנות שלטונו (1311-1307), הלך והעמיק המשבר הכלכלי, בחלקו בשל החלטות שגויות של קולוג. בעת מותו הייתה סין שקועה בחובות כבדים וחצר יואן ניצבה בפני התמרמרות הולכת וגוברת של נתיניה.
קיסר יואן הרביעי בויאנטו חאן (איורברוואדה), אחיו של קולוג, עלה כס השלטון כקיסר זֶ'נְדְזונְג (仁宗, בפין-יין: Rénzōng). הוא נחשב קיסר מוכשר והיה הקיסר הראשון משושלת יואן אחרי שלטונו של קובלאי חאן שתמך ואימץ באורח פעיל בזרם המרכזי של תרבות סין, למרות ההתנגדות של חלק מהאליטה המונגולית. המדריך הרוחני שלו היה לִי מֶנְג (李蒙, בפין-יין: Lǐ méng), מלומד קונפוציאני. בויאנטו ערך מספר רפורמות, כולל חיסול המחלקה לענייני המדינה (尚書省, בפין-יין: Shàngshū shěng), ועקב כך הוציא להורג חמישה מהפקידים רמי המעלה. החל ב-1313 חידש את הבחינות הקיסריות עבור מועמדים לשרת בממשל, בהן נבחנו על מידת הידע שלהם בחיבורים היסטוריים חשובים. כמו כן הורה לאגד את החוקים לספר חוקים, להוציא לאור או לתרגם ספרים וחיבורים בסינית.
השנים האחרונות של שושלת יואן התאפיינו במאבקים, רעב המוני והתמרמרות בקרב האוכלוסייה. במשך הזמן איבדו יורשיו של קובלאי חאן כל השפעה על הנחלות המונגוליות האחרות ברחבי אסיה, בעוד שהמונגולים מחוץ לממלכה התיכונה ראו אותם כמי שהפכו ל"יותר מדי סינים". בהדרגה הם איבדו השפעה גם בסין גופא. תקופת שלטונם של קיסרי יואן האחרונים הייתה קצרה והתאפיינה בקנוניות ויריבויות. הם איבדו עניין במנהל ועקב כך הם התרחקו הן מהצבא והן מהאוכלוסייה וסין נקרעה מבפנים בשל מחלוקות ומתיחויות. פורעי חוק שדדו את האוכלוסייה באין מפריע מצד צבא יואן שהלך ונחלש.
הפגודה של מקדש בָּאיְלִין בנפת גָ'אושְׂייֵן מחוז חביי, שנבנתה ב-1330 בתקופת שושלת יואן.
קיסר יואן החמישי גגין חאן, בנו ויורשו של בוינטו, עלה על כס השלטון כקיסר יִינְגְדְזונְג (仁英宗, בפין-יין: Yīngzōng). הוא שלט שנתיים בלבד, מ-1321 עד 1323, והמשיך במדיניות של אביו לבצע רפורמות בממשל על בסיס העקרונות הקונפוציאניים, בעזרת ראש הממשלה החדש, בָּאיְג'וּ' (Baiju). במהלך שלטונו הוכרז רשמית על ה"המוסדות המקיפים של יואן הגדולה" (大元通制, בפין-יין: Dà yuán tōng zhì), אסופה גדולה של חוקים ותקנות של שושלת יואן שהכנתה החלה בימיו של אביו. גגין נרצח בהפיכה שבה השתתפו חמישה נסיכים מסיעה יריבה, וייתכן שהיו אלו בני אצולה מונגולים שהתנגדו לרפורמות הקונפוציאניות. באוקטובר 1323 העלו הנסיכים על כס השלטון את יסון טמור (Yesün Temür), נכדו של גֶ'נְגִ'ין, בנו של קובלאי חאן, כקיסר טָאיְדִינְג (泰定, בפין-יין: Tàidìng). היסטוריונים סיניים תיארו אותו כעצל וטיפש. הוא מת במפתיע בשנגדו ב-1328, חמש שנים לאחר שעלה לשלטון.
לפני תקופת שלטונו של יסון טמור הייתה סין שלווה יחסית ומאז תקופתו של קובלאי חאן לא אירעו בה התקוממויות עממיות. בתקופתו החלה השליטה של שושלת יואן להתרופף באזורים שבהם התגוררו מיעוטים אתניים. התקוממויות אלו ודיכוייהן החמירו את הקשיים הכספיים של ממשל יואן. הממשל נאלץ לנקוט בכמה אמצעים להגדיל את הכנסתו, כולל מכירת משרדים, כמו גם צמצום ההוצאות על פריטים מסוימים.
כשיסון טמור מת בשנגדו ב-1328 הוכתר בנו, רגיבגה (Ragibagh), כקיסר יואן השביעי בעזרת היועץ הראשי ליסון טמור, המוסלמי דאולט שאח. במקביל הזעיק שר הצבא הקיפצ'קי המכונה אל טמור (El Temür) את טוג טמור (Tugh Temür), בנו השני של קולוג חאן, לחאנבליק והכתיר אותו בשם ג'איאטו חאן (Jayaatu Khan), כקיסר וֶנְדְזונְג (文宗, בפין-יין: Wénzōng). במלחמת האזרחים שפרצה בעקבות ההכתרה הכפולה ניצח טוג טמור את רגיבגה בעזרת נסיכים מצפון סין. בינתיים צבר אחיו הבכור קוסלה (Kuśala) צבא ובעזרת הח'אן של צ'אגאטאי, השתלט על קארקורום בירת מונגוליה ובפברואר הוא הוכתר כקיסר יואן בשם חוטוגו חאן (Khutughtu Khan). טוג טמור הכיר בעליונות הצבאית של אחיו ובאפריל 1329 ויתר על כס המלוכה והזמין את אחיו לבירת השושלת. שני האחים נפגשו בדרך באוגוסט אותה שנה, וארבעה ימים אחר-כך מת קוסלה בחטף, ככל הנראה הורעל בידי אל טמור וטוג טמור עלה שוב על כס השלטון. אף שטוג טמור שלח שליחים לח'אנות המונגוליות המערביות, אורדת הזהב ואילחאן על מנת שיכירו בו כשליט העליון של המונגולים, הוא היה במשך שלוש שנות שלטונו שליט בובה בידיו של אל טמור שדאג לטהר את הפקידות והצבא מתומכיו של קוסלה, והעניק סמכויות למצביאי הצבא ששלטונם העריץ מסמן באופן ברור את ההתדרדרות של השושלת.
