|
מלחמת הדיאדוכים הראשונה
מלחמת הדיאדוכים הראשונה היא הראשונה מבין מלחמות הדיאדוכים שפרצו לאחר מותו של אלכסנדר הגדול מלך מוקדון. המלחמה פרצה בשנת 322 לפנה"ס, כאשר שאר הדיאדוכים חשדו שפרדיקס, אשר מונה לעוצר לאחר מותו של אלכסנדר, מתכנן להפוך למעשה למלך. נגד פרדיקס התארגנה קואליציה שכללה את מרבית הדיאדוכים האחרים, ושמה לה למטרה להדיח את פרדיקס. המלחמה הסתיימה כאשר פרדיקס נרצח במהלך מסע מלחמה במצרים, והאימפריה חולקה מחדש בהסכם טריפרדיסוס.
רקע
מלחמותיו של אלכסנדר הגדול הפכו את מוקדון למעצמה אדירה, אשר פרט ליוון שלטה גם על שטחיה לשעבר של האימפריה הפרסית ואף על חלק מהודו. בשנת 323 לפנה"ס מת אלכסנדר הגדול בבבל מוות מסתורי, ולא הותיר אחריו צוואה מסודרת בנוגע לירושתו. אשתו של אלכסנדר, רוקסנה, הייתה באותה העת בשלבי הריון מתקדמים, אולם לא הייתה כל וודאות שתלד בן זכר. לפיכך, המועמד הטבעי למלוכה היה ארהידאיוס, אחיו החורג והלוקה בנפשו של אלכסנדר.
עוד לפני מותו, העניק אלכסנדר לאחד ממצביאיו, פרדיקס, את טבעת החותם שלו. פרדיקס החליט לכנס בבבל אספה של כל המצביאים הבכירים, והציג בפניהם את טבעת החותם כהוכחה לכך שאלכסנדר הפקיד את אחריות הממלכה בידיו. פרדיקס סירב להצעה להכתיר כמלך את ארהידאיוס, והציע להמתין כחודש עד שרוקסנה תלד, ובהנחה שהנולד יהיה בן זכר, למנות לו עוצר עד שיגדל. פרידקס קיווה שהוא עצמו יבחר כעוצר, וכך ישלוט בממלכה שני עשורים לפחות.[1] אולם אז פתח הצבא המוקדוני במרד, והכתיר את ארהידאיוס כמלך בבבל.[2] הסכסוך הסתיים כאשר רוקסנה ילדה בן שקיבל את השם אלכסנדר הרביעי, ובמסגרת הסכמי בבל סוכם שהוא וארהידאיוס ישלטו במשותף, ופרדיקס מונה כעוצר עבורם.
שאר המצביאים גם כן לא יצאו בידיים ריקות: תלמי מונה למושל של מצרים, אנטיגונוס קיבל את פמפיליה ליקיה ופריגיה, אנטיפטרוס קיבל את מוקדון עצמה, ליסימכוס קיבל את תראקיה וסלאוקוס מונה למפקד ההטיירוי. ממספר מצביאים התעלם פרדיקס כליל, ואף מקרטרוס, שנמנה עם המקורבים ביותר לאלכסנדר. שליטים אלו כונו "דיאדוכים" ("יורשים").
