יונדב בן שמעה

יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה, או בשמו המלא יהונדב בן שמעה הוא דמות מקראית, נזכר כרֵעַ אמנון ומצוין שהיה ”אִישׁ חָכָם מְאֹד”. יונדב היה מעורב במעשה אמנון ותמר, ואמנון הלך אחר עצתו. יונדב נזכר בספר שמואל ב', פרק י"ג. אביו, שמעה היה אחי דוד המלך.

"אמנון ותמר" ציור מאת יאן סטיין

משפחתו

יונדב בן שמעה אחי דוד, היה אחיו של יהונתן מגיבורי דוד,^[1] ובן דודם של בני המלך ובכללם אמנון, תמר ואבשלום. מלבד קרבתו המשפחתית למלך דוד ולבניו הוא היה גם בן משפחה של בעלי תפקידים מרכזיים בממלכה, הוא בן דודו של יואב בן צרויה, שר הצבא, ושל אחיו הגיבורים אבישי ועשהאל וכן היה בן דודו של עמשא בן יתר מגיבורי דוד.

דמותו

יונדב נזכר כרעו של אמנון, בנו בכורו של דוד. רֵעַ במקרא הוא לעיתים ידיד או אהוב^[2] וכן איש קרוב המייעץ לאדם בבעיות ובלבטים (כגון רעי איוב), אך בסיפור אמנון ותמר כנראה מדובר בנושא תואר בחצר המלך ובעל תפקיד יועץ קרוב לבני המלוכה. כפי שנראה מהיקרויות נוספות של התואר "רעַ המלך" או "רֵעֶה המלך".^[3] תואר זה של: רֵעַ, מלווה בתיאור המחבר המקראי את יונדב בתואר: ”אִישׁ חָכָם מְאֹד”, מצביע על רֵעַ במשמעות יועץ.^[4]

חוכמה נחשבת במקרא בדרך כלל לתכונה חיובית, מוסרית ואף דתית.^[5] אך בסיפור אמנון ותמר תפקד יונדב כחכם להרע, ויעץ עצה המביאה לתוצאות בלתי מוסריות. דמותו של יונדב מנוגדת לדמותו של אמנון המעמיד פני חולה. אמנון נעזר ביונדב כדי להפגש עם תמר מושא תשוקתו. אמנון משתמש בכוח ואילו יונדב משתמש במוח.^[6]

עצת יונדב לאמנון

ערך מורחב – מעשה אמנון ותמר

יונדב משיא עצה לאמנון, עצתו של יונדב חוזרת בסיפור שלוש פעמים. בראשונה מפי יונדב עצמו בשנייה מפי אמנון לדוד, ובפעם השלישית מפי דוד לתמר. בכל פעם מופיעה העצה בנוסח שונה. מדובר לדובר מתקצרים הדברים. דברי יונדב ארוכים ומצביעים על תכנון קפדני. עצתו מביאה לתוצאה בלתי מוסרית, אונס תמר ואילו חכמתו תבוא לידי ביטוי בסוף הסיפור בשמואל ב', י"ג, כאשר הוא יהיה היחיד מבין כל אנשי החצר ודוד, אשר מבין כי לא כל בני המלך נהרגו, אלא רק אמנון. בשיחתם של אמנון ויונדב מתחילה העלילה עצמה. שאלתו של יונדב: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר--הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי, מעידה על כך שסבלו של אמנון ניכר במראהו. יונדב דוחק באמנון לגלות את סודו בהיותו רעו. חכמתו של יונדב מתבטאת בכך שהוא מנצל את מראהו הרע של אמנון לצורך תחבולתו, ושהוא משתף את המלך עצמו, מבלי שדוד ידע את המטרה האמיתית. מעבר לכך הוא אינו אומר לאמנון מה לעשות בתמר לאחר שתבוא אליו. לא ניתן לדעת אם יונדב התכוון שאמנון יאנוס את תמר, כפי שקורה בפועל או רק אם תתרחש פגישה אינטימית ביניהם.^[7] יונדב מוצא עילה להפגיש את תמר עם אמנון כדי שהדבר יראה כאילו נעשה בהוראת המלך עצמו.^[8]בראש הדברים שיונדב שם בפי אמנון באה בקשה שתמר תבוא אליו. בפסוק ה' נאמר: וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. לאחר מכן יבוא ההסבר. בהמשך הכל יעשה כעצת יונדב אם כי אמנון ישנה את ניסוח הבקשה והוא מציין את סוג המאכל המבוקש.^[9] לאחר חילופי דברים אלו, תמר נאנסת בכח על ידי אמנון.