משום שבפועל נשלטה הבירוקרטיה על ידי אל טמור, ידוע טוג טמור בעיקר בשל תרומותיו התרבותיות. הוא תמך בדרכים רבות בכיבוד הקונפוציאניזם ובקידום ערכי תרבות סיניים. הפעולה הבולטת ביותר שלו לשמש כפטרון להשכלה הסינית הייתה יסוד "האקדמיה של ביתן כוכב הספרות" (奎章閣學士院), שהוקמה באביב 1329 ותוכננה לשם "מספר מטלות הקשורות להעברת התרבות הקונפוציאנית הנעלה לממסד הקיסרי המונגולי". האקדמיה הייתה אחראית לאיסוף והוצאה לאור של מספר ספרים, אבל הישגה החשוב ביותר היה אסופה נרחבת של תקצירים ממסדיים המכונה גִ'ינְגְשְׁה דָאדְייֵן (經世大典, בפין-יין: Jīngshì dàdiǎn). טוג טמור תמך בנאו-קונפוציאניזם של ג'ו שי והקדיש את עצמו לבודהיזם.
טוג טמור מת ב-1332 ובמקומו הוכתר רינצ'ינבל חאן (Rinchinbal Khan), בנו בן השש של קוסלה, אלא שתקופת שלטונו הייתה הקצרה ביותר מבין קיסרי שושלת יואן, והוא מת באותה שנה, חודשיים לאחר שעלה לשלטון. במקומו עלה לשלטון טוגון טמור (Toghun Temür) בנו בן ה-13 של קוסלה, כקיסר חְווֵיְדְזונְג (惠宗, בפין-יין: Huìzōng), הקיסר האחרון מבין תשעה היורשים של קובלאי חאן. לאחר מותו של אל טמור ב-1333 הפך שר הצבא וראש הממשלה באייאן לדמות החזקה בממשל כפי שאל טמור היה. כשטוגון טמור גדל, הוא החל להביע מורת רוח משלטונו האוטוקרטי של באייאן. ב-1340 הוא חבר לטוקטואה (Toqto'a), אחיינו של באייאן, שנטר לדודו טינה ובאייאן סולק מהשלטון. עם פיטוריו של באייאן הפך טוקטואה לאיש החזק בממשל יואן.
בתקופת שלטונו הראשונה הוא הפיח רוח רעננה בממשל. אחד המיזמים המוצלחים שלו היה לסיים את כתיבת ההיסטוריה הרשמית שהתעכבה במשך זמן רב של שושלת ליאו, שושלת ג'ין, ושושלת סונג, שהושלמו בסופו של דבר ב-1345. ועם זאת, ב-1344 התפטר טוקטואה מתפקידו בהסכמת טוגון טמור בשל ויכוח על תוכניתו להסיט את מימי הנהר יוּנְגְדִינְג על מנת לספק מים לבירה. הוא נקרא לשוב לתפקידו ב-1349.
מאז שנות ה-40 של המאה ה-14 סבלו התושבים בכפרים מאסונות טבע תכופים כבצורת, שיטפונות ועקב כך רעב המוני, וחוסר היכולת של הממשל להתמודד ולהציע עזרה הוביל לאובדן התמיכה הציבורית בו. ב-1351 החל מרד הטורבן האדום והתפשט לכדי מרד כלל ארצי. ב-1354 כאשר טוקטואה הוביל צבא גדול על מנת לחסל את מורדי הטורבן האדום, הורה טוגון טמור במפתיע על פיטוריו בחשש מבגידה. פעולה זו אומנם חיזקה את מעמדו של טוגון טמור בממשל, אבל החלישה את הממשל המרכזי. לטוגון טמור לא הייתה ברירה אלא להסתמך על כוחם הצבאי של מצביאים מקומיים, ובהדרגה איבד עניין בפוליטיקה וחדל להתערב במאבקים פוליטיים. צבאו הובס בקרבות כנגד צבאו של ג'ו יואנג'אנג, המפקד הראשי בצבא הטורבן האדום, וב-1368 נמלט מחאנבליק לשנגדו. ג'ו יואנג'אנג הכתיר את עצמו כקיסר חונְגְווּ, הקיסר הראשון משושלת מינג. כשצבא מינג התקרב לשנגדו נמלט טוגון טמור שוב, והפעם ליִינְגְצָ'אנְג (כיום במונגוליה הפנימית) ושם מת שנתיים אחר-כך ב-1370. יִינְגְצָ'אנְג נכבשה על ידי צבא מינג זמן קצר לאחר מותו. כמה צאצאים של משפחת המלוכה חיים עדיין בחנאן.[4]
כיסי התנגדות לשושלת מינג המשיכו להתקיים תקופה קצרה אחר-כך. בסלאוורמי נסיך ליאנג, שהיה מצאצאי קובלאי חאן, שלט ביונאן ובגוויג'ואו, אבל כוחותיו הובסו בצורה מוחצת ב-1381, והוא התאבד. ב-1387 נכנעו הכוחות הנותרים של שושלת יואן במנצ'וריה תחת פיקודו של נאהקו (Nahacu) לצבא שושלת מינג.
בני משפחת המלוכה לשעבר ובני האצולה המונגולים נסוגו למונגוליה לאחר נפילת יִינְגְצָ'אנְג לידי המינג ב-1370, כשהם ממשיכים להשתמש רשמית בשם התואר "יואן הגדולה" (大元), והאחרים כינו אותם "יואן הצפונית" (北元). על פי כללי הפוליטיקה האורתודוקסית הסינית יכולה להיות אך ורק שושלת לגיטימית אחת ששליטיה קיבלו ברכה משמים לשלוט כקיסר סין (ראו מנדט השמים), ולפיכך כפרו השליטים משושלת מינג ומשושלת יואן הצפונית בלגיטימיות של הצד השני לכתר קיסרות סין, אם כי הקיסרים משושלת מינג הכירו בשליטים הקודמים משושלת יואן כשושלת לגיטימית. אף ששושלת מינג שלטה בפועל על סין ברציפות עד המאה ה-17 המשיכו השליטים משושלת יואן הצפונית לטעון לזכותם לכתר עד המאה ה-15.
צבא מינג רדף אחרי הכוחות של שושלת יואן הצפונית לתוך מונגוליה ב-1372, אבל הובס בידי צבא איושרידר, בנו של טוגון טמור, שעלה על כס השלטון כקיסר ביליגטו חאן (Biligtü Khan) שהונהג בידי שר צבאו קוקה טמור (Köke Temür). צבא מינג ניסה שוב ב-1380, ובסופו של דבר הביס את שושלת יואן הצפונית ב-1388. כ-70,000 מונגולים נלקחו בשבי וקארקורום, בירת יואן הצפונית נבזזה.[5] שמונה שנים אחר-כך נתפס כס שושלת יואן הצפונית בידי יסודר (Yesüder) בשם ג'וריגטו חאן (Jorightu Khan). הוא היה אחד מצאצאיו של אריק בוק, במקום, כמקובל, אחד מצאצאיו של קובלאי חאן. במאות השנים הבאות עלו על כס השלטון שליטים שהיו צאצאים של ג'ינגיס חאן, רבים מהם היו לא יותר מבובות שהועלו על כס השלטון בידי המצביאים שהיו במקרה החזקים ביותר באותה תקופה. תקופות של עימותים עם סין תחת שושלת מינג התחלפו לסירוגין בתקופות של שלום וסחר הדדי. ב-1402 ביטל השליט אורוג טמור חאן (Örüg Temür Khan) את השם יואן הגדולה, אבל הובס בידי אולג'יי טמור חאן (Öljei Temür Khan), שהיה בן חסות של טימור לנג ב-1403. כמה עשרות שנים אחר כך נטל בטומונגקה, החאן החדש, את התואר "דיין חאן" (Dayan Khan), שיבוש של הצירוף הסיני "דה יואן" ("יואן הגדולה") ואיחד מחדש את כל המונגולים. יורשיו המשיכו לשלוט במונגוליה עד שנכנעו לצבא שושלת צ'ינג ב-1635, וכך בא הקץ על שושלת יואן הצפונית.
