רבי אליעזר בן יעקב הוא תנא שחי בשלהי ימי בית המקדש השני ובתקופה שלאחר חורבנו (המאה הראשונה לספירה). הוא מרבה למסור פרטים על בית המקדש ועבודתו, ובתלמוד מיוחס לו חיבורה של מסכת מידות, המתארת בפרוטרוט את בית המקדש השני. נאמר עליו ש"משנתו קב ונקי" – סולת מנופה, מעטת כמות ורבת איכות. לאור הגדרה זו, מקובל בין פוסקי ההלכה לתת עדיפות לדעתו על פני החולקים עליו[1].
יש אומרים שהיו שני תנאים בשם זה: האחד בשלהי ימי בית שני, כאמור, והשני – "רבי אליעזר בן יעקב השני" כעבור כמה עשרות שנים, מתלמידי רבי עקיבא[2].
זהותו וזמנו
במקורות לא מסופר דבר על קורותיו ומשפחתו, פרט לעובדה שדודו, אחי אמו, היה לוי שעבד במקדש.
מעדויותיו הרבות על בית המקדש משתמע שחי בזמן שבית המקדש השני היה קיים. בתלמוד הבבלי[3] אף מובאת מימרא של שמעון בן עזאי: "מצאתי מגילת יוחסיןבירושלים, וכתוב בה... משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי". ומאחר שבעקבות החורבן פסק היישוב היהודי בירושלים – יש להניח שהמגילה נכתבה בטרם החורבן, ומכאן שכבר בימי בית שני נחשב רבי אליעזר בן יעקב כחכם מוכר ובעל משקל.
לעומת זאת, ממקורות אחרים משתמע שהיה מאוחר יותר: במדרש בראשית רבה[4] הוא נמנה בין אחרוני תלמידיו של רבי עקיבא: "שנים עשר אלף תלמידים היו לרבי עקיבא... וכולם בפרק אחד מתו... ובסוף העמיד שבעה: רבי מאיר, ורבי יהודה, רבי יוסי, ור' שמעון... ור' אליעזר בן יעקב"[א]. הוא מוזכר גם כמי שהשתתף בעיבור השנה עם תלמידי רבי עקיבא[5]. כמו כן, בכמה מקורות מובאת דעתו לצד דעה של אחד מתלמידי רבי עקיבא הללו, ומשתמע שהיה בן דורם וחברם.
ראשוני העוסקים בחקר תולדות התנאים והאמוראים, כמו ספר יוחסין השלם וסדר הדורות, סברו שמדובר בתנא אחד, שהאריך ימים מזמן הבית ועד הדור הרביעי לתנאים (כ-80 שנה לאחר החורבן), או שלא ראה בעצמו את המקדש, אלא שמע עליו מפי דודו, ששירת במקדש, כאמור.
חוקרים בעת החדשה קבעו לראשונה שמדובר בשני תנאים שונים[6], אם כי, הדבר תמוה שהמשנה מציינת את שניהם באותו שם בלי לבדל ביניהם באמצעות כינוי כלשהו, כגון "הזקן" לראשון שבהם (כמו "רבן גמליאל הזקן")[ב]. יש משערים שאולי השני היה נכדו של הראשון[7]. ההיסטוריון זאב יעבץ[8] מתווה כללים למיון המאמרים שנזכרו בשמם, אלו שייכים לראשון ואלו לאחרון, על פי שמות החכמים עמם נשאו ונתנו וכן על פי תוכן המאמרים (עדויות על בית המקדש – מקורם בראשון), אך ציין שעל כמה מאמרים אין לדעת מי אמרם. לא ברור מה סבר התלמוד הבבלי בשאלה זו, האם היה זה תנא אחד או שניים[ג].