הופעתו השנייה של יונדב

הופעתו של יונדב בפעם השנייה היא בסוף פרק י"ג, הוא יהיה היחידי מבין כל אנשי החצר ודוד, אשר מבין כי לא כל בני המלך נהרגו, אלא רק אמנון. יונדב גם מביא את ההסבר לרצח אמנון בידי אבשלום: לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ--כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת: כִּי-עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם, הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ, דָּבָר לֵאמֹר, כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מֵתוּ: כִּי-אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת. יונדב על פי פסוקים אלו, רצה לומר, שאבשלום הוא הרוצח ולרמוז למלך שיש לו יורשים אחרים.^[10] יונדב שחלקו גדול בגרימת מותו של אמנון, מתעלם ממעורבותו שלו ברצח אמנון, מנחם את המלך על מות אמנון ודומה כי הוא אף מצדיק את הדין על אבשלום כי הרגו.^[11]

לשיטתו של אלכסנדר רופא :”חכם מאד במקרה זה משמעו – אדם היודע לתכנן תחבולות ולשתוק ברגע הנכון, הפועל מטעמים תועלתיים. תכליתה של העצה ברורה – פיתוי או אונס – אך יונדב בן שמעה הצליח להימנע מלהגיד זאת במפורש; הרי החכם יודע גם לשתוק! לאחר האונס באה נקמתו של אבשלום שהורג את אמנון, ושוב עולה על הבימה יונדב בן שמעה ומסביר את מניעיו של אבשלום. ובכך, לא במפורש אך במשתמע, הוא מצדיק את הדין על אמנון! תמר נאנסה, אמנון נרצח, אבשלום ברח, אך יונדב בן שמעה יצא נקי, והוא עומד ומפרש את המאורעות”.^[12] שמעון בר אפרת, חוקר המקרא מעיר על הפסוק בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ל"ב ,כי נראה שמעשהו של אמנון לא היה לרוחו של יונדב.^[13]

דמותו של יונדב בן שמעה על פי חז"ל

לפי אבות דרבי נתן על המשנה: 'אל תתחבר לרשע' בנוסחה א ח' נאמר:'זה יונדב בן שמעה, אחי דוד, שנקרא חכם להרע ולא להיטיב'. לפי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א' יונדב הוא: "היה חכם לרשעה", חכם להרע.

לקריאה נוספת

• שמעון בר אפרת, מקרא לישראל-שמואל ב, ירושלים: מאגנס, 1996
• יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1995, מסת"ב 9652171271
• יעל שמש, סיפורי אונס במקרא - המאחד והמייחד, בתוך עיוני מקרא ופרשנות ו, 2003, עמ' 315-344.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יונדב בן שמעה בוויקישיתוף

• חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה | מחבר: אלכסנדר רופא אתר מקראנט.
• חכם וחכמה בתקופת המקרא: התועלתנות | מחבר: אלכסנדר רופא אתר מקראנט.
• עיצוב הדמויות בדרך עקיפה : דמויות המשנה | מחבר: שמעון בר אפרת אתר מקראנט.

הערות שוליים

1. שמואל ב', כ"א, כ"א. בספרו קדמוניות היהודים, מייחס יוסף בן מתתיהו את המעורבות במעשה אמנון ותמר ליהונתן בן שמעה. ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 243-241. על שוני זה בשמותיו ראו: שמעון בר אפרת, מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996, עמ'131. וראו גם: משה צבי סגל, ספרי שמואל ,ירושלים, קריית ספר, 1987, עמ' שי
2. ראו שיר השירים, ה', א', ט"ו. וראו עוד חיים חיון, מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות? - על הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים, על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים, אוקטובר 1998, גיליון 15.
3. כגון ”וְזָבוּד בֶּן נָתָן כֹּהֵן רֵעֶה הַמֶּלֶךְ” (מלכים א', ד', ה'), ”וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ” (דברי הימים א', כ"ז, ל"ג), שם נמנה חושי הארכי עם פקידים אחרים במערך הפקידותי של דוד וכמסופר בספר שמואל ב אף ייעץ לבנו אבשלום. גם אצל הכנענים היו פקידים כאלה ואף במכתבי אל-עמארנה נזכר תואר כזה.
4. שמואל אברמסקי, עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון עתי, 1993, עמ' 123.
5. לדוגמה ”רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם” (משלי, א', ב')
6. שמעון בר-אפרת, העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל אביב, ספרית הפועלים, 1979, עמ' 109.
7. שמעון בר אפרת, מקרא לישראל-שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996, עמ 132.
8. על השאלות העולות מן הסיפור ראו:שמעון בר אפרת, העיצוב האמנותי המקרא, ישראל, תשמ"ד, עמ' 235-199.
9. ראו גם: יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה מה בין מדרש פנים-מקראי לבין מדרש חוץ מקראי, תל אביב, עם עובד, 2009, עמ' 85.
10. שמואל אברמסקי, עולם התנ"ך, שמואל א, דודזון עתי, 1993, עמ' 123.
11. יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמ' 89.
12. כך במקור:אלכסנדר רופא, מבוא לשירה המזמורית ולספרות החכמה שבמקרא, כרמל, ירושלים, 2004, עמ' 89.
13. שמעון בר אפרת, מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים, מאגנס, עמ' 142.