פרדיקס

פרדיקס
Περδίκκας

תמונה מימי הביניים המציגה את מותו של אלכסנדר הגדול; איור מהספר רומן אלכסנדר. הדמות במרכז היא פרדיקס המקבל את טבעת החותם של אלכסנדר הגדול
לידה	ככל הנראה סביב 360 לפנה"ס אורסטיס, מוקדון
נהרג	321 או 320 לפנה"ס ליד ממפיס, מצרים
מדינה	מוקדון
השתייכות	הצבא המוקדוני
דרגה	כיליארך
תפקידים בשירות
טקסיארך (מפקד חטיבה), היפרכוס (מפקד חיל הפרשים), סומאטופילקס (שומר ראש)
פעולות ומבצעים
המערכה הבלקנית של אלכסנדר הגדול כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה פלישת אלכסנדר הגדול להודו מלחמת הדיאדוכים הראשונה

פרדיקס בן אורונטס (ביוונית: Περδίκκας ,Perdikkas; נולד ככל הנראה סביב שנת 360 לפנה"ס^[1], נפטר ב-320/321 לפנה"ס), היה אחד המפקדים הבכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. פרדיקס החל את דרכו הצבאית תחת שלטונו של המלך פיליפוס השני, וטיפס בסולם הדרגות תחת פיקודו של אלכסנדר בעת מסעו הגדול למזרח. בתחילה הוא פיקד על טקסיס פלנקס, ובעת המסע להודו מונה למפקד יחידת פרשים. לאחר מותו של הפאיסטיון ב-324 לפנה"ס, מונה פרדיקס למפקד יחידת הפרשים העילית, ההטיירוי, ולמשרה הפוליטית והצבאית הבכירה של כיליארך (אנ')^[2].

אלכסנדר העניק לפרדיקס על ערשׂ דווי את טבעת החותם שלו, פעולה שהאחרון פירש כהסמכתו ליורש. לאחר מות אלכסנדר ב-323 לפנה"ס התמנה לעוצר של יורשי העצר פיליפוס השלישי ואלכסנדר הרביעי. בעת מלחמת הדיאדוכים ניסה פרדיקס, בעזרת בן בריתו אאומנס, לשמור על אחדות הממלכה ועל מעמדו כעוצר אל מול אלו שקראו עליו תיגר, ובראשם אנטיגונוס שתום העין ותלמי בן לאגוס. פרדיקס נכשל במשימתו, ונרצח על ידי חייליו, במהלכו של מסע מלחמה כושל נגד תלמי.

מוצא וראשית חייו

שנת לידתו המדויקת של פרדיקס איננה ידועה, אך ההערכה היא שהוא היה בן גילו של אלכסנדר הגדול^[3]. פרדיקס היה בנו של אורונטס, אריסטוקרט מוקדוני רם מעלה וצאצא לשושלת נסיכים עצמאיים באורסטיס^[4]. אזור הררי זה בצפון מערב מוקדון גבל באפירוס ואוכלס באילירים רבים. האזור צורף למוקדון בתחילת המאה ה-4 לפנה"ס ונטמע בה באופן סופי רק באמצע המאה ה-4 בעת שלטונו של פיליפוס השני.

ממשפחתו ידועים שני בני משפחה נוספים: אחיו אלקטס שהיה טקסיארך - מפקד טקסיס של פלנקס (יחידה בסדר גודל של חטיבה) ואחותו אטאלנטה, שהתחתנה עם אטלוס^[5]. אף על פי שאין פרטים רבים על שנות חייו המוקדמות, סביר להניח שהתחנך ושירת כאחד מנערי המלך^[6] בחצר המלך פיליפוס השני, שכן על פי הנוהג המוקדוני לחצר המלך היה תפקיד חשוב בהכשרתם של בני האצולה הצעירים שהיו מעתיקים אליה את מקום מגוריהם, ומתחנכים תוך מילוי משרות שלטוניות שונות^[5].

בהמשך שירת תחת פיקודו הישיר של פיליפוס ואף התמנה לשומר ראשו^[7]. הוא קיבל ניסיון צבאי ופיקודי ראשון במערכות הרבות שהנהיג פיליפוס^[8]. פרדיקס וקבוצה נוספת של חיילים, רדפו והרגו את רוצחו של המלך פיליפוס, מיד לאחר ההתנקשות הפומבית בו בשנת 336 לפנה"ס^[9].

בצבאו של אלכסנדר הגדול

דיכוי המרידות בתראקיה ויוון

פעולתו המתועדת הראשונה של פרדיקס בצבאו של אלכסנדר הגדול הייתה כשכבר היה בדרגה בכירה של מפקד טקסיס (יחידה בסדר גודל של חטיבה ובה כ-1,500 חיילים) של פלנקס, בזמן המערכה בתראקיה ב-336 לפנה"ס, כאשר הטקסיס שלו והטקסיס של קוֹינוֹס יצאו למתקפת פתע לילית על מחנה מורדים אילירים^[10]. בנוסף, מוזכר שמו של פרדיקס מספר פעמים בעת המערכה הבלקנית של אלכסנדר הגדול. אריאנוס, המביא את דברי תלמי בן לאגוס, מזכיר את פרדיקס כמי שהוביל מתקפה על תבאי כאשר זו מרדה נגד ההגמוניה המוקדונית. המרידה פרצה בעקבות שמועה על מותו של אלכסנדר בתראקיה, ולדברי אריאנוס פרדיקס החל במתקפה על העיר על דעת עצמו וגרר אחריו מספר מפקדים אחרים של הפלנקס. בעקבות המצב שנוצר החליט אלכסנדר להכניס כוחות נוספים כדי לסייע לפרדיקס, מחשש שהיחידה שלו תובס ללא תמיכתם. בזמן הסתערותו פגעו קשתי העיר בפרדיקס והוא נפצע^[11]. לעומת זאת, אצל דיודורוס קיימת גרסה שונה לסיפור ההסתערות, שאומרת שפרדיקס אכן הסתער על שערי תבאי, אך עשה זאת בעקבות הוראה של אלכסנדר הגדול שהבחין שאחד משערי העיר נותר לא מוגן, וכך נפלה הגנת העיר^[12]. ייתכן כי גרסת הקרב על תבאי של אריאנוס מוטה נגד פרדיקס מאחר שהיא נסמכת על ספר ההיסטוריה שכתב תלמי הראשון, יריבו הפוליטי של פרדיקס, בעת היותו מלך מצרים ושנים רבות לאחר שהביס את פרדיקס שניסה כעוצר הממלכה לחצות את הנילוס ולהפיל את שלטונו^[13].