מסורותיו על בית המקדש ועבודתו
כאמור, רבי אליעזר בן יעקב מתייחד בין התנאים במסורות רבות על מבנה בית המקדש ואירועים שהתרחשו בו. כך למשל, תיאר את מקומו המדויק של הדוכן ששימש לעמידת הלויים בשעת השירה במקדש[9] ואת השתתפותם של נערים בשירה זו, בהם גם ממשפחות נכבדות בירושלים[10]. הוא מתאר[11] כיצד פעם נרדם דודו, אחי אמו, תוך כדי שמירתו במקדש, וכעונש שרפו את כסותו (מעין שמיכה). כמו כן תיאר את דלתות הנחושת שעמדו בשער ניקנור[12]. עוד הוא מספר על חיילים רומאים שהתגיירו בערב פסח, כנראה מתוך התרשמותם מן ההכנות לחג, וטבלו במקווה בו ביום והשתתפו בקורבן הפסח[13].
בשני מקומות במסכת מידות אומר רבי אליעזר בן יעקב על לשכה מסוימת במקדש: "שכחתי מה הייתה משמשת"[14]. מכאן הסיק התלמוד הבבלי[15] שהוא התנא שהורה את מסכת מידות בכללותה על פי זכרונו, מלבד הפרטים ששכח. דעה זו מובאת גם בתלמוד הירושלמי[16], ושם מופיעה הסתייגות, שיש במסכת פרטים שלא נאמרו על ידו.
ממאמריו המפורסמים בהלכה
"לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה [=וכבר בשעת הנישואין הוא מתכנן להיפרד ממנה], משום שנאמר[17]: אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ"[18].
"לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו"[18].
אח ואחות חורגים שגדלו יחד – אסורים להינשא גם אם אין להם אב או אם משותפים, מפני מראית עין[19].
בניגוד לדעת חכמים אין אפשרות לאכול על ידי שחיטה אפרוח כל עוד לא נפקחו עיניו[20]. הרי"ף והרמב"ם[21] מתירים את האפרוח מיד כדעת חכמים, ואילו הרא"ש אוסר עד שייפקחו עיניו, כדעת רבי אליעזר בן יעקב[22].
מצווה שמתקיימת בחפץ גזול – אינה מצווה, ואפילו אם החפץ השתנה ואיבד את צורתו המקורית – אין לברך עליה: "הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ"[24].
בית דין מוסמך להעניש מעבר לדין הקבוע בתורה, כאשר יש בכך צורך זמני: "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך[ד], אלא שהשעה צריכה לכך".
ניתן להשלים את כמות מי הגשמים במקווה על ידי מים שאובים, בתנאי שהמים השאובים הם מיעוט, ושלא ישפכו ישירות למקווה אלא לקרקע הסמוכה לו וממנה ישפכו למקווה (פעולה זו נקראת "המשכה")[25].
בניגוד לדעת חכמים, בנושא מוציא שם רע סובר רבי אליעזר שדברים ככתבם, ויש להביא בפני בית הדין את השמלה ולא עדי זנות[26].
משקלו בפסיקת ההלכה
בתלמוד נאמר: "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי"[27], מעטת הכמות ורבת האיכות. משפט זה מובא בתלמוד לא רק כביטוי של שבח סתמי, אלא כנימוק להכרעת ההלכה כמותו במחלוקותיו עם תנאים אחרים[28], וזאת אפילו כאשר הדעה המנוגדת היא דעת רוב התנאים, ובניגוד לכלל הרווח: "יחיד ורבים – הלכה כרבים"[29]. קיימים תנאים נוספים עליהם נאמר שיש להם עדיפות על פני הדעה החולקת עליהם (כמו רבי עקיבא ורבי), אך זאת דווקא כאשר החולק הוא תנא יחיד[30], ומבחינה זו רבי אליעזר בן יעקב יוצא דופן.
