נותן טעם

נותן טעם
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג'
משנה	מסכת חולין, פרק ז', משנה ג'
תלמוד בבלי	מסכת חולין, דף צ"ו, עמוד ב' - צ"ז ע"ב
משנה תורה	ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו-יז
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן צ"ח, סעיפים א'-ב', סימן ק"ג

נותן טעם הוא מושג בהלכות איסור והיתר. נותן טעם הוא: מאכל אחד ש"נתן טעם" (כלומר שטעמו מורגש) במאכל אחר בעל דין הלכתי שונה (בדרך כלל איסור התערב בהיתר). נתינת טעם מתבצעת בדרך כלל על ידי עירוב שני המאכלים, אך תיתכן אף באופנים אחרים כפי שיבואר להלן.

דרך מצויה של העברת טעמים היא בישול

עניינו בדרך כלל הוא בדין ביטול ברוב: כשמורגש הטעם של המאכל האסור באכילה על פי ההלכה, שהתערב במאכל כשר, משתנים דיני כלל "ביטול ברוב", מאחר שהטעם נשאר. כך למשל, אם התערב חלב בתבשיל בשר, וטעמו של החלב מורגש, אף על פי שהוא מהווה אחוז קטן מהתבשיל, בכל זאת הוא אסור מדין בשר בחלב.

מקור הדין

לגבי מקור הדין נחלקו תנאים, מהם למדו אותו מן הפסוק ”וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה”^[1], שענינו הוא שאסור לנזיר לאכול אפילו מאכל שרק נישרו בו הענבים ונתנו בו טעם. אך לדעת רבי עקיבא הפסוק עוסק בדין אחר, לפיו באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור. אך לדעתו הדין נלמד ממצות התורה להגעיל את כלי המדיינים^[2].

במשנה^[3] נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה. בתלמוד^[4] אביי למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה. רבא חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה התערבות טעמים דווקא בדרך בישול.

בתלמוד^[5] למדו מהפסוק לגבי איל נזיר ”וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל” (ספר במדבר, פרק ו', פסוק י"ט) שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל, ולמרות זאת שאר האיל נאכל.
בברייתא המובאת בתלמוד נאמר כי זהו היתר מיוחד באיל נזיר, את הברייתא פירש רבא שבשאר קדשים טעם כעיקר מדאורייתא, ולכן נצרך היתר מיוחד לאיל נזיר, מכך שרבא נקט בדבריו קדשים, ומכך שהוא נחלק על אביי לגבי לימוד איסור נותן טעם מבשר בחלב, כמו גם מדברי רבי יוחנן מהם נראה כי אין לוקים על נותן טעם^[6], הסיק רש"י כי לדעתם איסור נותן טעם באיסורי חולין הוא מדרבנן ואילו הדרשות שהובאו בתלמוד לאיסור זה אינם אלא אסמכתא^[7], מאידך רבנו תם סבור כי אף לדעתם איסור נותן טעם הוא מדאורייתא, ולדעתו אף לוקים על נותן טעם (באיסורי לא תעשה שיש בהם מלקות), אך לדעת רבנו יוסף בכל מקרה אין בנותן טעם אלא איסור עשה^[8].

הסבר ההלכה

בכל תערובת איסור והיתר, קיים חילוק ראשוני האם מדובר במאכל שהתערב במאכל בטעם שונה (מין בשאינו מינו), או במאכל שהתערב במאכל בטעם זהה (מין במינו):

מין במינו

אם מדובר במין שהתערב באותו מין, כך שלא ניתן לחוש את הטעם, נחלקו חכמים ורבי יהודה, לפי רבי יהודה, על מין במינו לא חל הכלל של ביטול ברוב, שכן הרוב יכול לבטל את המיעוט דווקא כאשר המיעוט ממין שונה וממילא הרוב ממעיט ומבטל את שמו וטעמו של האיסור. אך כאשר הוא מאותו מין אדרבה האיסור מחזקו,^[9] אך חכמים סבורים כי מן התורה בתערובת מין במינו בטל המיעוט ברוב אף אם הרוב מרובה מהמיעוט רק בשיעור נמוך (ונחלקו הראשונים בכמה), שכן אין לחוש את טעמו הספיציפי של המיעוט האסור, אלא שחכמים תיקנו שיהיה בטל רק בשישים, שכן שיעור כזה במקרה שנתבטל באינו מינו מבטל את טעם האיסור כדלהלן, וממילא קבעו שיעור זה בתור כלל שבכל מקרה שלא ניתן לעמוד על הטעם ולבדוק אם טעמו נרגש בתערובת או לא יהא בטל בשישים.^[10] אם לא ניתן לדעת מה היא הכמות שנשפכה, ולא ידוע אם יש בה שישים, התערובת מותרת (במקרים מסוימים), מכיוון שספקא דרבנן לקולא.^[11]