מסע הכיבושים של אלכסנדר באסיה

המלחמה נגד האימפריה הפרסית

ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

במאי 335 לפנה"ס התלוו פרדיקס והטקסיס שלו למסע אלכסנדר במזרח. במהלך הקיץ, דחקו המוקדונים את רגלי השלטון הפרסי מן הערים היווניות שבאיוניה. אחת מנקודות הציון החשובות בתהליך זה הייתה המצור על הליקרנסוס, בסיס הכוח הימי של האימפריה הפרסית בו עגן הצי בהנהגת אחד מגדולי המצביאים היוונים בשירות הפרסים - ממנון מרודוס. בסיפור המצור, נמצא אזכור נוסף לטקסיס של פרדיקס אשר שוב, כמו במצור על תבאי, מתואר כחסר משמעת. אצל דיודורוס מצוין כי בעת המצור כמה מחייליו של פרדיקס השתכרו וערכו התקפה לילית פרועה על חומות המצודה. ממנון, שהבחין באירוע המוזר, שלח מספר גדול של כוחות והרג רבים מהתוקפים^[14]. גם במקרה זה, כמו בתיאור אריאנוס של הקרב על תבאי, נגרר אלכסנדר לתגובה וכשנודע המצב מול חומות העיר יצא אלכסנדר עם כוחות גדולים של חיילים לסייע לחייליו של פרדיקס. כשהגיע אלכסנדר נסוגו הפרסים אחורה וכרוזו של אלכסנדר ביקש הפסקת אש מממנון, שהסכים לה, על מנת לפנות את ההרוגים^[15]. ייתכן שגם תיאור זה לוקה באנכרוניזם בגלל המקורות המוטים שהיו בידי דיודורוס.

כמו כן ידוע על השתתפותו בקרב איסוס^[16]. פזיזותו לכאורה של פרדיקס בעת המצור על תבאי ועל הליקרנסוס לא מנעה מאלכסנדר להפקיד בידיו ובידי קרטרוס את הפיקוד על החיל שהטיל את המצור על צור בשנת 332 לפנה"ס, כשאלכסנדר עצמו יצא למסעות מלחמה באזור^[17]. אמון זה שניתן לפרדיקס בידי אלכסנדר מדגיש שוב את אפשרות ההטיה במקורות העתיקים שהיו עוינים לפרדיקס, במיוחד המקורות שהגיעו מידיו של תלמי. תפקידו בעת המצור על צור מוצנע במקורות, ייתכן בגלל ההטייה שקיימת אצל אריאנוס^[18]. לא ידוע האם התלווה לאלכסנדר במסע למצרים שכן לא קיים כל אזכור במקורות העתיקים לנוכחותן של יחידות פלנקס. בקרב גאוגמלה מוזכר פרדיקס פעם נוספת כמפקד של אחד מהטקסיסים של הפלנקס^[16][19], וכן כי נפצע^[20].

לאחר הקרב, צבאו של אלכסנדר היה צריך לעבור במעבר הרים אשר היה ידוע בשם "השערים הפרסיים". זהו מעבר צר בהרים שקל לטמון בו מארבים וחסימות ולכן החצייה הייתה קשה ומסוכנת. ולפי אריאנוס לטקסיס של פרדיקס היה תפקיד חשוב באבטחת המעבר^[21]. לאחר מכן פרדיקס לא מוזכר במקורות לתקופה הקרובה לשנתיים, ככל הנראה מאחר שלפלנקס לא היה תפקיד ברדיפה אחר המלך הפרסי דריווש השלישי ובתקופה זו לא התקיימה פעילות לוחמה צבאית גדולת ממדים המצריכה את שיתוף הפלנקס.

פרדיקס מונה לתפקיד היוקרתי של סומאטופילקס (ביוונית - Σωματοφύλακες - שומר ראש) לאחר קרב גאוגמלה, אם כי המשיך לפקד על הטקסיס שלו בפלנקס במשך שנתיים נוספות לפחות^[22]. אין מדובר באדם השומר על חייו של המלך, אלא אחד מתוך שבעה קצינים בכירים שמקבלים פיקוד עצמאי על חלקים גדולים מהצבא. מדובר למעשה בדרגה פיקודית בכירה^[8]. בכתביו של אתנאיוס נחשף בפנינו פן אחר של פרדיקס וחיי היומיום במחנה הצבאי של אלכסנדר. הוא מספר שפרדיקס היה חובב תרגילי אתלטיקה ונהג להתעמל במחנה הצבאי של אלכסנדר יחד עם המצביא קרטרוס. לשם כך היו בוחרים אזור באורך סטאדיה אחת בתוך המחנה, מצילים אותו על ידי חיילים שנשאו עמם יריעות עור מהודקות, ומתאמנים תחת הסוכך בתרגילי גימנסטיקה. כמו כן, בהמות היו נושאות חול לשם הכנת הפלאיסטרה, זירת ההיאבקות^[23]. פרדיקס היה בין חושפי הקשר של פילוטאס בשנת 330 לפנה"ס, אם כי תפקידו בפרשה זו עלום. הוא זה שנכנס, בליווי קצינים בכירים נוספים, לאוהלו של אלכסנדר ודיווח על הבגידה כביכול של פילוטאס. ואולם, בהתחשב בנסיבות, ייתכן שהקשר כוון נגד פילוטאס עצמו^[24]. בשנת 328 לפנה"ס, על פי קווינטוס קורטיוס רופוס, ניסה ללא הצלחה יחד עם תלמי בן לאגוס למנוע מאלכסנדר השיכור להרוג בהתקף זעם את ידידו הקרוב קלייטוס השחור במהלך משתה^[25].

המערכה בבאקטריה ובסוגדיאנה

ערך מורחב – כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה

הביוגרפיה שלו בעת המערכה באסיה התיכונה לוטה בערפל, בין היתר כי המקורות מתמקדים בעת זו בעלילותיהם של קצינים אחרים בצבאו של אלכסנדר. בעת המערכה באסיה הקטנה פיקד על הכוחות שצרו על אחד המבצרים שנבנו עוד במאה ה-6 לפנה"ס בפיקודו של כורש הגדול על גדות יאקסארטס (סיר דריה המודרני). בשנת 327 לפנה"ס קודם לדרגת היפרכוס (מפקד חיל הפרשים), תוך שהוא שומר על תפקידו כסומטופילקס^[26].