בין פוסקי ההלכה הראשונים עורר הדבר מחלוקת רבתי: יש שפוסקים הלכה כמותו בכל מקום, אפילו כנגד דעת רבים[31], יש שפוסקים כמותו רק כנגד דעת יחיד, ולא נגד רבים[32], ויש אומרים שאף כנגד יחיד אין דעתו מכרעת, והנימוק "קב ונקי" הובא רק כשיקול תומך, ולא כנימוק בלעדי להכרעה כמותו[33].
יש מפרשים ש"קב" מתפרש כגימטריה, כלומר שמניין מאמריו של רבי אליעזר בן יעקב הוא 102[34]. אכן, זהו בדיוק מספר מאמריו ההלכתיים במשנה ובתלמוד הבבלי.
מסורת מהמאה ה-14 מזהה את קברו של רבי אליעזר בן יעקב ליד כפר חנניה (כביש 85, כ-3 ק"מ מצומת קדרים לכיוון כרמיאל), בסמוך לקברי תנאים נוספים (רבי חלפתא ובניו רבי יוסי ורבי שמעון).
הנוסע רבי יעקב בן נתנאל הכהן (המחצית השנייה של המאה ה-12) מציין את קבר רבי חלפתא ובנו, וכותב ששאר הקברים שלצידו אינם מזוהים[36]. לעומתו, תלמידו האלמוני של הרמב"ן (ראשית המאה ה-14) מציין את קבר רבי אליעזר בן יעקב בסמוך לכפר חנין, ולצידו את קבר רבי יעקב איש כפר חנין, שהוא מזהה אותו כאביו של רבי אליעזר בן יעקב[37]. מסתבר שזיהוי הקבר נשען על הקרבה לכפר חנניה, ועל זיהויו של רבי יעקב איש כפר חנן כאביו של רבי אליעזר. ברם, הקישור בין שני האישים תמוה, שכן רבי יעקב איש כפר חנין הוא אמורא מן המאה ה-3 לספירה[ה].
^בהמשך המדרש מופיעה רשימה חלופית של שבעת התלמידים, ממנה נשמט רבי אליעזר בן יעקב. במקור מקביל (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב') נמנו חמישה תלמידים בלבד, ורבי אליעזר בן יעקב אינו ביניהם.
^בגלל קושי זה קבע פרנקל שהאחד מהם נקרא "אליעזר" והשני "אלעזר", ואין לדעת מי מהם נקרא כך ומי אחרת.
^פרנקל (דרכי המשנה, עמ' 74) טען שהמאמר "קב ונקי" נאמר על ראב"י הראשון, ואילו התלמוד (מסכת ערובין, דף ס"ב, עמוד ב') מביא אותו על השני משום שלא ידע שהיו שניים. על כך השיב בעל דורות הראשונים (חלק ג', עמ' 182), שאמנם היו שני תנאים בשם זה, ו"קב ונקי" נאמר על הראשון בלבד, אבל לדעתו התנא בערובין שם הוא הראשון. לעומתו, בעל 'תולדות תנאים ואמוראים' (ערך ראב"י) סבר ש"קב ונקי" נאמר על שניהם (דברי בן זומא – על הראשון, ודברי איסי בן יהודה, ראו להלן – על השני). סוגיה אחת במסכת יומא (דף ט"ז, עמוד ב'), שהמפרשים התחבטו בפירושה, מתבארת יפה מתוך ההנחה שהתלמוד הכיר בכך שאלו שני תנאים שונים (ראו 'שערי היכל' למסכת יומא, הוצאת מכון המקדש, ירושלים תשס"ו, מערכה כ"ד והערה 10).
^רכיבה על בעלי חיים אסורה בשבת רק מדרבנן, ועונש סקילה מיועד רק לחילול שבת באיסור דאורייתא
^תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף י"ב, עמוד א'. הלכה זו שנויה במחלוקת בתלמוד, ובפוסקים קיים דיון נרחב אודותיה. הדעה המקובלת היא שאין להשלים את מי המקווה במים שאובים, ורק לאחר מילוי המקווה בארבעים סאה מי גשמים ניתן להוסיף עליו מים שאובים.