שלטון שושלת יואן (1368-1271) היה הפעם הראשונה שזרים שלטו על כל סין. בהיסטוריוגרפיה של מונגוליה, היא נחשבת בדרך כלל להמשך ישיר של האימפריה המונגולית. בהיסטוריוגרפיה של סין נחשבת שושלת יואן כשושלת לגיטימית בין שושלת סונג לשושלת מינג, כאשר נוהגים להאריך את תקופת שושלת יואן לפני ההכרזה הרשמית של קובלאי על הקמת השושלת ב-1271, בחלקו משום שקובלאי מיקם את סבו ג'ינגיס חאן בתיעוד הרשמי כמייסד השושלת בשם טָאיְדְזוּ (太祖, בפין-יין: Tàizǔ). גם ממשל שושלת מינג, שהפיל את שושלת יואן, הכיר בלגיטימיות של השושלת הקודמת ואף הושפע ממנה. ג'ו יואנג'אנג, קיסר מינג הראשון (1397-1368), העריץ את תהליך איחוד סין בידי המונגולים ואימץ את שיטת חילות המצב שלהם.
בשנות קיומה של שושלת יואן שגשגה התרבות בסין. ההישגים האמנותיים העיקריים היו התפתחות הדרמה וכתיבת הרומנים[6] והשימוש הגדל בכתיבה בניב סיני מקומי במקום בסינית הקלאסית. כלי נגינה שהובאו מהמערב העשירו את אמנויות הבמה בסין, ולתרבויות ולעמים האחרים באימפריה המונגולית הייתה השפעה רבה על סין. התקדמות ניכרת חלה גם בתחומי ספרות המסעות, קרטוגרפיה, גאוגרפיה והחינוך המדעי.
בתקופה זו החלו סינים רבים בצפון מערב ובדרום מערב סין להמיר את דתם לאסלאם בהשפעת מוסלמים ממרכז אסיה. נצרות נסטוריאנית וקתולית נהנו מתקופה של סובלנות. הבודהיזם (בייחוד בודהיזם טיבטי) שגשג, אם כי כלפי הדאואיזם גילה ממשל יואן, שהעדיף את הבודהיזם, הרבה פחות סובלנות ומאמיניו נרדפו. חצר שושלת יואן התנהל על פי כללי ממשל קונפוציאניים, וחזר לקבל עובדים לממשל על בסיס הבחינות המבוססות על הכרת הכתבים הקלאסיים, מנהגים שהשימוש בהם פסק בצפון סין בתקופה שסין הייתה מפולגת, ככל הנראה מתוך תקווה לשמור על הסדר הציבורי בחברה של הסינים בני ההאן.
לוח עץ מצופה בלכה מתקופת שושלת יואן. הסינים הצליחו לשפר את תהליך חצורה הלכה. לוח זה מקושט בתוכים ובאדמוניות. התוכי הוא סמל הנאמנות, ובשל יכולתו לחקות את הדיבור האנושי, האמינו הסינים כי הוא יכול לשמש בן לוויה נאות לאישה שבעלה נעדר מהבית. העוף יכול היה לעדכן כל אחד מבני הזוג על פעילותו של בן הזוג השני. האדמונית הייתה סמל המעלה הנשית. כאשר הוא פורח הוא סמל לאהבה, חיבה, ויופי נשי. המוזיאון לאומנות של בירמינגהם
ממשל יואן לקח על עצמו לבצע מיזמים נרחבים של עבודות ציבוריות, ובין המהנדסים והמדענים שעבדו עבור קובלאי חאן בלט האסטרונוםגְווֹ שׁוֹאוּגִ'ינְג (郭守敬, בפין-יין: Guō Shǒujìng; 1316-1231), שעליו הוטלו לבצע מיזמים רבים של עבודות ציבוריות, דוגמת חפירת אגם קונמינג (כיום בשטח ארמון הקיץ בשטח בייג'ינג), על מנת שישמש מאגר מי שתייה לבירה. אחד מהישגיו הבולטים ביותר היה רפורמה בלוח הירחי-שמשי. בעזרת מצפה הכוכבים שנבנה בדנגפנג ו-26 מצפים נוספים הוא הצליח למדוד את אורך השנה בדיוק של 365.2425 ימים,[7] רחוק כדי 26 שניות בלבד מהלוח הגרגוריאני שנוצר 300 שנים אחר-כך. דרכים ותעלות מים נבנו מחדש או שופצו. שיפורים אלו שבוצעו מסיבות מסחריות עודדו מסחר יבשתי וימי בכל רחבי אסיה ואפשרו מגע ישיר בין סין לאירופה. על מנת להתגונן בפני רעב המוני, נבנו ממגורות דגן בכל רחבי האימפריה. חאנבליק, עיר הבירה (לימים בייג'ינג), נבנתה מחדש וכללה ארמונות ובהם פארקים ואגמים, גבעות והרים מלאכותיים. בתקופת שושלת יואן הפכה חאנבליק לקצה הצפוני של התעלה הגדולה, שעברה שיפוץ מלא.
לשלטון המונגולי של שושלת יואן על כל סין ושל בני הברית הכפופים נומינלית בפרס ובאילחאן הייתה השפעה מייצבת שעודדה את המסחר בין המזרח למערב, תופעה שההיסטוריוגרפים מכנים פקס מונגוליקה (לטינית Pax Mongolica), השלום המונגולי. הקשרים הענפים של המונגולים עם מערב אסיה ואירופה אפשרו מידה רבה של חילופי תרבויות. לבודהיזם, ובמיוחד לבודהיזם הטיבטי בזרם הוג'ריאנה הייתה השפעה גדולה על ממשל יואן. המוסלמים של שושלת יואן הביאו למזרח אסיה את הקרטוגרפיה, האסטרונומיה, הרפואה, הלבוש והמאכלים של המזרח התיכון. פירות וירקות שגדלו במזרח דוגמת גזר, לפת זנים חדשים של לימונים, חצילים ומלונים, סוכר גבישי באיכות גבוהה, וכותנה הגיעו מהמזרח או שהפכו עממיים בתקופת שושלת יואן. כמה המצאות ומוצרים סיניים, כדוגמת סלפטר מזוכך, טכניקות דפוס, חרסינה, קלפי משחק וספרות רפואית יוצאו לאירופה ומערב אסיה, ובכיוון ההפוך הסינים אימצו ושכללו את טכניקות ייצור האירופאיות של הזכוכית הדקה וטכניקת הדבקת האמייל על כלי מתכת המכונה קלואזונה (cloisonné). נוסעים סינים שהגיעו למערב היו מסוגלים לסייע בשטחים דוגמת הנדסת משאבי מים וסביבה. מגעים עם המערב הביאו לסין, סוג חדש של דגן, דורה, וכן מוצרי מזון זרים אחרים ושיטות להכנת מזון.