המערכה בהודו

ערך מורחב – פלישת אלכסנדר הגדול להודו

בזמן שאלכסנדר תקף את ערי המדינות בעמק הסוואט ואת סלע אַאוֹרְנוֹס בפלישה לממלכת גנדהרה בשנת 326 לפנה"ס, פרדיקס והפאיסטיון הופקדו על העברת הכוח המרכזי לאורך נהר קבול אל נהר האינדוס שם בנו גשר ימי^[27][28]. אף על פי שהפאיסטיון הוא זה שקיבל להלכה את הפיקוד, בהיותו בן החסות של אלכסנדר, נראה שפרדיקס, הקצין המנוסה, הוא זה שפיקד על הכוחות בפועל^[29]. תחת פיקודם המשותף, הצליח הצבא המוקדוני לנצח את אסטיס, שליט פאוקלאטוס (Peukelaotis; אשר נקראת פושקאלאווטי (Pushkalavati) בפקיסטן המודרנית). כמו כן, ניהלו השניים מסעות מלחמה נוספים באזור, ביצרו חלק מהמאחזים ואספו אספקה^[29].

לאחר מכן, לקח חלק פעיל בקרב הידספס ובמצור על סאנגלה. פרדיקס המשיך לפקד על יחידותיו, אך אריאנוס מתמקד בתיאור מעשיו של אלכסנדר ולא מזכיר את פרדיקס ומעשיו בשלב זה של המלחמה לוטים בערפל, אם כי ידוע שצבאו של אלכסנדר נתקל בהתנגדות עזה באזור זה ופרדיקס הצטיין בקרבות.

אריאנוס מספר כי אחת הגרסאות לסיפור פציעתו של אלכסנדר במצור על עיר המאלים, היא שבזמן הפציעה לא נכח אף רופא סביבו ופרדיקס נאלץ לחתוך בחרבו בבשר אלכסנדר ולהסיר את החץ שפגע בו. אלכסנדר התעלף בשל כמות הדם הרבה שנשפכה ממנו וכתוצאה מכך נפסק איבוד הדם^[30]. תיאור הקריירה של פרדיקס נקטע באופן פתאומי בשלב זה והוא מוזכר שוב רק שנתיים לאחר מכן כשהצבא סיים כבר את מסע המלחמה בהודו.

ימיו האחרונים של אלכסנדר

לאחר חזרתם של כוחות אלכסנדר לשושן במרץ 324 לפנה"ס, הורה אלכסנדר על עריכת טקסי נישואים בין הקצינים המוקדוניים ונשים מקרב האליטה של האצולה הפרסית. במסגרת תוכנית זו נשא פרדיקס את בתו של אטרופטס, הסטראפ של מדי. טקס הנישואין מעיד על כך שמעמדו של פרדיקס היה בשלב זה גבוה, אך עדיין לא השתווה למעמדם של הפאיסטיון וקרטרוס, שהיו היחידים מלבד אלכסנדר שנשאו נשים מבית האצולה האחמני^[31]. עם זאת, לאחר שקרטרוס נשלח עם למעלה מ-10,000 וֵטֵרנים בחזרה למוקדון, והפאיסטיון מת באופן מפתיע, הופקד הטיפול בגופתו של הפאיסטיון בידי פרדיקס. כמו כן הפך פרדיקס לדמות הבכירה ביותר בקרבת אלכסנדר ומונה למפקד יחידת הפרשים העילית הטיירוי ולכיליארך^[2].

בעודו על ערש דווי בבבל באמצע יוני 323 לפנה"ס, העניק אלכסנדר את טבעת החותם, הסמל לשלטונו, לפרדיקס, אך לא נקב בשמו כיורש או בשמו של מישהו אחר. במקום, אמר לסובביו שהוא מוריש את האימפריה לחזק ביותר^[32], אמירה שפגעה בתוקף הטענה של פרדיקס לפיה אלכסנדר הוריש לו את הבכורה.

עוצר הממלכה

הסכמי בבל וצוואת אלכסנדר

חלוקת האימפריה של אלכסנדר הגדול בבבל

ערך מורחב – הסכמי בבל

עם מותו של אלכסנדר התכנסה אספת הגנרלים המוקדונים הבכירים בבבל ונתגלו חילוקי דעות בין המשתתפים לגבי עתיד הממלכה ויורשהּ. בין משתתפי הכינוס היו האישים החזקים ביותר של האימפריה: הסומטופילקאי (שומרי הראש) פרדיקס, תלמי, אריסטונואוס, לאונטוס, ליסימכוס פאיתון, פאוקסטס ורבים אחרים. שלושה אחרים, חשובים אף הם נעדרו: אנטיפטרוס הקשיש, שנותר במוקדון ושימש שם בתפקיד המשנה למלך; קרטרוס, שיצא עוד בחייו של אלכסנדר למוקדון כדי להחליף את אנטיפטרוס בתפקידו והתעכב בדרך למוקדון כדי להדביר מרידות מקומיות בקיליקיה; ואולימפיאס, אמו של אלכסנדר הגדול^[33]. רובם הגדול רצו נתח מהירושה שהותיר אלכסנדר לעצמם, אך פרדיקס, שרצה להתמנות למלך או לכל הפחות לעוצר, שאף לשמור על אחדות הממלכה.

פרדיקס, שהתנהג כמי שאלכסנדר הטיל עליו את האחריות לעתיד הממלכה, הניח בפני הנוכחים את טבעת החותם ויתר סמלי השלטון. הוא הציע לחכות כחודש עד ללידתה הצפויה של רוקסנה, אשתו הבקטארית של אלכסנדר, ואם ייוולד בן זכר להמליכו למלך. משמעותה האמיתית של הצעתו הייתה למעשה קיום שליטתו של עוצר במשך כמעט שני עשורים בממלכה^[34].

שאיפתו של פרדיקס הייתה לשמור על אחדותה של הממלכה. אתגר זה הורכב משני גורמים עיקריים: מחד, רצונם של עמים וחבלי ארץ כבושים להשתחרר מעול הכיבוש המוקדוני, כפי שבא לידי ביטוי במרידות ובאי-ציות לשלטון המרכזי, ומאידך בשאיפותיהם של הדיאדוכים להשיג להם נתח מהאימפריה הגדולה של אלכסנדר.

המהלך נתקל בהתנגדותם של חילות הרגלים, היסודות העממיים יותר בצבא מוקדון^[35]. הרגלים, שהורכבו מפשוטי העם וקצו במסעות מלחמה שלא נגמרים ביקשו לחזור לשגרה. הם התעקשו על בחירתו למלך של ארהידאיוס בנו של פיליפוס השני, ואחיו למחצה של אלכסנדר, שסבל ממוגבלויות מנטליות ופיזיות^[36].

