אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פופוליזם שמאלי, הנקרא גם פופוליזם סוציו-אקונומי או פופוליזם חברתי, הוא אוסף של מתודות פוליטיות הפונות אל רגשות קיפוח סוציו-אקונומיים בקרב קבוצות בציבור, שמוגדרות כ"עם" האותנטי, ומציפות פחד וטינה כלפי קבוצות בעלות מאפיינים של אליטות עסקיות וכלכליות, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם". "אליטות" אלו עשויות לכלול בעלי הון, תאגידים גדולים מקומיים ובינלאומיים, גורמי משטר, ובעיקר כאלו שמקבלים מימון מגופים עסקיים ובעלי הון, וגופים פיננסיים בינלאומיים. הרטוריקה הפופוליסטית השמאלית מציגה את ה"אליטות", אותם גורמים שאינם שייכים ל"עם", כמאיימות על הרווחה הכלכלית של "העם" ועל מעמדו וערכיו, ומעודדת קיטוב באמצעות חלוקה דיכוטומית ופשטנית בין "העם" הנגזל ובין "האליטות הכלכליות" הגזלניות, ובאמצעות הנחה פשטנית ש"העם" הוא הומוגני ובעל יעד משותף, ומנגד שה"אליטות" גם הן הומוגניות ומאוחדות במטרותיהן. התנועה הפופוליסטית תציג את עצמה כנציגה האותנטית של העם, וכיחידה שנלחמת בשמו ב"אליטות" כדי להשיב את זכויותיו, לשפר את מעמדו הסוציו-אקונומי, ולבסס את זהותו.[1][2]
מאחר שפופוליזם אינו אידאולוגיה אלא רטוריקה ואוסף של מתודות פוליטיות שמטרתן לגייס תמיכה פוליטית, ההבדל בין פופוליזם שמאלי לבין שמאל כלכלי שאינו פופוליסטי לא מתמקד באידאולוגיה שעומדת בבסיסו.[דרוש מקור] פופוליזם שמאלי עשוי להעלות על נס ערכי שמאל כלכלי שאינם קשורים לפופוליזם דווקא, כגון כלכלה דמוקרטית, סוציאליזם וקומוניזם, צדק חברתי, צדק חלוקתי, פרוגרסיביזם, סביבתנות, וספקנות כלפי הגלובליזציה. גם הפופוליזם השמאלי וגם הפופוליזם הימני נוטים לתמוך ברגולציה, פרוטקציוניזם והלאמה כדרכים לשמור על השוק המקומי מפני תאגידים רב-לאומיים שאותם הפופוליסטים רואים כמזיקים, והתנגדות למעורבות של מוסדות כלכליים ופיננסיים בינלאומיים בכלכלה המקומית. אולם בשונה מהפופוליזם הימני, שנוטה יותר להיות פופוליזם מדיר, הפופוליזם השמאלי נוטה יותר להיות פופוליזם מכיל[3], כלומר כזה שקורא להשוואת זכויות של "העם" המקופח והגורמים שמדכאים אותו, ולא לזכויות יתר ולעליונות של "העם". כתוצאה מכך, מפלגות שמאל פופוליסטיות נוטות לתמוך ברעיון של לאום שאינו דוחק מיעוטים תרבותיים או אתניים[4].