המסעות המתועדים הראשונים של אירופאים לסין ובחזרה הם מתקופה זו. הנוסע המפורסם ביותר מתקופה זו היה מרקו פולו הוונציאני, שתיאור מסעות ל"קמבלוק" (Cambaluc, עיוות של השם חאנבליק), בירת החאן הגדול, והחיים בה הדהימו את האירופאים. יומן מסעותיו שיצא לאור במקור בצרפתית עתיקה בשםDivisament du monde ("תיאור העולם", תורגם לשפות אחרות בשם "מסעות מרקו פולו"), יצא לאור ב-1299. אף שהדעה הרווחת בקרב היסטוריונים היא שמרקו פולו אכן הגיע לסין, ישנם המפקפקים בקביעה זו וטוענים שלא הגיע כל כך רחוק ושלמעשה סיפר סיפורים ששמע מפי אחרים, למשל מסוחרים פרסיים שנהגו לסחור לאורך דרך המשי בין המזרח הרחוק למזרח התיכון וסיפרו בפירוט רב על הקורות אותם במהלך המסעות. הוכחה לכך הם מוצאים בעובדה שחלק גדול מהשמות בהם נקב מרקו פולו הם השמות הפרסיים של מקומות אלו. הספקנים טוענים שבסיפוריו של פולו ישנן השמטות רבות ובולטות, כגון הכתב הסיני, מקלות אכילה, כריכת רגליים, בתי תה (תרבות שתיית תה עוד טרם הגיעה לאירופה) והחומה הגדולה של סין.[8]
ממשל
מטבעות מתקופת שושלת יואןמפה של הטריטוריה הצפון מערבית
מבנה הממשל של שושלת יואן התגבש במהלך שלטונו של קובלאי חאן (1294-1260). אף שחלק מהתפקידים של מוסדות מסוימים עברו כמה שינויים, המרכיבים המהותיים של הבירוקרטיה הממשלתית לא השתנו מתחילתה של השושלת ועד נפילתה ב-1368.
המערכת הביורוקרטית שיצר קובלאי חאן שיקפה תרבויות שונות באימפריה, כולל אלו של הסינים בני ההאן, החיטאיים, הג'ורצ'ד, המונגולים והבודהיסטים הטיבטיים. מהטרמינולוגיה הרשמית של המוסדות השתמע כאילו מבנה הממשל היה מבוסס כמעט אך ורק על השושלות הסיניות הקודמות, אבל הבירוקרטיה של יואן הייתה מורכבת מתערובת של אלמנטים מתרבויות שונות. האלמנטים בסגנון סיני של הבירוקרטיה נגזרו מהממשלים של שושלות טאנג וסונג הסיניות, כמו גם משושלת ליאו החיטאית ושושלת ג'ין הג'ורצ'נית. ליועצים סינים דוגמת לְיוֹ בִּינְגְג'ונְג (劉秉忠, פין-יין: Liú bǐngzhōng) ויָאו שׁוּ (姚璹, פין-יין: Yáo shú) הייתה השפעה ניכרת על חצר קובלאי חאן, והמנהל של הממשל המרכזי נקבע בעשור הראשון לשלטונו. ממשל זה אימץ את החלוקה הסינית המסורתית לשלוש רשויות: עניינים אזרחיים, צבאיים ופיקוח, כולל המזכירות הכללית (中書省) שהייתה אחראית על העניינים האזרחיים, המועצה החשאית (樞密院) שטיפלה בענייני הצבא, והצנזורה (御史臺) שתפקידה לנהל מעקב פנימי ופיקוח. בפועל הייתה חפיפה רבה בין סמכות השיפוט האזרחית לסמכות השיפוט הצבאית של מוסדות הממשל הכללי והמקומי, בשל ההסתמכות המסורתית של המונגולים על משרדים ומוסדות צבאיים כליבת השלטון. עם זאת, בירוקרטיה אזרחית כזו, שבה המזכירות הכללית פעלה כמוסד העליון שהייתה אחראית (במישרין או בעקיפין) למרבית הסוכנויות הממשלתיות האחרות (כדוגמת ששת המשרדים שפעלו בסגנון הסיני המסורתי), אכן הוקמה בסין. בזמנים שונים הוקם מוסד ממשלתי מרכזי אחר שנקרא "מחלקת ענייני המדינה" (尚書省) שעסק בעיקר בענייני כספים (לדוגמה בזמנם שלטונו של קולוג חאן), אך בדרך כלל פורק המוסד זמן קצר אחר-כך.
בעוד שקיומם של מחלקות ממשל מרכזיות אלו וששת המשרדים (שיטה שהחלה עוד בתקופת שושלות סווי וטאנג) נראה לכאורה כיישום שיטות ניהול סיני במנהל יואן, התפקידים שהיו למשרדים אלו בפועל שיקפו כיצד סדרי העדיפויות של המונגולים ומדיניותם עיצבו מחדש ושינו את דרך פעולתם של מוסדות אלו. לדוגמה, למערכת המשפט של יואן, משרד המשפטים, לא הייתה סמכות לשפוט במקרים שבהם היו מעורבים מונגולים או בני קבוצות אתניות אחרות שלא היו סינים. דוגמה נוספת הייתה חוסר חשיבותו של משרד המלחמה בהשוואה לשושלות סיניות מקוריות, שכן הסמכות הצבאית האמיתית הייתה בידי המועצה החשאית.
חברה
אורח החיים של הקיסרים
קובלאי חאן במסע ציד. צויר על ידי לְיוֹ גְווָאנְדָאו, צייר החצר הסיני, סביב 1280כד יין המעוטר בדגים וצמחים מימיים, המאה ה-14. חרסינה עם זיגוג קובלט כחול, מוזיאון ברוקלין.
מאז שהומצא כתב פאגס-פא (Phags-pa'), כתב אחיד להגיית מונגולית, טיבטית וסינית ב-1269 הוא היה בשימוש בחצר יואן עד סוף השושלת. מרבית הקיסרים לא ידעו לקרוא כתב סיני, אם כי בדרך כלל היו מסוגלים לשוחח היטב בשפה זו. המנהג המונגולי של ברית נישואים בין שבטי המונגולים, הבטיח שהקיסרים יהיו בעלי דם טהור מונגולי עד שלטונו של טוג טמור שאימו הייתה פילגש טנגוטית. הקיסרים המונגולים בנו ארמונות והיכלות מפוארים, אבל חלקם חיו חלק מהזמן כנוודים. למרות זאת, קיסרים מעטים אחרים נתנו חסות לפעילויות תרבותיות, לדוגמה טוג טמור, שכתב שירה, צייר קרא את הכתבים הקלאסיים, והורה על ליקוט ספרים לשם שמירה.