פרדיקס, שהיה בראש ובראשונה חייל ולא פוליטיקאי, לא הצליח לבסס את אחיזתו בשלטון. התמרון הפוליטי שנדרש היה מורכב ודרש התחשבות הן ברצון המוני המוקדונים ששרתו בפלנקס והן את תמיכת האריסטוקרטיה הבכירה, שלטשה בשלב זה את עיניה לעבר הירושה של אלכסנדר וביקשה לקרוע לעצמה חלקים נאים ממנה. נראה שסומטופילקס אחד לפחות, אריסטונואוס (Aristonous), תמך בו^[37].

תחת השפעתו של אריסטונאוס ביקש פרדיקס להתמנות למלך, אך פרדיקס ניצב בפני בעיה חוקתית - הוא לא יכול היה להכריז על עצמו מלך כי רוקסנה אלמנתו של אלכסנדר, הייתה הרה עם בנו, יורש העצר החוקי. התנגדות לא אחרה לבוא, בטענה שאם יש מישהו שיש להכתירו זה רק את יורש העצר המיועד. פרקידס בכל זאת טיפח תקוות משום שרוקסנה, בהיותה בת לשבט ברברי לא הייתה פופולרית בקרב החיילים והאזרחים^[38]. בשלב זה פרצה מרידה של החיילים הרגליים שדרשו להכתיר את ארהידאיוס למלך. פרדיקס שלח את מלאגרוס, טקסיארך ותיק בצבאו של אלכסנדר יחד עם מצביא נוסף בשם אטאלוס להרגיע אותם^[39]. אולם השניים רק עודדו את המורדים שהכתירו את מלאגרוס כמנהיגם וההמון המשולהב הבריח את פרדיקס מבבל.

מלאגרוס חשב שבמעשה זה הבטיח את המלוכה לעצמו, אך לא כך היה. אספת החיילים התכנסה והכתירה את ארהידאיוס למלך תחת השם פיליפוס השלישי, אך במעשה זה חטאו פעמיים למסורת המוקדונית העתיקה. בפעם הראשונה בכך שהתעלמו בבחירתם מן הכוחות המוקדוניים שנותרו במוקדון ובשנייה בכך שלא עירבו כלל את הפרשים (הטיירוי) בהכתרה^[40]. יתרה מכך, לא ברורה די הצורך חוקיות הכינוס. ייתכן, אמנם, שלאסיפת החיילים הייתה סמכות לבחור את המלך, אך אין לכך אזכור מפורש במקורות^[41]. כך או כך, תמיכת החיילים במלך החדש הייתה קצרת מועד, במיוחד נוכח השאיפות של מלאגרוס שלא הוסתרו על ידו. אז ילדה רוקסנה בן, ו"אישים בעלי רצון טוב ביותר" כהגדרת דיודורוס^[42] הצליחו להשכין שלום בין הצדדים. סוכם שארהידאוס ובנה של רוקסנה ימלכו במשותף. פרדיקס הסכים לקבל על עצמו את מלכותו של ארהידאיוס בתקווה שיהיה לו קל לשלוט במלך חולה הנפש, אך קיבל את תפקיד העוצר^[43].

גם מצביאים אחרים לא יצאו עם ידיים ריקות. על פי דיודורוס, פרדיקס העניק בין היתר את מצרים לתלמי, פמפיליה, ליקיה ופריגיה הגדולה לאנטיגונוס מונופתלמוס ומוקדון לאנטיפטרוס. בנוסף, סלאוקוס מונה למפקד ההטיירוי, חיל הפרשים המובחר^[44]. פרדיקס ניצל את תפקידו החדש כעוצר, ואת הכוח הנלווה לכך, כדי להוציא להורג כשלושים ממתנגדיו, ביניהם גם מלאגרוס^[45]. עם זאת, מאחר שפרדיקס לא היה מלך, אלא רק עוצר למלך המוגבל בגופו ובנפשו, פיליפוס השלישי, הוא ביצע את טיהור מתנגדיו תחת האמתלה של מימוש רצון המלך. מעבר לכך, פרדיקס לא היסס להראות לכל הנוכחים שהוא היה המפקד האהוב והמוערך ביותר על ידי אלכסנדר, כאשר לבש את הגלימה המלכותית, ישב על כס המלוכה וענד את טבעתו של אלכסנדר^[46]. פרדיקס דאג גם לאינטרסים של רוקסנה ודאג להריגתה של סטטירה השנייה, בתו של דריווש השלישי שאלכסנדר נשא לאשה.

על פי דיודורוס, מצא פרדיקס את תזכירי אלכסנדר ובם תוכניות גרנדיוזיות שביניהן בניית 1000 ספינות מלחמה שהיו עתידות לשמש במערכה נגד הקרתגים ובניית מקדשי ענק. פרדיקס הבין את עלות תוכניותיו הראוותניות של אלכסנדר והחליט לדחותן באמצעות אספת הצבא^[47]. נראה שעשה זאת כדי להקל עליו את עול השלטון כי ידיו היו עמוסות בלאו הכי וגם כדי למנוע מקרטרוס את האפשרות להחליף את אנטיפטרוס הקשיש בתפקיד המשנה למלך במוקדון^[48]. פרדיקס מיהר לקשור יחסים טובים עם אנטיפטרוס, אך האחרון, שהיה נתון במערכה צבאית קשה נגד מורדים יוונים (מלחמת לאמיה) לא שעה לגישושיו^[49]. עם זאת, לפי דעתם של מספר חוקרים, סיפור דחיית צוואת אלכסנדר אינו נכון, והסעיף היחידי בצוואה שלגביו קיימת הסכמה לאמינותו הוא זה העוסק בקבורת אלכסנדר, שביקש להיקבר במוקדון, אך גופתו נחטפה על ידי תלמי הראשון כדי לקוברה באלכסנדריה שבמצרים, וזאת לשם צבירת הון פוליטי^[50]. אך על פי פֿוֹטיוס הראשון, מלומד ביזנטי בן המאה התשיעית, שכתב סיכום של אריאנוס, סבורים שגופתו של אלכסנדר לא נחטפה, אלא נלקחה בניגוד לרצון פרדיקס להיקבר במצרים^[51].

דיכוי מרידות מקומיות

דיכוי המרד אסיה הקטנה

היוונים אשר יושבו באסיה הקטנה לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול שאפו לחזור למולדתם באירופה, אך לא התנגדו לשלטון המוקדוני כל עוד היה אלכסנדר בחיים. עם זאת, מיד עם הישמע דבר מותו פרץ מרד. המתיישבים מינו מטעמם אדם בשם פילון להנהיג כוח צבאי גדול שמנה למעלה מעשרים אלף חיילים רגליים וכשלושת אלפים פרשים. כאשר הגיע דבר המרד לאוזניו של פרדיקס, החליט להרכיב כוח שימנה כשלושת אלפים חיילים רגליים וכשמונה מאות פרשים על ידי הגרלה בתוך הצבא.