פרוניזם הוא תפיסה פוליטית שמבוססת על מורשתו של נשיא ארגנטינה לשעבר, חואן פרון. התפיסה דוגלת בהנהגה מרכזית חזקה, עם אחיזה חזקה בכוחות האופוזיציה, חופש מהשפעה זרה, וכלכלת שוק חברתית, שאיננה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מערכת כלכלית קפיטליסטית של שוק חופשי המשולבת עם מדיניות חברתית של מדינת רווחה. פרון והמפלגה החוסטיסיאליסטית שאותה הקים והנהיג נחשבים לאבות בן של הפופוליזם המודרני, שמתנהל בתוך מערכת דמוקרטית ולא בתוך מערכת טוטליטרית, והן של דמוקרטריה חלולה, שמאדירה את מנגנון הבחירות ואת שלטון העם תוך כדי שהיא מנוונת מנגנונים דמוקרטיים אחרים.[5]
התפיסה הפרוניסטית נותרה תפיסה מובילה בפוליטיקה של ארגנטינה. בכירי המפלגה בהווה כריסטינה פרננדס דה קירשנר (נשיאת ארגנטינה מ-2007 עד 2015) ובעלה נסטור קירשנר נחשבים לפופוליסטים שמאליים[6][7] והאידיאלים שהם מקדמים מכונים קירשנריזם. במהלך כהונתה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר, היא יצאה נגד סחר חופשי וכלכלת שוק. הממשל שלה התאפיין בהעלאות מיסים במטרה לממן תוכניות חברתיות כגון מלגות לאוניברסיטאות, הקצאה אוניברסלית לכל ילד (המכונה בדרך כלל AUH בארגנטינה, Asignación Universal por Hijo), ורפורמות חברתיות פרוגרסיביות כגון הכרה בנישואים חד-מיניים.
ממשלתו של סילס זואזו נהגה בפופוליזם שמאלי והשתמשה ברטוריקה של העם נגד המדינה.[8]
גם ממשלתו של הנשיא לשעבר הסוציאליסטיאֶבוֹ מוראלס[9][10] ראש 'התנועה לקראת סוציאליזם', שקידמה הלאמה של חברות פרטיות ובינלאומיות, הגדלת השקעות הממשלה וצמצום האי-שוויון, לצד שימוש ברטוריקה שפנתה לרוב האינדיאני בבוליביה וקראה לתמוך בגידול הקוקה המסורתי,[11] ולצד פגיעה במנגנונים הדמוקרטיים של בוליביה.
רפאל קוראה, נשיא אקוודור לשעבר, הדגיש את החשיבות של "שיח פופוליסטי" ושילב טכנוקרטים שיפעלו בהקשר זה למען האקוודורים "פשוטי העם". בסכסוך בין העמים הילידים לממשלה, קוראה האשים ארגונים לא-ממשלתיים זרים בניצול הילידים, והדגים כיצד השמאל הפופוליסטי סולד מגורמים, עמותות ותאגידים בינלאומיים.[13][14][15]
אלכסנדריה אוקסיו-קורטז היא פוליטיקאית פופוליסטית שמאלית מודרנית. אוקסיו-קורטז תוארה על ידי המגזין "The Nation" כ"כוכב רוק חדש" ש"מסתער על המדינה למען פופוליסטים מורדים".[22] היא מזהה את עצמה באופן מובהק כנציגה האותנטית של "העם", אשר מוגדר על ידה כבעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ומעמד הביניים הנשחק, ומדגישה את המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך של הוריה ושלה, ואת החיבור שלה לאדם הפשוט. מנגד היא יוצרת דיכוטומיה חזקה בין "העם" ובין מעמד האליטה של בעלי העוצמה הכלכלית ופליטיקאים שממומנים על ידי בעלי ההון.[23][24]
יש מחלוקת האם ברני סנדרס הסוציאל-דמוקרט ואליזבת וורן הדוגלת בקפיטליזם הכפוף לרגולציה מקיפה משתמשים ברטוריקה פופוליסטית[25].[26][27] אלו שנוטים לראות בהם פופוליסטים, נשענים על התבטאויות כדוגמת הציטוט סנדרס: "לדעתי לעולם לא יהיה שינוי אמיתי במדינה הזאת אלא אם תתרחש מהפכה פוליטית. מיליוני אנשים צריכים לקום על רגליהם ולצאת נגד האינטרסים התאגידיים, מעמד המיליארדרים, ה-1%, ולומר להם שבמדינה הזאת הכלכלה שלנו והממשלה שלנו שייכים לכולנו ולא רק לתורמים עשירים לקמפיינים פוליטיים."[28] גם סנדרס וגם וורן רצו לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2016 וב-2020, אך לא נבחרו כמועמדים לנשיאות.