קובלאי ויורשיו החזיקו לאמה ממסדר סאקייה של הבודהיזם הטיבטי בחצר הקיסרות. כתוצאה מהחסות המונגולית על הבודהיזם נוצרו כמה מונומנטים של אמנות בודהיסטית. תרגומים של כתבים בודהיסטים למונגולית, כמעט תמיד מהמקור בטיבטית, התבצעו בקנה מידה נרחב לאחר 1300. מונגולים מהמעמד הגבוה כדוגמת אצילים משבט ג'לאייר (Жалайр) או שבט אורנאר שמחו לתת חסות למלומדים ומוסדות קונפוציאנים. מספר רב של חיבורים סינים וקונפוציאנים היסטוריים תורגמו למונגולית.
נראה כי בעלי אחוזות מונגולים בתקופת שושלת יואן חיו חיי בטלה וניוון, כאשר ההכנסה מהיבולים של האריסים הסינים הוצאה כולה על גיוס חיילים וציודם כשנקראו לדגל. המונגולים נהגו לגבות חובות על ידי קבלת תשלום של עבדים. בהגיע 1290 נהגו פשוטי העם המונגולים בכל רחבי האימפריה המונגולית למכור את ילדיהם לעבדות. קובלאי חאן ראה במנהג זה סכנה לאומה המונגולית, ואסר על מכירה של מונגולים מחוץ למונגוליה ב-1291, ומתוך מחשבה דומה תקצב גזאן, האילח'אן (1304-1295) בפרס קרנות לפדות עבדים מונגולים.
תרבות
בסין תחת שלטון המונגולים משושלת יואן התרחשו או נמשכו התפתחויות חשובות בתחום האמנויות. התפתחויות אלו התרחשו בתחומים של ציור, מתמטיקה, קליגרפיה, שירה ותיאטרון, כאשר אמנים וסופרים רבים מתקופה זו מפורסמים עד עצם היום. בשל המיזוג שחל בין ציור, שירה וקליגרפיה בתקופה זו רבים מהאמנים שהתמחו בענפים שונים אלו היו אותם אנשים, אם כי בדרך הם התפרסמו בגלל הישגים בתחום אחד ולא בכולם. לעיתים מחברים את שושלת סונג לשושלת יואן בהקשר להתפתחות סגנון הציור הנוף הסיני המכונה שָׁאן שְׁווֵי (הר-מים) כמו גם המיזוג הקלאסי של אמנויות הציור, השירה והקליגרפיה. בתחום הציור הסיני היו ציירים מפורסמים רבים. בתחום הקליגרפיה רבים מהקליגרפים הגדולים פעלו בתקופת שושלת יואן. בתחום השירה ההתפתחות העיקרית הייתה סגנון השירה המכונה צ'ו (曲, בפין-יין: qǔ), שבו השתמשו מרבית המשוררים מתקופת שושלת יואן, בנוסף לסגנונות שירה אחרות. רבים מהמשוררים היו מעורבים גם בהתפתחויות מרכזיות בתיאטרון במהלך תקופה זו, וההפך, כשאישים חשובים מתחום התיאטרון התפרסמו כשפיתחו את סגנון השירה המכונה סָאנְצ'וּ' (散曲, בפין-יין: sǎnqǔ), סוג של צ'ו. אחד מגורמי המפתח בתמהיל של מופע הבידור המעורב דמוי הוודוויל המכונה דְזָאג'וּ' (雜劇, בפין-יין: zájù) היה השילוב של שירה, הן קלאסית והן סגנון "צ'וּ" החדש. היבט חשוב נוסף של תקופת יואן היה השילוב הגדל של הניב הסיני המקומי הן בסגנון "צ'וּ" של השירה והן בהצגת דְזָאג'וּ' של הבידור המעורב.
עובדה חשובה בנוגע לאמנויות מתקופת שושלת יואן היא שהרבה יותר פריטי אמנות שרדו מתקופה זו בהשוואה ליצירות מהתקופות הקודמות של שושלת טאנג ושושלת סונג, שלעיתים נשמרו טוב יותר במקומות מחוץ לסין דוגמת מוזיאון שוסואין (正倉院) ביפן.
במהלך תקופת יואן קידמו מתמטיקאים את תחום האלגברה הפולינומית. המתמטיקאי ג'וּ שְׁגְ'יֵה (朱世杰, בפין-יין: Zhū Shìjié 1314-1249) פתר מערכת משוואות ליניאריות עם עד ארבעה נעלמים תוך שימוש במערך ריבועי של מקדמים, מקביל למטריצה מודרנית. ג'ו השתמש בשיטת האלימינציה על מנת לצמצם את המשוואות למשוואה אחת שבה נעלם אחד בלבד. השיטה שפיתח מופיעה בספר מראת הירקן של ארבעת הנעלמים, שנכתב ב-1303. דיאגרמה של משולש פסקל מופיעה בדפים הראשונים. נושא סיכום של טור חשבוני סופי מכוסה גם הוא בספר.
האסטרונוםגְווֹ שׁוֹאוּגִ'ינְג (郭守敬, בפין-יין: Guō Shǒujìng; 1316-1231) השתמש במתמטיקה לבניית לוחות שנה. הוא היה אחד המתמטיקאים הראשונים בסין שעבדו על טריגונומטריה ספירית. גוו גזר את נוסחת האינטרפולציה המעוקבת לשם חישוביו האסטרונומיים. לוח השנה שלו ה"שׁוֹאוּשְׁה לִי" (授時暦) או "לוח השנה לסידור העונות", התקבל ב-1281 כלוח השנה הרשמי של שושלת יואן. ייתכן שלוח השנה הושפע גם מעבודתו של האסטרונום שֶׁן קְווֹ (沈括, פין-יין: Shěn Kuò) משושלת סונג ואף ייתכן שגם מחיבוריהם של אסטרונומים ערביים. אין סימנים חד משמעיים להשפעות מוסלמיות בלוח השנה "שׁוֹאוּשְׁה לִי", אבל ידוע שהשליטים המונגולים התעניינו בלוחות השנה המוסלמיים. ידע מתמטי מהמזרח התיכון הגיע לסין תחת שלטון המונגולים, ואסטרונומים מוסלמים הביאו את הספרות ההודיות-ערביות לסין במאה ה-13.
רפואה
הרופאים בחצר יואן הגיעו מתרבויות מגוונות. המרפאים התחלקו בין רופאים שאינם מונגולים המכונים "אוטאצ'י" והשמאנים המונגולים המסורתיים. המונגולים אפיינו את הרופאים המכונים "אוטאצ'י" בשימוש שעשו בתרופות מן הצומח, בשונה משיטות הריפוי הרוחניות של השמאניזם המונגולי. רופאים קיבלו תמיכה רשמית מממשל יואן וניתנו להם זכויות משפטיות מיוחדות. קובלאי הקים את האקדמיה הקיסרית לרפואה על מנת לנהל כתיבת חיבורים רפואיים ומתן השכלה לרופאים חדשים. מלומדים קונפוציאנים נמשכו למקצועות הרפואיים משום שהבטיחו הכנסה גבוהה והאתיקה הרפואית תאמה לפילוסופיה הקונפוציאנית.