בראשם העמיד פרדיקס כמפקד את פאיתון, ששימש בעבר כאחד מהסומאטופילקס של אלכסנדר הגדול ובהסכמי בבל מונה לסאטרפ של דרום מדי. במקביל, שלח פרדיקס אגרות לסאטרפים, שהורו להם להקצות עשרת אלפים חיילים רגליים ושמונת אלפים פרשים לכוח החדש בראשותו של פאיתון. ברם, פאיתון, שנענה לפרדיקס בשמחה, תכנן לנצל את הכוח האדיר שיעמוד לראשותו על מנת לכרות ברית עם המורדים ולהפוך לשליטן של הסטרפיות העליונות. עם זאת, ייתכן שפרדיקס צפה שפאיתון עלול לנקוט בקו פעולה מעין זה, ואולי אף הורה לו מראש להרוג את כל המורדים ולחלק את השלל בין החיילים^[52]. פאיתון, על ידי הגעה להסכם עם אחד ממנהיגי המורדים, ניצח בקרב והורה למורדים לחזור לבתיהם לאחר שיישבעו לו אמונים. עם זאת, חייליו של פאיתון, שזכרו את הוראותיו המפורשות של פרדיקס, הרגו את כל המורדים וסיכלו את מזימתו^[53].

המערכה בקפדוקיה

בזמן מסע אלכסנדר, נכבשה קפדוקיה על ידי המוקדונים. ברם, עד מהרה עלה לשלטון מלך בשם אריארתס הראשון שדחה את מרות המוקדונים, מהלך שלא זכה להתייחסות של ממש מצדם. לאחר הסכמי בבל החליט פרדיקס לכבוש מחדש את קפדוקיה שהובטחה כסאטרפיה לבן בריתו אאומנס. פרדיקס יצא למסע הצבאי מלווה על ידי המלך פיליפוס השלישי, שמוזכר בפירוש במקורות, אך ככל הנראה גם עם אלכסנדר הרביעי, בנו של אלכסנדר הגדול מרוקסנה, שזה עתה נולד. אף על פי שלא הוזכר במפורש במקורות, לא סביר שפרדיקס היה משאיר את אלכסנדר העולל לבד בבבל מחשש שיחטף וישמש כקלף מיקוח רב-ערך בידי מתנגדיו^[54].

בעזרת סכומי כסף גדולים הצליח אריארתס להקים צבא גדול שמנה כשלושים אלף חיילים רגלים וכחמישה עשר אלף פרשים, והתבסס על חיילים מקומיים ושכירי חרב כאחד. עם זאת, צבאו הובס על ידי פרדיקס אשר, על פי דיודורוס, הצליח להרוג כארבעת אלפים מחייליו של אריארתס ולקחת בשבי למעלה מחמשת אלפים, ביניהם אריארתס עצמו^[55].

פרדיקס החליט לענות את המלך וקרוביו, אך עם זאת שאר החיילים אשר נלקחו בשבי שוחררו, וקפדוקיה הוענקה לאאומנס^[56]. בנוסף לכך, ניצל פרדיקס את ניצחונו המוחץ על מנת לבסס את מעמדו הפוליטי על ידי הכרזה בדיעבד של הצבא עליו כעוצרם של פיליפוס הרביעי ואלכסנדר הרביעי, שעתה הוכתר גם הוא למלך. מהלך זה הבהיר לדיאדוכים האחרים את שאיפותיו של פרדיקס, ועורר נגדו התנגדות עזה. אף על פי כן, אנטיפטרוס, שחש מאוים על ידי מהלך זה, המשיך עדיין בשלב זה לנסות לחתן את בתו עם פרדיקס^[57].

לניצחון בקפדוקיה התלוותה הזדמנות דיפלומטית חשובה: אנטיפטרוס, שיצא מנצח ממלחמת לאמיה, ביקש לבצר את מעמדו וחיתן כבר את בתו פילה לקרטרוס. כעת שלח את בתו, ניקאיה (Nikaia) לאסיה הקטנה במטרה לחתן אותה עם פרדיקס. גם אולימפיאס, אמו של אלכסנדר הגדול, לא טמנה ידה בצלחת ושלחה את קלאופטרה, אחותו של אלכסנדר עם מטרה זהה. עם זאת, המצב הגאופוליטי היה מורכב. אנטיפטרוס היה בעל בריתו של אנטיגונוס מונופתלמוס, שהיה יריב של פרדיקס וההחלטה לא הייתה קלה^[58].

המערכה כנגד הלרנדיאנים והאיסוריאנים

לאחר כיבוש קפדוקיה, החליט פרדיקס לצעוד לפיסידיה במטרה להחריב את עריהם של הלרנדיאנים ואיסוריאנים, אשר בימי שלטונו של אלכסנדר הוציאו להורג את בלקרוס, בנו של ניקנור, מפקד וסאטרפ. עירם של הלרנדיאנים נפלה תוך זמן קצר, ופרדיקס החליט להרוג את הגברים הכשירים להילחם, לשעבד את יתר האוכלוסייה ולהחריב את עירם. עם זאת, כאשר צר צבאו של פרדיקס על עירם של האיסוריאנים, ספג זה אבדות קשות ונאלץ לסגת לאחר יומיים, עקב נחישותם ואומץ לבם של בני העיר. עם זאת, ביום השלישי, כאשר הבחינו בני העיר שגורלם להיות מובסים ושהם אינם יכולים לשנות את גזר דינם, החליטו להעלות באש את כל נכסיהם. לבסוף, זרקו עצמם לתוך האש. לפרדיקס לא נותר אלא להורות לצבאו לבזוז את העיר המשגשגת, אשר הייתה עשירה בכסף ובזהב. חורבנה של איסוריה מוזכר גם בכתביו של פליניוס הזקן, יחד עם אזכור לחורבן נוסף, מאוחר יותר, על ידי הרומאים.

מלחמת הדיאדוכים הראשונה

ערך מורחב – מלחמת הדיאדוכים הראשונה

פרדיקס התמנה, אמנם, לתפקיד העוצר וניסה להשליט את מרותו על המצביאים האחרים, אך לאלה היו תוכניות משלהם. במקום לשמור על שלמות האימפריה של אלכסנדר הגדול, העדיפו רבים מהם לקרוע לעצמם נתח ממנה במקרה הטוב או להדיח את שארי בשרו של אלכסנדר ולהשתלט על האימפריה שלו במקרה האחר.