המלחמה
הקרע של פרדיקס עם אנטיפטרוס
בהדרגה התחוור לשאר הדיאדוכים כי פרדיקס נושא את עיניו ליותר מאשר מעמד של עוצר, והוא שואף להיות מלך.[3] פרדיקס חשש יותר מכל מאנטיפטרוס, מצביא ותיק וזקן, אשר היה מוערך מאוד בקרב הצבא והאצולה. אנטיפטרוס מצדו לא יכול היה להיענות לגישושיו של פרדיקס, כיוון שהיה שקוע בדיכוי מרד שפרץ ביוון (מלחמת לאמיה).[4] בשנת 322 לפנה"ס, לאחר שפרדיקס דיכא מרידה שפרצה בקפדוקיה ומינה כשליט שלה את בן בריתו הפוליטי הנאמן אאומנס, היה פרדיקס חזק מתמיד, וכעת היה זה אנטיפטרוס שגישש אחר ברית.[5] אנטיפטרוס הציע לפרדיקס להינשא לבתו ניקיאה. בו זמנית, גם אמו של אלכסנדר, אולימפיאס, הציעה לו את בתה קלאופטרה. קלאופטרה אף נמלטה ממוקדון ועברה לגור בסרדיס, כדי להיות קרובה יותר לפרדיקס ולהתחמק מפיקוחו של אנטיפטרוס.[6] כל אחת מן הנערות טמנה אפשרויות רבות עבור פרדיקס: נישואים לניקיאה יקרבו אותו אל אנטיפטרוס כפי שרצה, אולם נישואים לאחותו של אלכסנדר יבצרו את מעמדו בעיני כל שכבות האוכלוסייה במוקדון. הבחירה לא הייתה קלה.[4]
בסופו של דבר החליט פרדיקס להינשא לניקיאה, אולם לא דחה לחלוטין את קלאופטרה והמשיך לרקום מזימות.[6] מושל פריגיה, אנטיגונוס, סירב להוראתו של פרדיקס לדכא מחוזות מתמרדים באזור שתחת שלטונו, והיה ברור לו שפרדיקס רק מחפש תירוץ להדיח אותו.[7] הוא לא המתין לכך, אלא נמלט אל אנטיפטרוס יחד עם בנו דמטריוס. אנטיגונוס סיפר לאנטיפטרוס שלמעשה אין לפרדיקס כל כוונה לשאת את בתו לאשה, אלא הוא רק מנסה להרוויח זמן עד שיוכל להיפטר מאנטיפטרוס ולשאת את קלאופטרה.
הקרע של פרדיקס עם תלמי
אנטיפטרוס האמין לדבריו של אנטיגונוס, ועד מהרה החל לארגן קואליציה ששמה לה למטרה להדיח את פרדיקס מתפקיד העוצר. לצדו התייצבו אנטיגונוס, וכן ליסימכוס. קרטרוס הצטרף אל הברית ככל הנראה משום שכעס על פרדיקס על כך שהתעלם ממנו בעת חלוקת הירושה.[8] אל אנטיפטרוס הצטרף עוד בעל ברית רב ערך: תלמי שליט מצרים. בניגוד לפרדיקס, שניסה בכל מאודו לשמור על האימפריה של אלכסנדר שלמה, ולשאר הדיאדוכים שלפחות העמידו פנים שהם מנסים לעשות זאת, תלמי דרש בגלוי להפוך למלך נפרד בארץ נפרדת. הוא דרש וקיבל לידיו, במסגרת הסכמי בבל, את השליטה על מצרים, האזור החשוב ביותר והעשיר ביותר בכל האימפריה שהקים אלכסנדר. תלמי היה דיאדוך ערמומי שנמנע פעמים רבות מקרבות הכרעה ישירים ובחר בדיפלומטיה במקום, או שלח אחרים להילחם את מלחמותיו. תלמי לא שקט על שמריו, אלא ביצר במשך השנתיים שחלפו מאז הסכמי בבל את נחלתו החדשה. הוא התריס לראשונה כנגד סמכותו של פרדיקס כאשר חטף את גופתו של אלכסנדר ממוקדון וקבר אותה במצרים. לא ברור היכן אלכסנדר ביקש להיקבר, אולם המעשה כשלעצמו היה מחוצף ומתריס.[9]
הקואליציה חוזקה בנישואים. קרטרוס כבר היה נשוי לפילה, בתו של אנטיפטרוס, בת אחרת של אנטיפטרוס אורידיקה ניתנה לתלמי, וניקיאה "הועברה" מפרדיקס לליסימכוס.[10] פרדיקס מצדו הצליח למצוא לו רק בן ברית אחד: אאומנס, אשר היה גזברו של אלכסנדר ומונה למושל קפדוקיה. פרדיקס קיווה לתת לגיטימיות למערכה שלו על ידי כך שכינה את הצבאות שנלחמו כנגדו "מורדים".