המסורת הרפואית הסינית של שושלת יואן התבססה על "ארבע האסכולות הגדולות" ששושלת יואן ירשה משושלת ג'ין. כל ארבע האסכולות היו מבוססות על אותו בסיס אינטלקטואלי, אבל תמכו בגישות תאורטיות שונות כלפי הרפואה. תחת המונגולים התפשט השימוש ברפואה הסינית לחלקים אחרים של האימפריה. רופאים סינים התלוו למערכות צבאיות שניהלו המונגולים במערב. הטכניקות הרפואיות הסיניות כדוגמת דיקור סיני, מוקסה, ניתוח דופק ותמיסות וסמים שונים מן הצומח נקלטו במקומות אחרים באימפריה ואף הגיעו למזרח התיכון. כמה חידושים רפואיים נעשו בתקופת שושלת יואן. הרופא וֵיי יִילִין (危亦林, בפין-יין:Wēi Yìlín 1347-1277) המציא שיטת מתיחה לשחזר מפרקים שעברו פריקה למקומם, שאותה יישם תוך שימוש בסמים מאלחשים. הרופא המונגולי חוּ סְה-חְווֵי (忽思慧) תיאר ב-1330 במסה רפואית את חשיבות התזונה הבריאה.
בסין השתמשו גם ברפואה מערבית שבה השתמשו נוצרים נסטוריאנים בחצר יואן, שלעיתים היא הייתה מכונה "חְווֵיְחְווֵי" או רפואה מוסלמית. הרופא הנסטוריאני"ישו המתורגמן" יסד את משרד הרפואה המערבית ב-1263 בתקופת שלטונו של קובלאי. רופאי "חְווֵיְחְווֵי" שאיישו שני בתי חולים קיסריים היו אחראיים לטפל במשפחת הקיסר ובאצילים מחצר הקיסרות. רופאים סיניים התנגדו לרפואה המערבית משום ששיטת ארבע הליחות שלה סתרה את הפילוסופיה של יין-יאנג וחמשת היסודות. לא ידוע על כל תרגום לסינית של חיבורים בנושאי רפואה מערבית, אך ייתכן שהייתה לסינים גישה ל"קנון של הרפואה" (القانون في الطب) של אבן סינא.
הדפסה והוצאה לאור
שטר כסף מתקופת שושלת יואן ולצידו לוח ההדפסה שלו, 1287.
השליטים המונגולים נתנו את חסותם לתעשיית ההדפסה בתקופת שושלת יואן. המונגולים למדו את טכנולוגיית ההדפסה הסינית דרך מתווכים אויגורים וטיבטים. כמה מהמסמכים שחוברו בתקופת שושלת יואן, דוגמת "נוֹנְג שׁוּ" של עובד הציבור והממציא וָאנְג גֶ'ן (王禎, בפין-יין:Wáng Zhē 1333-1290) הודפסו בדפוס בלט שבו האותיות היו עשויות מחרס, טכנולוגיה שהומצאה במאה ה-12 על ידי בי שנג. עם זאת, מרבית החיבורים הודפסו עדיין בטניקה המסורתית של חיתוך עץ. ההוצאה לאור של טקסט טאואיסטי המוקדש לטורגן חתון (Töregene Khatun), אשתו של אוגדיי חאן, הייתה אחת הספרים הראשונים המודפסים שמומנו על ידי המונגולים. ב-1273 הקימו המונגולים את דירקטוריון הספרייה הקיסרית, מחלקת הדפסה שמומנה על ידי הממשלה. ממשל יואן הקים מרכזים להדפסה בכל רחבי סין. בתי ספר מקומיים וסוכנויות ממשלתיות קיבלו מימון להדפיס ספרים.
גם מפעלי הדפסה פרטיים שגשגו תחת שושלת יואן. הם הדפיסו מגוון נרחב של ספרים, והדפיסו טקסטים לימודיים, ספרותיים, רפואיים, דתיים והיסטוריים. כמות החומר המודפס הייתה עצומה. ב-1312, הודפסו 1,000 עותקים של טקסט בודהיסטי מוער בבייג'ינג לבדה. ב-1328 עבר קצב המכירות השנתיות של לוחות שנה מודפסים ואלמנכים מעל שלושה מיליון עותקים.
אחד מהיישומים הבולטים של טכנולוגיית הדפוס היה הצ'או, שטר הכסף של שושלת יואן. שטרי הצ'או היו עשויים מקליפת עץ התות. ממשל יואן השתמש בלוחות עץ על מנת להדפיס את שטרי הכסף, אך עבר ללוחות ארד ב-1275. המונגולים ערכו ניסויים במערכת מוניטארית המבוסס על שטרי הכסף בסגנון סיני בטריטוריות בשליטת המונגולים מחוץ לסין. בולאד, שר בממשל יואן, נשלח לאירן שם הסביר את שיטת שטרי הכסף של שושלת יואן לחצר האילח'אן גייחטו. ממשל האילח'אן הדפיס שטרי כסף ב-1294, אבל החשדנות של הציבור כלפי המטבע האקזוטי החדש דנה את הניסוי לכישלון.
משקיפים זרים שמו לב לטכנולוגיית ההדפסה בסין בתקופת שושלת יואן. מרקו פולו תיעד את הדפסת שטרי הכסף של ממשל יואן והשנתונים המכונים tacuini. רשיד א-דין המדאני, יהודי שהתאסלם והגיע לדרגת סגן הווזיר הגדול בממשל האילח'אן הביע צער שהניסוי המונגולי בהדפסת שטרי כסף נכשל בעולם המוסלמי. לדעתו של רשיד א-דין לא היו שותפים היסטוריונים אחרים במזרח התיכון, שהיו ביקורתיים כלפי הפגיעה של הניסוי בממשל האילח'אן.