במהלך מלחמת הדיאדוכים חבר פרדיקס, עוצר הממלכה, לאאומנס, מזכירו של אלכסנדר. ברית זו קרמה עור וגידים כאשר אאומנס, אשר חשש לחייו, ברח והצטרף לפרדיקס, כדי לזכות בחסותו והגנתו. ברית זו החזיקה מעמד עד מותו של פרדיקס. כאשר חבר אאומנס לפרדיקס, גילה לו על תוכניותיו של לאונטוס, בן בריתו של אנטיגונוס. פרדיקס נתן באאומנס אמון כה מלא, עד שכאשר צעד עם צבאו כנגד תלמי למצרים, הוא הפקיד בידיו את המשימה לשמור על השליטה במיצר ההלספונטוס החיוני מפני צבאותיהם של הדיאדוכים האחרים, אנטיפטרוס ואנטיגונוס. בנוסף, לאאומנס הייתה השפעה רבה על פרדיקס, אשר אף החשיב אותו כחלק ממועצתו.

המאבק עם אנטיגונוס ואנטיפטרוס

אנטיגונוס מונופתלמוס

אנטיגונוס מונופתלמוס לא התבלט בעת מסע המלחמה של אלכסנדר. בשלב מוקדם יחסית של הפלישה לאימפריה הפרסית הוא הושאר מאחור באסיה הקטנה בתפקיד מושל אחד המחוזות והתבסס בו.

פרדיקס, בתפקידו כעוצר הממלכה, ניסה להכניע את אלו אשר שאפו להשתלט על חלקים ממנה, במסגרת ניסיונו לאחדה תחת שלטונו. תומכו הנלהב ביותר היו אאומנס, מושל קפדוקיה ופאפלגוניה - טריטוריות אשר המוקדונים לא הצליחו לבסס בהן את שלטונם עקב התנגדות מורדים מקומיים. פרדיקס ציווה על אנטיגונוס מונופתלמוס לכבוש שטחים אלו אך אנטיגונוס סירב. פרדיקס, בתגובה, ציווה עליו להתייצב למשפט על אי צייתנות זו, אך אנטיגונוס החליט בתגובה להימלט למוקדון וכרת ברית עם אנטיפטרוס, קרטרוס ותלמי כנגד פרדיקס. בנוסף, כאשר הבחין פרדיקס שכוחו של תלמי, אשר מונה למושל מצרים, עולה, מחליט לצעוד נגדו בראש צבאו.

לאחר שהשלים את השתלטותו על שני המחוזות הסוררים, פרדיקס התלבט האם לשאת את בתו של אנטיפטרוס, ניקיאה, או את קלאופטרה, אחותו של אלכסנדר. כל החלטה טמנה בחובה יתרון אחר, שכן לקיחת ניקיאה לאישה הייתה מביאה ליחסי ידידות עם אנטיפטרוס, בעוד שנשיאת קלאופטרה לאישה יכלה הייתה לשפר את מעמדו בעיניהם של המוקדונים, ובתוך כך לבסס עצמו כשליט יחיד על האימפריה. גם לאנטיפטרוס היה עניין בשידוך בתו לפרדיקס, שכן באותו הזמן עדיין לא היה מוכן להתמודד כנגדו, ולכן ביקש להרוויח זמן באמצעות "הקרבת" בתו^[57].

פרדיקס, תחילה, בחר לשאת את ניקיאה, על מנת שלא לגלות לאנטיפטרוס את תוכניותיו, אך אנטיגונוס, ידיד קרוב של אנטיפטרוס, החליט לחשוף בפניו את מזימתו של פרדיקס. משום כך שם לעצמו פרדיקס מטרה להסיר את אנטיגונוס מדרכו, אך האחרון הצליח להימלט יחד עם חבריו הקרובים ובנו דמטריוס. מאוחר יותר החליט פרדיקס לנסות ולהפוך לשליטה של הממלכה כולה על ידי נשיאת קלאופטרה לאישה. מזימה זו לא חמקה מעיניו של אנטיפטרוס, והאחרון החליט לכונן ברית יחד עם אנטיגונוס ותלמי כנגד פרדיקס. בנוגע לנישואיו עם ניקאיה, פרדיקס אכן נשא אותה לאישה, אך זמן קצר לאחר מכן החל לחזר אחר אישה בשם קיננה (ביוונית Kynane). קיננה הייתה נסיכה, אחותו של פיליפוס השני ואלמנתו של אמינטס, אשר שימש למשך זמן קצר כיורשו של פרדיקס השני. בקיץ 322 חמקה משומריו של אנטיפטרוס, אך נרצחה על ידי אלקטס, אחיו של פרדיקס, תחת נסיבות מסתוריות. פרדיקס, אשר חשש שקרנו תרד עקב המאורעות, חיתן את בתה אורידיקה עם פיליפוס, אחד משני המלכים^[57].

המאבק עם תלמי

פרוטומה של תלמי הראשון, שיש, פוסל במהלך המאה ה-3 לפנה"ס. מוצג, נכון ל-2011, במוזיאון הלובר, פריז.

אחד מאותם דיאדוכים אשר שאף לפרק את הממלכה על מנת לזכות בנתח משלו, היה תלמי הראשון. תלמי דרש וקיבל במסגרת הסכמי בבל, לידיו את השליטה על מצרים, האזור החשוב ביותר והעשיר ביותר בכל האימפריה שהקים אלכסנדר. תלמי היה דיאדוך ערמומי שנמנע פעמים רבות מקרבות הכרעה ישירים ובחר במקום בדיפלומטיה או שלח אחרים להילחם את מלחמותיו. תלמי לא שקט על שמריו, אלא ביצר במשך השנתיים שחלפו מאז הסכמי בבל את נחלתו החדשה.

את חלקו במאבק פתח תלמי בכך שלקח את גופתו של אלכסנדר למצרים. לגופתו של אלכסנדר היה ערך תעמולתי רב והמחזיק בה זכה בעמדת יתרון. לא ברור אם אלכסנדר עצמו ביקש להקבר במוקדון או לא, אך ברור לחלוטין שפרדיקס הורה להעביר את גופתו למוקדון לקבורה במולדת. העברת הגופה למצרים נעשתה בניגוד מפורש להוראותיו של פרדיקס והייתה התרסה חמורה נגד סמכותו^[59]. בלית ברירה נאלץ פרדיקס לצאת נגד תלמי, בלי שניצח באופן סופי את יתר המורדים ונאלץ לפזר את כוחותיו.