מסע פרדיקס במצרים
פרדיקס שלח את אאומנס עם מתנות לקלאופטרה, והודיע לה שהוא מוכן לשאתה לאשה במקום ניקיאה. בכך נפתחה המלחמה בצורה גלויה, ופרדיקס מצא את עצמו מותקף משלוש חזיתות בו זמנית. נאמניו של פרדיקס יעצו לו, משיקולים צבאיים, לפנות קודם כל כנגד אנטיפטרוס. עם זאת, לפרדיקס היה קל יותר להציג כמורד את תלמי, המצביא הצעיר שזה מקרוב בא, מאשר את אנטיפטרוס הוותיק והמוערך, נאמנם של שלושה ממלכי מוקדון.[7] לפיכך, החליט לתקוף קודם כל את מצרים, בתקווה שהדברתו של תלמי תרתיע את אנטיפטרוס ותגרום לו לבקש שלום. הוא הפקיד את כוחותיו באסיה הקטנה בידי אאומנס והורה לו לדכא את התקפותיהם של קרטרוס ואנטיגונוס שם. את ציו שלח לפקח על פעולותיו של אנטיפטרוס, ועודד את האיטולים למרוד בשלטונו.[7]
מסעו של פרדיקס מפסידיה למצרים עבר ללא תקלות. כאשר הגיע לנילוס עם צבאו, החליט לחכות לשעת ערביים ואז לחצות, על מנת לנסות ולהפתיע את תלמי. עם זאת, על פי פוליאינוס, תלמי היה מוכן לקראת בואו של פרדיקס, וכאשר האחרון הופיע בראש צבא על גדות הנהר הסמוך לממפיס, החליט תלמי לקשור עיזים, חזירים ושוורים יחדיו והורה לרועי הצאן להנהיגם בעודם רכובים על סוסים על מנת להטעות את פרדיקס בנוגע לצבאו של תלמי. תחבולה זו הצליחה, וצבאו של פרדיקס נתקף בהלה, נסוג וחלקו נלקח בשבי. דיודורוס מספק תיאור נוסף למאבק, לפיו כוחותיו של תלמי הופיעו באמצע צליחת הנהר ומנעו מצבאו של פרדיקס לבסס ראש גשר בצדו השני של הנהר, וכך, על אף מאמצים הירואיים מצד חייליו של פרדיקס, הצליח להדוף את פרדיקס בחזרה לצדו השני של הנילוס, ופרדיקס נאלץ להורות על נסיגה כללית. ניסיון חציית הנילוס לווה באבדות כבדות לצבאו של פרדיקס. באותו לילה, הוביל המצביא פאיתון מרד כנגד פרדיקס, ופרדיקס עצמו נרצח.[11]
המלחמה בנאמני פרדיקס
בעוד פרדיקס נלחם במצרים, התנגש כוחם המשותף של אאומנס ואלקטס - אחיו של פרדיקס, בכוחם של קרטרוס ונאופטלמוס בקרב ההלספונט. הכוחות בקרב היו שקולים פחות או יותר והיתרון ההתחלתי עמד לטובת קרטרוס, המצביא המנוסה. עם זאת, פרשיו של אאומנס באגפים הרגו את קרטרוס, וכך גרמו להתפזרות פרשיו. אאומנס הרג את נאופטלמוס בדו-קרב, וחיל הרגלים שלו כותר ונאלץ להיכנע. אאומנס ניסה לשכנע אותם לעבור לצד שלו, אולם הם נמלטו והצטרפו לאנטיפטרוס.
