לפי חז"לנִצֶּבֶת הייתה אמו של דוד המלך ואשת ישי. בניגוד לאמותיהם של שאר המלכים, שמה אינו מופיע בתנ"ך, אלא בתלמוד בבלי.[1] הכתוב מזכיר רק את אביו.[2]
לפי הסיפור המקראי, אימו מוזכרת (באנונימיות) בספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוקים ג'–ד'; דוד מבקש ממלך מואב שיוכלו להתגורר אצלו, להימלט מאימת שאול המלך, בתקופה שדוד נרדף מפניו. ואכן, הוריו ישבו אצל מלך מואב משך תקופה ארוכה: ”וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב: יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים. וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה”[3]. בפסוקים לא מופיע שיצאו משם, ואכן אמרו חז"ל[4] שהם נרצחו שם.
במסכת בבא בתרא מציגים חז"ל את שמותיהן של אמהות של דמויות מהמקרא[5] אשר אינן מופיעות בתנ"ך, ביניהן אם דוד - נצבת בת עדאל.[1]
יש שטענו כי השם עדאל אינו שם אביה אלא מהווה סמל לטהרתם של דוד ואמו כדברי המדרש "וסימניך טמא טמא טהור טהור".[6] המילה 'עדיאת' בארמית פירושה 'להרות', והשם עדאל רומז כי מעשה הלידה הוא ניסי ומצוי בידי האל.[7]
ילקוט המכירי לספר תהילים[8] מספר כי לישי היו שתי נשים. האחת אהובה והשנייה שנואה. האם אשר שמה נעדר מילקוט המכירי היא דמות מרכזית בסיפור. יש בתנ"ך מוטיב חוזר בו הבעל מוצא עצמו עם אישה אחרת: כך הוא בסיפורם של יעקב ולאה, וכן בסיפור יהודה ותמר - שמשתיהן יצא דוד: מלאה נולד יהודה, ומתמר נולד פרץ. בדברי חז"ל[9] מובאת מסורת קדומה[10] לפיה עניין זה שייך להנהגה עליונה נסתרת, המיוחדת לדברים הנוגעים להופעת מלכות ישראל.[11]
ייתכן שהסיפור המובא במדרש בא להתמודד עם שאלת ייחוסו של דוד שהתעוררה אז:
"חד אמר, דוד בן אהובה היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה. והיו לו לישי שישה בנים גדולים, ופירש מאשתו ג' שנים. לאחר ג' שנים הייתה לו שפחה נאה ונתאווה לה. אמר לה: "בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור".[12] הלכה השפחה ואמרה לגברתה: "הצילי עצמך, ונפשי ואדוני מן הגיהנום". אמרה לה (האשה): "מאי טעם?" שחה לה את הכול. אמרה לה (האשה): "בתי, מה אעשה שהיום ג' שנים שלא נגע בי?" אמרה לה (השפחה): "אתן לך עצה, לכי תקני עצמך, ואף אני כך, ולערב כשיאמר: סגרי הדלת! תיכנסי את ואני אצא". וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבתה את הנר, באה לסגור את הדלת, נכנסה גברתה ויצאה היא. עשתה עמו כל הלילה ונתעברה בדוד. ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו. לט' חודשים ביקשו בניה להורגה ואת בנה דוד[13], כיוון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי – הניחו לו ויהי לנו משועבד ורועה צאן... כשהגיע שמואל להמליך את בנו של ישי וכל הבנים נפסלו למלוכה חוץ מדוד שנמצא ראוי – אמרו ישי ובניו: לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול... ואימו של דוד אמרה – "אבן מאסו הבונים" – לא הבונים אלא "הבנים" - "אי בן שמאסו אותך אחיך, והיית לראש פינה", ועלית על כולן".[14]
בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו[15] ביאר את מעשהו זה של ישי אבי דוד, וכתב שהמניע שלו לכך היה משום שחשש שמא דברי דואג האדומי, שעמדתו הידועה[16] הייתה שכיוון שהוא מזרע רות המואביה, הרי הוא אסור לבוא בקהל ישראל, נכונים - ולפיכך הוא מותר בשפחה. משכך, שחרר ישי את שפחתו על תנאי[17], שאם דואג טועה והוא מותר לבוא בקהל, וממילא אסור בשפחה, הרי היא משוחררת; ואם דואג צודק והוא אסור לבוא בקהל, וממילא מותר בשפחה, אינו משחרר אותה.[18] בכך רצה ישי לטהר את זרעו גם לפי צד הספק שמא פסול הוא, שכן אם כך, ישא שפחה וישחרר את הולד שיהיה עבד משוחרר, שכשר לבוא בקהל. אמנם, בסופו של דבר הוכרעה ההלכה במסורת מבית דינו של שמואל הנביא, כי האיסור חל רק על גר מואבי ולא על גיורת מואביה, ולפיכך רות - וכל בית דוד שמזרעה - כשרים ומותרים לבוא בקהל ישראל.[16]
"ממני יצאו כבושים" - דברים נעלמים הללו מאתי יצאו שלפי שיהודה היה מלך והיא זכתה לצאת ממנה מלכים...מאתי היתה שיצאו ממנה שני בנים הללו לכבוש העולם, שהרי עתיד דוד ומשיח לצאת ממנה
(וכתב הרד"ק על התורה בפסוק "צדקה ממני" שלפי זה יש לגרוס "יצאו כובשים")