מלכי הערים הקפריסאיות סַלַמיס, סולוי ופאפוס, ובמקביל אנדרוקלס מאמטוס, כרתו ברית עם תלמי והחלו לצור על העיר מאריום בעזרת קרוב למאתיים ספינות מלחמה. לפיכך קיבץ פרידקס צי של תלת חתריות מפיניקיה וגם ספינות סוחר על מנת לשבור את המצור. סממן נוסף למאבק בין פרדיקס לתלמי היה הוצאתו להורג של קלאומנס, אשר כונה "עינו של המלך", בידי תלמי, ב-321 לפנה"ס, כאשר מערכת היחסים בין תלמי ופרדיקס התדרדרה למאבק גלוי. סביר להניח שקלאומנס הוצא להורג עקב נאמנותו חסרת הסייג לפרדיקס^[60].

לאחר התבצרות תלמי במצרים, התייעץ פרדיקס עם חבריו ומפקדיו האם לפנות תחילה למוקדון או כנגד תלמי. מאחר שכל חבריו יעצו לו לטפל קודם כל בתלמי, על מנת לסלק את המכשול הגדול ביותר בדרך למוקדון, החליט להפקיד בידיו של אאומנס צבא למען שמירה על ההלספונטוס ולצעוד בראש צבאו למצרים.

אלעזר גלילי מעריך שצבאו של פרדיקס, שהיה מוקדוני בעיקרו^[61], והיה מתוגבר בפילי מלחמה^[62], לא מנה יותר מכמה רבבות חיילים^[61]. אחת הסיבות לכך, לפי גלילי, הייתה הקושי הלוגיסטי בהעברת כוחות גדולים דרך צפון חצי האי סיני: תנאי השטח וחוסר מעגנים בצפון סיני בעת העתיקה יצרו קטע של כ-90 ק"מ לאורך המסלול המדברי, שמנע קשר בין כוחות יבשתיים לכוחות ימיים. בנוסף, באזור לא היו מקורות מזון ומים מקומיים שיכלו לתמוך במספרים גדולים של אנשים. גורמים אלה הגבילו את גודל הצבאות החוצים את המדבר, והכריח אותם להוביל אספקת מים ומזון שתספיק לפחות לשלושה ימים^[63].

כאשר הגיע לנילוס עם צבאו, החליט לחכות לשעת ערביים ואז לחצות, על מנת לנסות ולהפתיע את תלמי. עם זאת, על פי פּוֹליאָינוס, תלמי היה מוכן לקראת בואו של פרדיקס, וכאשר האחרון הופיע בראש צבא על גדות הנהר הסמוך לממפיס, החליט תלמי לקשור עיזים, חזירים ושוורים יחדיו והורה לרועי הצאן להנהיגם בעודם רכובים על סוסים על מנת להטעות את פרדיקס בנוגע לצבאו של תלמי. תחבולה זו הצליחה, וצבאו של פרדיקס נתקף בהלה, נסוג וחלקו נלקח בשבי. דיודורוס מספק תיאור נוסף למאבק ועל פיו כוחותיו של תלמי הופיעו באמצע צליחת הנהר ומנעו מצבאו של פרדיקס לבסס ראש גשר בצדו השני של הנהר. כך, על אף מאמצים הירואיים מצד חייליו של פרדיקס, הצליח תלמי להדוף את פרדיקס בחזרה לצדו השני של הנילוס, ופרדיקס נאלץ להורות על נסיגה כללית. כתוצאה מכך נכשל ניסיון חציית הנילוס תוך כדי ספיגת אבדות כבדות^[64].

רצח פרדיקס על ידי קציניו

על פי דיודורוס, האבדות הקשות במחנה פרדיקס, ובכללם כמה ממפקדיו הבולטים, הביאו זעם כלפי פרדיקס. במקביל החליט תלמי לנהוג בכבוד כלפי גופות החיילים ממחנה פרדיקס שנותרו בשטחו והורה לשרוף אותן, כמנהג הקבורה היווני, ואף שלח את עצמותיהם לקרוביהם, דבר אשר הגביר את האהדה אליו על חשבון פרדיקס. עם לילה פרץ מרד במחנה שבראשו עמדו כמאה קצינים בהנהגת פאיתון, וקבוצה של פרשים פרצה לאוהלו של פרדיקס ודקרה אותו למוות^[65]. לאחר מותו התגלתה תחלופת מכתבים בין דמאדס, שליחם של האתונאים לאנטיפטרוס למען הסדר כניעה, לפרדיקס, אשר בה ביקש דמאדס מפרדיקס לצעוד עם צבאו כנגד אנטיפטרוס^[66].

ראו גם

• דיאדוכים
• מלחמותיו של אלכסנדר הגדול

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים עיקריים

• אריאנוס, "אנבסיס"
• אריאנוס, "אינדיקה"
• דיודורוס סיקולוס, "ביבליותקה היסטוריקה"
• פלוטרכוס, "חיי אישים"
• יוסטינוס, "סיכום להיסטוריה של טרוגוס". ספרו של יוסטינוס הוא מרושל למדי ולא כל כך אמין^[67].
• קווינטוס קורטיוס רופוס, "היסטוריה של אלכסנדר הגדול" (אנ')

ספרות מחקר

עברית

• דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1987 (מאוזכר בעמודים 43, 59-69).
• אלעזר גלילי, "מערכת רפיח 217 לפסה"נ: טקטיקה, אסטרטגיה ולוגיסטיקה בעולם ההלניסטי", ירושלים, מוסד ביאליק, 1999.
• אריה כשר, "מסע אלכסנדר הגדול בארץ־ישראל", בית מקרא, כרך כ, חוברת ב, מוסד ביאליק, 1975, 187-208 (מאוזכר בעמודים 191–192, 204-205).