בשנת 321 לפנה"ס, חתמו הדיאדוכים המנצחים על הסכם טריפרדיסוס, אשר במסגרתו נקבע שאנטיפטרוס יהיה העוצר החדש, ונחלותיו של פרדיקס חולקו בין שאר הדיאדוכים. את מלאכת הכרעתם של אאומנס ואלקטס, הפקידו בידי אנטיגונוס. בהמשך אותה שנה הוכרז אאומנס כבוגד והוצא נגדו גזר-דין מוות. עקב מחסור במשאבים, נאלץ אאומנס לפטר את רוב שׂכיריו ולשלח את רוב חייליו המוקדונים. הוא הסתגר במבצר נוֹרָה והדף בהצלחה את ניסיונותיו של אנטיגונוס להעלותו בחכה. אנטיגונוס פנה לחסל את אלקטס, והם התנגשו בקרב על רכס הרים בפסידיה. אלקטס ארב לאנטיגונוס, התקיף אותו וכמעט שחיסל את צבאו לחלוטין, אולם אנטיגונוס עם 6,000 פרשים מובחרים הצליח להבקיע את מחנה האויב ולהביס את צבא אלקטס. זה האחרון נמלט עם כמה מנאמניו משדה הקרב.[12] הוא הגיע אל טרמסוס ונרצח בידי זקני העיר.[13]
השלום לא האריך ימים. בשנת 319 לפנה"ס מת אנטיפטרוס, ועל ירושתו פרצה מלחמת הדיאדוכים השנייה.
לקריאה נוספת
- Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933–1967.
- Edward M. Anson, Craterus and the Prostasia, Classical Philology, Vol. 87, No. 1 (Jan., 1992), pp. 38-43
- Hermann Bengtson, Die Diadochen: Die Nachfolger Alexanders des Groβen, München, 1987. (Perdikkas: 15-36, 39, 61, 76, 120, 203)
- Richard A. Billows, Antigonos the One-eyed and the Creation of the Hellenistic State, Berkeley, 1997. (Perdiccas: somatophylax of Alexander, 8n, 11n, 17n, 36n, 48, 69-74, 79, 176, 206, 225, 248, 318-319; at Babylon conference, 52-57; attack on Egypt and death, 67, 71, 85n, 130, 163-164; plans to marry Kleopatra, 61-64, 320n; as regent of the empire, 53, 54-67)
- Albert Brian Bosworth, "Perdiccas and the Kings", in The Classical Quarterly, Vol. 43, No. 2, 1993, 420-427.
- R. M. Errington, Bias in Ptolemy's History of Alexander, The Classical Quarterly, Vol. 19, No. 2 (Nov., 1969), pp. 233-242
- Errington, "From Babylon to Triparadeisos: 323-320 B.C.", in The Journal of Hellenic Studies, Vol. 90, 1970, 49-77.
- N. G. L. Hammond, "Aspects of Alexander's Journal and Ring in His Last Days", in The American Journal of Philology, Vol. 110, No. 1, 1989, 155-160.
- Waldemer Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, 1992, Routledge
- Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006
- Anson, Edward. 2004. Eumenes of Cardia: A Greek among Macedonians(הקישור אינו פעיל). Leiden: Brill.
הערות שוליים
- ^ גולן, עמ' 59.
- ^ חוקיותה של הכתרה זו אינה ברורה, השוו: Edward M. Anson, Macedonia's Alleged Constitutionalism, The Classical Journal, Vol. 80, No. 4 (Apr. - May, 1985), pp. 303-316
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 23.
- ^ 1 2 Heckel (1992), p. 141
- ^ .Bosworth, p. 425
- ^ 1 2 גולן, עמ' 66.
- ^ 1 2 3 גולן, עמ' 67.
- ^ ביוגרפיה של קרטרוס באתר ליוויוס
- ^ Heckel (1992), p. 148
- ^ ביוגרפיה של אנטיפטרוס באתר ליוויוס
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 36.
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 44.
- ^ דיודורוס, ספר שמונה עשר, 46-45.
|
|