מעמדות חברתיים
המסגד הדרומי הגדול של ג'ינאן הושלם בתקופת טמור חאן, הקיסר השני בשושלת יואןכד בזיגוג חום מעוטר בשלושה דגים, שושלת יואן. התגלה בחפירות בהאנצ'נג במחוז שאאנשי
מערכת הממשל שיצר קובלאי חאן הייתה תוצר של פשרה בין הפיאודליזם המונגולי והמערכת האוטוקרטית-בירוקרטית הסינית המסורתית. עם זאת, בדרך כלל לא זכו הסינים מהאליטה של המשכילים לאותה דרגת הערכה אותה קיבלו בעבר תחת השושלות הסיניות המקוריות. אף שהאליטה המסורתית של הסינים המשכילים נדחקה לשוליים ומוסרות השלטון היו בידי המונגולים והסמורן (קבוצות בני ברית ממרכז אסיה וחלקה המערבי של האימפריה) נשארו האחרונים בדרך כלל מנוכרים לתרבות הסינית, המדינה עליה שלטו, ודיכוטומיה זו העניקה במידת מה גוון של קולוניאליזם למשטר יואן. ייתכן כי היחס הבלתי שוויוני היה בשל חשש מהעברת סמכויות שלטוניות לסינים אתניים שתחת שלטונם. המונגולים והסמורן קיבלו זכויות יתר מסוימות תחת שלטון השושלת, ומצב זה נמשך גם לאחר שחודשה מסורת הבחינות הקיסריות בתחילת המאה ה-14. בדרך כלל היו מעט מאוד סינים צפוניים או דרומיים שהגיעו למשרה הרמה ביותר בממשל שושלת יואן בהשוואה לאפשרות שפרסים יגיעו אליה תחת ממשל האילח'אן. מאוחר יותר יזכיר הקיסר יונגלה, הקיסר השלישי משושלת מינג, את האפליה שהייתה קיימת בזמן שושלת יואן. בתגובה להתנגדות להעסקת "ברברים" בממשלו ענה יונגלה: "...המונגולים נקטו באפליה במהלך שושלת יואן, והעסיקו רק "מונגולים" ו"טרטרים" ונפטרו מסינים צפוניים ודרומיים וזו הייתה בדיוק הסיבה שהמיטה עליהם אסון".
המונגולים העסיקו זרים זמן רב לפני זמנו של קובלאי חאן, מייסד שושלת יואן. אבל בתקופת שלטונו של קובלאי חאן נקבעה היררכיה של נאמנות התושבים. האוכלוסייה חולקה למעמדות הבאים:[9]
סינים דרומיים, או כל הנתינים של שושלת סונג הדרומית לשעבר, כולל סינים בני האן וקבוצות אתניות נוספות בדרום סין.
סוחרים, מפקחים על המסחר בנמלים וגובי מס שלא היו מונגולים היו מהגרים או בני קבוצות אתניות מקומיות. וכך בסין הם היו מוסלמים אויגורים, טורקסטנים ופרסים ונוצרים. נוכרים שהגיעו מחוץ לאימפריה המונגולית, דוגמת משפחת פולו, התקבלו בברכה בכל מקום.
במקביל להזמנת מוסלמים ממרכז אסיה לשרת כמנהלנים בסין, שלחו המונגולים סינים בני האן וחיטאנים מסין לשרת כמנהלנים בשלטון המונגולי על האוכלוסייה המוסלמית בבוכרה במרכז אסיה. השימוש במנהלנים נוכרים נועד לקצץ בכוחם של התושבים המקומיים בשני המקומות.
למרות המעמד הגבוה שקיבלו המוסלמים נקטו הקיסרים משושלת יואן כלפיהם במדיניות מפלה, כשהם מגבילים את המנהגים המוסלמים דוגמת שחיטת חלאל או מילה, כמו גם את השחיטה היהודית, וחייבו אותם לאכול בשר גם של בעלי חיים בלתי כשרים על פי דתם. לקראת סופה של שושלת יאן הפכו השחיתות והרדיפות נגדם כה חמורות עד שמצביאים מוסלמים הצטרפו לסינים במרד נגד המונגולים. תחת פיקודו של ג'ו יאונג'נג, מייסד שושלת מינג, היו מצביאים מוסלמים דוגמת לָאן יוּ' (藍玉) שהתמרד כנגד המונגולים והביס אותם בשדה הקרב. לכמה קהילות מוסלמיות היה שם משפחה סיני שפירושו "קסרקטין" וייתכן גם שפירושו "תודה". מוסלמים סינים רבים טוענים כי מקור שם זה בתפקיד החשוב ששיחקו בהפלת משטר שושלת יואן וניתן על ידי סינים בני האן כתודה עבורם הסיוע שהגישו.[10] המוסלמים במעמד הסמורן התמרדו אף הם כנגד שושלת יואן, מרד שכונה מרד איספה (亦思巴奚兵乱, 1366-1357), אבל מרד זה דוכא באכזריות והצבא המונגולי בפיקודו של הסיני צֶ'ן יוּאוּדִינְג (陈友定) ערך טבח במוסלמים.
חלוקה אדמיניסטרטיבית
חלוקה אדמיניסטרטיבית של שושלת יואן
השטח עליו שלטה שושלת יואן חולק ל"אזור המרכזי" (腹裏) ואזורים תחת שליטתם של שִׂינְג ג'ונְגְשׁוּשֶׁנְג (行中書省 או 行省) שונים או תחת שליטה של שׂוֵ'אנְגֶ'נְג יְוֵּ'אן (宣政院, בפין יין: Xuānzhèng yuàn).
"האזור המרכזי" שהשתרע על המחוזות חביי, שאנדונג, שאנשי של ימינו, החלק הדרם-מזרחי של מונגוליה הפנימית של ימינו והחלק בחנאן צפונית לנהר הצהוב נחשב לאזור החשוב ביותר של השושלת ונשלט ישירות על ידי ג'ונְגְשׁוּשֶׁנְג ("המזכירות") שישבה בחאנבליק, בדומה, מחלקה מנהלתית רמת דרג המכונה שׂוֵ'אנְגֶ'נְג יְוֵּ'אן שלטה על כל שטח טיבט של ימינו וחלקים מקשמיר.
שִׂינְג ג'ונְגְשׁוּשֶׁנְג (行中書省, "מזכירות משנה") או בפשטות שִׂינְגְשֶׁנְג (行省, בפין-יין: Xíng shěng), היו מוסדות או יחידות מנהל ברמת מחוזות, שלעיתים נוהגים לתרגם בערך כ"פרובינציה", אף שלא היו בדיוק פרובינציות במובן המודרני של המילה. היו 11 שִׂינְגְשֶׁנְג תחת שושלת יואן:
השִׂינְגְשֶׁנְג של גאנסו (甘肅行省) כשנפת קאיפנג הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את מרבית האזור האוטונומי של החווי בנינגשיה (במקור שטחם של הטנגוטים), דרום-מזרח מחוז גאנסו, וחלק מצפון מזרח אמדו (החלק המזרחי ההיסטורי של טיבט)
השִׂינְגְשֶׁנְג של חנאן-גְ'יָאנְגְבֵּיי (河南江北行省) כשנפת ג'אנגיה הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את האזורים של חנאן דרומית לנהר הצהוב, צפון-מזרח חוביי, ג'יאנגסו והחלק הצפון מזרחי של מחוז ג'יאנגשי.
השִׂינְגְשֶׁנְג של חוּגוָאנְג (湖廣行省) כשווהאן במחוז חוביי של ימינו הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את האזורים של הדרם-מזרחיים של חוביי, חונאן, גואנגשי, מרבית גוויג'ואו, וחלקים מדרום מערב מחוז גואנגדונג.
השִׂינְגְשֶׁנְג של ג'יאנגשי (江西行省) כשנאנצ'אנג הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את המחוזות ג'יאנגשי וגואנגדונג.