אנגלית

• Edward M. Anson, "Craterus and the Prostasia", Classical Philology, Vol. 87, No. 1 (Jan., 1992), pp. 38-43.
• Edward M. Anson, "Macedonian Judicial Assemblies", Classical Philology, Vol. 103, No. 2 (April 2008), pp. 135-149.
• Edward M. Anson, "Macedonia's Alleged Constitutionalism", The Classical Journal, Vol. 80, No. 4 (Apr. - May, 1985), pp. 303-316.
• Ernst Badian, "A King's Notebooks", Harvard Studies in Classical Philology, Vol. 72, 1968, 183-204.
• Richard A. Billows, "Antigonos the One-eyed and the Creation of the Hellenistic State", Berkeley, 1997 (Perdiccas: somatophylax of Alexander, 8n, 11n, 17n, 36n, 48, 69-74, 79, 176, 206, 225, 248, 318-319; at Babylon conference, 52-57; attack on Egypt and death, 67, 71, 85n, 130, 163-164; plans to marry Kleopatra, 61-64, 320n; as regent of the empire, 53, 54-67).
• Albert Brian Bosworth, "Perdiccas and the Kings", The Classical Quarterly, Vol. 43, No. 2, 1993, 420-427.
• R. M. Errington, 'Bias in Ptolemy's History of Alexander", The Classical Quarterly, Vol. 19, No. 2 (Nov., 1969), pp. 233-242.
• R. M. Errington, "From Babylon to Triparadeisos: 323-320 B.C.", The Journal of Hellenic Studies, Vol. 90, 1970, 49-77.
• N. G. L. Hammond, "Aspects of Alexander's Journal and Ring in His Last Days", The American Journal of Philology, Vol. 110, No. 1, 1989, 155-160.
• Waldemer Heckel, "The Marshals of Alexander's Empire", 1992, Routledge.
• Waldemer Heckel, "Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire", Blackwell publishing, 2006.
• Alexander Meeus, "The power struggle of the Diadochoi in Babylon, 323 BC", Ancient society, Vol. 38, Dec. 2008.
• Robin Waterfield, "Dividing the Spoils - The War for Alexander the Great’s Empire", Oxford University Press, 2011.

גרמנית

• Hermann Bengtson, "Die Diadochen: Die Nachfolger Alexanders des Groβen", München, 1987. (Perdikkas: 15-36, 39, 61, 76, 120, 203)
• Kreiβig, H., "Geschichte des Hellenismus", Berlin, 1981 (Perdikkas: 78-81).
• Niese, B., "Geschichte der Griechischen und Makedonischen Staaten seit der Schlacht bei Chaeronea", Vol. I, Darmstadt, 1963. (originally published in 1893) (Perdikkas: Feldherr Philipps 43 – Alexanders 57², 128, 131, 137⁵, 142f., 144, 166 – Leibwächter 191 – Reichsverweser 193f., 196, 199, 213f. – Kr. mit Antigonos und Antipatros 214f., 217ff., 222 – fällt 223 ).

קישורים חיצוניים

• פרדיקס, באתר Oxford Reference (באנגלית)
• ג'ונה לנדרינג (אנ'), ביוגרפיה של פרדיקס, באתר ליוויוס (באנגלית)(הקישור אינו פעיל, 22.12.2023)
• ביוגרפיה של פרדיקס, באתר פותוס (באנגלית)
• פרדיקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרדיקס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

1. Heckel, עמ' 197.
2. (יוונית: χιλίαρχος, מילולית: "שר-אלף"), משׂרה שהייתה נהוגה בחצר מלכי פרס האחמנים, והועתקה למערכת המוקדונית על ידי אלכסנדר הגדול (ראו דיודורוס סיקולוס 18.48.5).
3. Heckel, עמ' 124.
4. אריאנוס, אינדיקה 5, 18
5. Heckel, עמ' 123.
6. אין תרגום מדויק לעברית של המונח היווני βασιλικοὶ παῖδες; basilikoì paîdes. דוד גולן מתרגם את המונח כ"צוערים מלכותיים"; בוויקיפדיה הוחלט להשתמש בתרגום הכתוב לעיל.
7. כאן הכוונה ככל הנראה לשומר ראש במובן הרגיל של המילה ולא בעל המשרה הבכירה של סומאטופילקס השוו Heckel, (1992) p. 123
8. Niese, עמ' 43.
9. דיודורוס, 16.94
10. אריאנוס, אנבסיס, 1.6.9-11
11. אריאנוס, אנבסיס, 1.8.1-3
12. דיודורוס, 17.12.3-5
13. Heckel, עמ' 125.
14. דיודורוס, 17.25.5
15. דיודורוס, 17.25.6
16. אריאנוס, אנבסיס, 2.8.3
17. קורטיוס רופוס, 4.3.1
18. Heckel, עמ' 126.
19. דיודורוס, 17.57.2
20. דיודורוס, 17.61.3
21. אריאנוס, אנבסיס 3.18.5
22. Heckel, עמ' 127.
23. Athenaeus, The Deipnosophists, 12.55.c
24. E. Badian, The Death of Parmenio, Transactions and Proceedings of the American Philological Association, Vol. 91 (1960),pp. 324-338
25. קורטיוס רופוס, 8.1.45
26. אריאנוס, אנבסיס, 5.12.2
27. אריאנוס, אנבסיס 4.22.7
28. אריאנוס, אנבסיס, 4.30.9
29. Heckel, עמ' 128.
30. אריאנוס, אנבסיס 6.11.1
31. אריאנוס, אנבסיס, 7.4.5
32. דיודורוס, 17.117.1-5
33. Waterfield, עמ' 16.
34. גולן, עמ' 59.
35. Heckel, עמ' 132.
36. דיודורוס, 18.2.2
37. Heckel, עמ' 133.
38. Heckel, עמ' 134.
39. ישנה סתירה במקורות, דיודורוס (ספר י"ח, 2) מציין שמלאגרוס הנהיג את המשלחת, בעוד יוסטינוס (ספר י"ג, 3) מציין שהיה זה אטאלוס.
40. גולן, עמ' 60.
41. מצב המחקר סוכם במאמר זה משנת 1985 ‏Edward M. Anson, Macedonia's Alleged Constitutionalism, The Classical Journal, Vol. 80, No. 4 (Apr. - May, 1985), pp. 303-316 ובהמשך בספר Μ. Β. Hatzopoulos, Macedonian institutions under the kings, 1996.
42. דיודורוס, 18.2.4
43. Heckel, עמ' 137.
44. דיודורוס, 18.44.1-2
45. דיודורוס, 18.4.7
46. Errington, עמ' 50.
47. דיודורוס, 18.4.1-6
48. Heckel, עמ' 140.
49. Heckel, עמ' 141.
50. Badian, עמ' 185
51. Badian, עמ' 188.
52. ייתכן שהמקורות העתיקים אינם מדייקים לגבי אופי הפקודה של פרדיקס וייתכן שלא הורה על ההוצאה להורג. ראו להשוואה: Heckel, (1992) p. 142
53. דיודורוס, 18.7
54. Bosworth, עמ' 423.
55. דיודורוס, 18.16.1-2
56. פלוטרכוס, חיי אאומנס, 3.5-7
57. Bosworth, עמ' 425.
58. Heckel, עמ' 145.
59. Heckel, עמ' 148.
60. Badian, עמ' 187.
61. גלילי, עמ' 197.
62. גלילי, עמ' 116.
63. גלילי, עמ' 196.
64. דיודורוס, 18.35
65. דיודורוס, 18.36.1-5
66. דיודורוס, 18.48.2
67. על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The Conquests of Alexander the Great Cambridge University Press, 2008, p. 9

ערך מומלץ