כיום, פופוליזם שמאלי אינו נפוץ בישראל. בחלק מעמדותיה של מפלגת יש עתיד בנושא חלוקת המשאבים והיחס השלילי כלפי שחיתות פוליטית מצד ה"אליטה" ניתן למצוא קווי דמיון חלקיים לרטוריקה של הפופוליזם השמאלי ביוון ובספרד; עם זאת, יש עתיד מגדירה עצמה כמפלגת מרכז ליברלית והיא מתנגדת לעמדות ליבה שמאליות.[29]
מפלגת "Reiwa Shinsengumi", בראשותו של טארו יאמאמוטו, היא תנועה פופוליסטית יפנית. הוא ומפלגתו משתמשים בטרמינולוגיה אנטי-קפיטליסטית, אך לעיתים מתייחסים אליהם כ"פופוליסטים ליברליים" למרות המרחק האידאולוגי שלהם מרעיונות הליברליזם.
המפלגה הפוליטית השמאלית של דרום קוריאה, המפלגה הפרוגרסיבית, דוגלת בדמוקרטיה ישירה, אנטי-נאו-ליברליזם ואנטי-אימפריאליזם. הם תומכים במדיניות חוץ עוינת ליפן.
עם עלייתה של סיריזה היוונית, פודמוס הספרדית במהלך משבר החוב האירופי, התגבר הדיון על העלייה החדשה של פופוליזם שמאלי באירופה בהשוואה לעלייתו המחודשת של הפופוליזם הימני באירופה.[30][31]
מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי נחקרה באקדמיה במפורש תחת האידאולוגיה של פופוליזם שמאלי, וכונתה ככה במיוחד על ידי אקדמאים גרמנים.[32] המפלגה הוקמה לאחר איחודה מחדש של גרמניה והיא הייתה דומה לפופוליסטים ימניים בכך שהסתמכה על אנטי אליטיזם ותשומת לב תקשורתית שסיפקה הנהגה כריזמטית.[33] המפלגה התחרתה על אותו בסיס מצביעים עם הפופוליסטים הימניים במידה מסוימת, אף על פי שנשענה על מצע רציני יותר במזרח גרמניה. אולם מצב זה הוגבל על ידי תחושות נגד הגירה חופשית שביטאו חלק מהבוחרים של המפלגה, אם כי הקווים נחצו למשל על ידי אוסקר לפונטיין, שהשתמש במונח שנקשר בעבר למפלגה הנאצית, "Fremdarbeiter" ("עובדים זרים"), במסע הבחירות שלו ב-2005.[33] ה-PDS התמזג לתוך די לינקה, מפלגת השמאל הגרמנית, ב-2007.[34] די לינקה נתפסת גם כמפלגת שמאל-פופוליסטית, אך אידאולוגיה זאת אינה הבסיס של המפלגה כולה.
סיריזה, שהפכה למפלגה הגדולה ביותר מאז הבחירות בינואר 2015, תוארה כמפלגה פופוליסטית שמאלית לאחר שהמצע שלה כלל את רוב הדרישות של התנועות העממיות ביוון במהלך משבר החוב של יוון. תכונות פופוליסטיות במצע של סיריזה כוללות חשיבות גוברת של "העם" ברטוריקה שלהם ואנטגוניזם של "אנחנו העם נגד הממסד" בקמפיין הבחירות. סיריזה עצמה אינה מקבלת את התווית "פופוליסטית".[35][36]
תנועת חמשת הכוכבים האיטלקית (M5S), שהפכה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות הכלליות של 2018, תוארה לעיתים קרובות כמפלגה פופוליסטית שלא משויכת לצד פוליטי כלשהו,[37] אך לעיתים גם כתנועה פופוליסטית שמאלית;[38] למעשה "חמשת הכוכבים", המהווים התייחסות לחמישה נושאים מרכזיים עבור המפלגה, הם "משאבי מים ציבוריים", תחבורה בת קיימא, פיתוח בר קיימא, ה"זכות לגישה לאינטרנט" וסביבתנות, הצעות טיפוסיות של מפלגות שמאל-פופוליסטיות.[39] עם זאת, למרות התמיכה שלה בנושאים שמאלים פופוליסטיים קלאסיים רבים, ה-M5S הביעה לעיתים קרובות את דעות הימין נגד הגירה.[40]
המפלגה הסוציאליסטית ההולנדית רצה תחת מצע פופוליסטי שמאלי לאחר שנטשה את דרכה הקומוניסטית ב-1991.[44] אף על פי שישנם אנשים שציינו כי המפלגה הפכה לפחות פופוליסטית עם השנים, היא עדיין כוללת אנטי-אליטיזם במצעי הבחירות האחרונים שלה.[45] והיא מתנגדת למה שהיא רואה כ"מדינת העל האירופית".