מין בשאינו מינו

לכן, בדיקת ה"נותן טעם" משמשת בעיקר במין שהתערב באינו מינו. במקרה כזה, אם יש גוי, (שמותר לו לאכול מאכלי איסור מכל סוג שהוא וממילא ניתן לבצע על ידו את הבדיקה), ניתן לבחון את טעם התערובת על ידי טעימת הגוי, שיטעם את התערובת ויאמר האם נרגש בתערובת טעם החתיכה שהתערבה, אבל אסור שידע ששואלים אותו זאת כדי לסמוך עליו הלכתית.^[12] גוי זה מוגדר בספרות ההלכתית קפילא. במקרה שאין גוי שניתן לבצע על ידו בדיקה זו, אם יש בסיר שישים כנגד האיסור, התערובת מותרת, שכן שיערו חז"ל שבכך בטל טעם האיסור, ברוב מוחלט של המקרים.^[13]

כיום, לנוהגים על פי שיטת הרמ"א, אין סומכים כלל על טעימת גוי ודנים רק האם יש פי שישים או לא.

דין התערובת

בתערובת איסור בהיתר ישנם כמה חילוקים לעניין דין התערובת לאחר העירוב.

ביטול בשישים

אם נתבטל האיסור בשישים כפי המבואר למעלה, התערובת היא היתר גמור. נחלקו הפוסקים, אם מותר להחמיר ולא לאכלה אף על פי שנתבטל האיסור בשישים, או שהמחמיר כך נקרא אפיקורוס המזלזל בדברי חכמים.^[14]

ביטול בפחות משישים

אם נתערב האיסור בהיתר בשיעור של פחות משישים, אך לא בצורה כזו, שריכוז האיסור בתערובת אינו גבוה, וגם אם אדם יאכל אותה, הוא בוודאי לא יאכל כזית שלם בזמן ששיעורו כזית בכדי אכילת פרס כדלהלן, האוכל מן התערובת עובר באיסור דאורייתא של חצי שיעור ואינו לוקה, מכיוון שאיסורי תורה נאמרו דווקא באכילת כזית בתוך כדי שיעור זמן של אכילת פרס.

דין זה נוהג דווקא במקרה של תערובת שאר איסורים, אך בתערובת של בשר בחלב כל כזית מן התערובת הוא איסור מלא והאוכל ממנו כזית לוקה ארבעים. (להסבר מורחב של העניין עיינו חתיכה נעשית נבילה).

שיעורים נוספים

ישנן שיעורים נוספים שנתנו חכמים באיסורים יותר חמורים שביטולם הוא במאה או במאתיים, כאשר כולם מתקיימים רק כאשר הם מאותו סוג.^[15]

• ביטול במאה - קיים בתרומה וצריך להוציא את השיעור שהתערב מכיוון שהוא ממון כוהנים. סיבת האיסור נלמדת מתרומת מעשר שגם שהיא רק אחד ממאה והיא אוסרת את כל התבואה עד שמפרישים אותה, כך בכל התרומות ישמר אותו היחס.
• ביטול במאתיים - קיים בערלה וכלאי הכרם, סיבת הכפלת האיסור מתרומה היא מכיוון שאיסורים אלו הם איסורי הנאה

תבלינים

כאשר מדובר על דברים שהם מתבלים את המאכל או משנים אותו בצורה ניכרת כדוגמת שמרים, הם לא בטלים גם אם יש שישים כנגדן^[16] כיוון שטעמם או פעולתם ניכרת אף על פי כמותם הקטנה.