השִׂינְגְשֶׁנְג של לִינְגְבֵּיי (嶺北行省) כשקארקורום הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את מונגוליה של ימינו, חלק הצפוני של מונגוליה הפנימית וחלקים מסיביר.
השִׂינְגְשֶׁנְג של שאאנשי (陝西行省) כששיאן הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את מרבית מחוז שאאנשי של ימינו החלק הדרום-מערבי של מונגוליה הפנימית, דרום מזרח גאנסו, צפון-מערב סצ'ואן וחלק קטן מצ'ינגהאי.
השִׂינְגְשֶׁנְג של סצ'ואן (四川行省) כשצ'נגדו הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את מרבית מחוז סצ'ואן של ימינו והחלק הדרום-מערבי של שאאנשי.
השִׂינְגְשֶׁנְג של יונאן (雲南行省) כשקונמינג הייתה מושב הממשל. השטחים של יחידה זו כללו את מחוז יונאן של ימינו, חלקים של מערב גוויג'ואו והחלק הצפון-מזרחי של בורמה.
השִׂינְגְשֶׁנְג של גֶ'נְגְדונְג (征東行省) כשקאסונג בקוריאה הצפונית של ימינו הייתה מושב הממשל. היה זה מוסד מיוחד שהוקם על ידי קובלאי חאן כאשר קובלאי חאן ניסה לפלוש ליפן ב-1281, כשבראשו הועמד המלך משושלת קוריאו. הרקע לשִׂינְגְשֶׁנְג זה היה שונה במידה ניכרת מכל השִׂינְגְשֶׁנְג האחרים, ושלא כמו בכל השִׂינְגְשֶׁנְג האחרים, גֶ'נְגְדונְג, מילולית "כבוש את המזרח" או "המשלחת הצבאית המזרחית", לא היה שם גאוגרפי, ומוסד זה כונה גם "השִׂינְגְשֶׁנְג של המשלחת הצבאית ליפן" (征日本行省) או "השִׂינְגְשֶׁנְג של יפן" (日本行省) בלבד. המוסד בוטל כשהפלישה ליפן נכשלה, והוקם מחדש מאוחר יותר.
מתחת לרמת השִׂינְגְשֶׁנְג, החלוקה האדמיניסטרטיבית הגדולה ביותר הייתה "מעגל" (道), אחר-כך נציבות, שנוהלה על ידי מושל (פרפקט) ותת-נציבויות (州) שנוהלו על ידי תת-מושלים. החלוקה המנהלית הקטנה ביותר הייתה נפה (縣) שעליה פיקח שופט. מבנה מנהלי זה הועתק אחר-כך על ידי שושלות מינג וצ'ינג.
לקריאה נוספת
Allsen, Thomas (2001). Culture and Conquest in Mongol Eurasia. Cambridge University Press. ISBN978-0-521-80335-9.
Allsen, Thomas (1994). "The rise of the Mongolian empire and Mongolian rule in north China". In Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (eds.). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 710–1368. Cambridge University Press. pp. 321–413. ISBN978-0-521-24331-5.
Bamber Gascoigne, The Dynasties of China, A History, ISBN 0-7867-1219-8
Chan, Hok-lam; de Bary, W.T., eds. (1982). Yuan Thought: Chinese Thought and Religion Under the Mongols. New York: Columbia University Press. ISBN978-0-231-05324-2.
Cotterell, Arthur (2007). The Imperial Capitals of China - An Inside View of the Celestial Empire. London: Pimlico. ISBN9781845950095.
Dardess, John (1994). "Shun-ti and the end of Yuan rule in China". In Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (eds.). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 710–1368. Cambridge University Press. pp. 561–586. ISBN978-0-521-24331-5.
Dauben, Joseph (2007). "Chinese Mathematics". In Victor Katz (ed.). The Mathematics of Egypt, Mesopotamia, China, India, and Islam: A Sourcebook. Princeton University Press. ISBN0-691-11485-4.
Ebrey, Patricia Buckley (2010) [1996]. The Cambridge Illustrated History of China (2nd ed.). Cambridge University Press. ISBN978-0-521-12433-1.
Endicott-West, Elizabeth (1994). "The Yuan government and society". In Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (eds.). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 710–1368. Cambridge University Press. pp. 587–615. ISBN978-0-521-24331-5.
Guzman, Gregory G. (1988). "Were the Barbarians a Negative or Positive Factor in Ancient and Medieval History?". The Historian. Blackwell Publishing. 50 (4): 558–571. doi:10.1111/j.1540-6563.1988.tb00759.x.
Ho, Peng Yoke (1985). Li, Qi and Shu: An Introduction to Science and Civilization in China. Hong Kong University Press. ISBN978-0-486-41445-4.
Hsiao, Ch'i-Ch'ing (1994). "Mid-Yuan Politics". In Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (eds.). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 710–1368. Cambridge University Press. pp. 490–560. ISBN978-0-521-24331-5.
Joseph, George Gheverghese (2011). The Crest of the Peacock: Non-European Roots of Mathematics. Princeton University Press. ISBN0-691-13526-6.
Lane, George (2006). Daily Life in the Mongol Empire. Greenwood Publishing. ISBN978-0-313-33226-5.
Langlois, John D. (1981). China Under Mongol Rules. Princeton: Princeton University Press. ISBN978-0-691-10110-1.
Morgan, David (1982). "Who Ran the Mongol Empire?". The Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland. Cambridge University Press (1): 124–136. doi:10.1017/S0035869X00159179.
Rossabi, Morris (1994). "The reign of Khubilai Khan". In Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (eds.). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 710–1368. Cambridge University Press. pp. 414–489. ISBN978-0-521-24331-5.
Rossabi, Morris (2012). The Mongols: A Very Short Introduction. Oxford University Press. ISBN978-0-19-984089-2.
Mote, Frederick W. (1999). Imperial China: 900–1800. Harvard University Press. ISBN0-674-44515-5. (hardcover); ISBN 978-0-674-01212-7 (paperback).
Mote, Frederick W. (1994). "Chinese society under Mongol rule, 1215-1368". In Denis C. Twitchett; Herbert Franke; John King Fairbank (eds.). The Cambridge History of China: Volume 6, Alien Regimes and Border States, 710–1368. Cambridge University Press. pp. 616–664. ISBN978-0-521-24331-5.
Saunders, John Joseph (2001) [1971]. The History of the Mongol Conquests. University of Pennsylvania Press. ISBN978-0-812-21766-7.
Wu, K. T. (1950). "Chinese Printing under Four Alien Dynasties: (916-1368 A. D.)". Harvard Journal of Asiatic Studies. 13 (3–4): 447–523. doi:10.2307/2718064. ISSN0073-0548.
Owen, Stephen, "The Yuan and Ming Dynasties," in Stephen Owen, ed. An Anthology of Chinese Literature: Beginnings to 1911. New York: W. W. Norton, 1997. p. 723-743 (Archive).
Weatherford, Jack (2004). Genghis Khan and the Making of the Modern World. New York: Broadway Books. ISBN978-0-609-80964-8.
.svg)