Weyland, Kurt (2013). "The Threat from the Populist Left". Journal of Democracy. 24 (3): 18–32. doi:10.1353/jod.2013.0045.
March, Luke (2007). "From Vanguard of the Proletariat to Vox Populi: Left-Populism as a 'Shadow' of Contemporary Socialism". SAIS Review of International Affairs. 27 (1): 63–77. doi:10.1353/sais.2007.0013.
^Mudde, C.; Rovira Kaltwasser, C. (2013). "Exclusionary vs. inclusionary populism: comparing contemporary Europe and Latin America". Government and Opposition. 48 (2): 147–174. doi:10.1017/gov.2012.11free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
^Enrique Peruzzotti, Peronism and the Birth of Modern Populism, Journal of Inter-Regional Studies: Regional and Global Perspectives (JIRS) 2, Universidad Torcuato del Tella, 2019
^ 12Kirk Andrew Hawkins, Venezuela's Chavismo and Populism in Comparative Perspective. New York: Cambridge University Press, 2010, ISBN 978-0-521-76503-9, page 84
^Albert Boime, ed. (2008). Art in an Age of Civil Struggle, 1848-1871. University of Chicago Press. p. 422. ISBN9780226063423. Mount's mature views on blacks were expressed formally through his affiliation with the Democratic Party, the party of slavery. He opposed both abolition and the left-wing populism generated by Jacksonian ideals.
^Sean Patrick Adams, ed. (2013). A Companion to the Era of Andrew Jackson. John Wiley & Sons. ISBN9781118290835. The truth is that studies of Jacksonian radicalism have been few and far between in the last two decades (just check the dates of the books I have cited), so it is no surprise that very few people know about Paul Brown, William Mathers ...
^Craig Calhoun, ed. (2012). The Roots of Radicalism: Tradition, the Public Sphere, and Early Nineteenth-Century Social Movements. University of Chicago Press. p. 266.
^"What an Elizabeth Warren Presidency Would Look Like". In These Times. 7 בינואר 2020. נבדק ב-16 בינואר 2022. Sanders, like Warren, clearly appreciates that movements are the motor that drives change, and a Sanders administration, like a Warren administration, would partner with movements to achieve change. Both candidates offer a compelling vision that can inspire people, and both share the goal of orienting America closer to social democracy.{{cite news}}: (עזרה)
^"Are Elizabeth Warren and Bernie Sanders the same? The debate, explained". Vox. 18 ביוני 2019. נבדק ב-16 בינואר 2022. Warren is a social democrat. Sanders is a democratic socialist. The difference between the two is best explained by how Warren and Sanders convey their skepticism toward capitalism, said Sheri Berman, a political scientist with Barnard College, who has written extensively on the history of the left.{{cite news}}: (עזרה)
^Stavrakaki, Yannis; Katsambekis, Giorgos (ביוני 2014). "Left-wing populism in the European periphery: the case of SYRIZA". Journal of Political Ideologies. 19 (2): 119–142. doi:10.1080/13569317.2014.909266. {{cite journal}}: (עזרה)
^Katsourides, Yiannos (2016). Radical Left Parties in Government: The Cases of SYRIZA and AKEL. Palgrave Macmillan. pp. 103ff.
^Donatella M. Viola (2015). "Italy". In Donatella M. Viola (ed.). Routledge Handbook of European Elections. Routledge. p. 113. ISBN978-1-317-50363-7.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