טעם כעיקר

ערך מורחב – טעם כעיקר

אם נתערב האיסור בריכוז של אחד לשש או אחד לשמונה (שזהו שיעור כזית כדי אכילת פרס) הוא מוגדר עירוב חמור ולחלק מן הפוסקים אף אם יאכל רק כזית מן התערובת ילקה כאילו אכל כזית מן האיסור הנקי.

נותן טעם בכלים

על פי ההלכה, בזמנים עברו היו הכלים בולעים מעט מן המאכל המתבשל בהם, ולאחר מכן מפליטים את טעם המאכל הבלוע במאכל אחר שנתבשל בהם. בהתאם לכך, אם נתבשל איסור בכלי, אסור לבשל אחר כך דבר היתר בכלי זה עד שיגעילוהו, ואם כן בושל בו דבר היתר, הוא נאסר משום שבלע טעם דרך הכלי מדבר האסור.

גם כלים בזמנינו, שאינם בולעים מאומה או בליעתם אפסית, נשאר איסורם בהלכה כאילו בולעים הרבה כדי שלא לחלק בין כלי לכלי.^[17]

הכמות לחישוב

אם האיסור שהתבשל בכלי היה בנפח פחות מן גוף הכלי עצמו כשהוא ריקן, (אין זה קשור לכמות הקיבולת של הכלי. לדוגמה: אם הכלי נמדד על ידי כך ששיקעוהו בכלי גדול עם שנתות מדידה, והתברר שנפחו חצי ליטר, אף שהקיבולת היא 10 ליטר, הכלי מחושב כבעל נפח עצמי של חצי ליטר. ואם בישלו בו איסור בפחות מחצי ליטר, אז - ) ההיתר המתבשל לאחר מכן יהא מותר בדיעבד רק אם הוא פי שישים מכל האיסור שהתבשל קודם. הסיבה לכך היא, שאין אנו יודעים כמה מן האיסור נבלע בכלי, ולכן אנו מתייחסים אליו כאילו כולו נבלע שם. לעומת זאת, אם האיסור הקודם היה בכמותו יותר מנפחו העצמי של הכלי, צריך ההיתר הבא לאחריו להיות פי שישים מכל כמות הכלי בלבד ולא כנגד כל האיסור. שהרי, וודאי שאין הכלי יכול לבלוע יותר מכמות נפחו.

לאחר פרק זמן שיבואר בהמשך הופכת הבליעה להיות נותן טעם לפגם כדלהלן.

נותן טעם לפגם

ערך מורחב – נותן טעם לפגם

אף אם האיסור אכן נתן טעם בהיתר על פי הכללים שנתבארו למעלה, התערובת אסורה רק אם נתינת הטעם היא משביחה את טעם התערובת (נותן טעם לשבח – נטל"ש). ואילו במקרה שהיא פוגמתו (נותן טעם לפגם – נטל"פ), כלומר הטעם שהתווסף לא שיפר את טעמה של התערובת, התערובת מותרת באכילה.

נותן טעם לפגם בכלים

כלי שבלע טעם של איסור כפי הנכתב לעיל, ושהה כך עם בליעתו פרק זמן (כדלהלן), האיסור הבלוע נחשב נטל"פ ואם כי הכלי עדיין זקוק שיגעילוהו מדרבנן, אינו אוסר את המאכל שבושל בו.

נחלקו הראשונים מהי כמות הזמן בה הופך האיסור הבלוע לנטל"פ. לדעת רש"י^[18] מספיק שישהה לילה כדי שיחשב לפגום, ולדעת שאר ראשונים וכן פסק בשולחן ערוך^[19] רק אם שהה 24 שעות (בשיח ההלכתי – "מעת לעת") מאז הבישול האחרון בטמפרטורה שמתחת ליד סולדת נחשב הבלוע נטל"פ.

אם בושל בכלי דבר חריף אף לאחר "מעת לעת", יש מי שאומר^[20] שהחריפות הופכת את הבליעה הפגומה לטעם לשבח והמאכל החריף ייאסר.^[21]

כיצד נותנים טעם

מצינו בהלכה כמה אופנים בהם מאכל אסור נותן טעם בדבר היתר.

עירוב

האופן הפשוט ביותר הוא על ידי עירוב. כלומר אם היה מאכל של היתר נוזלי ונשפך לתוכו מאכל של איסור נוזלי, הרי אם זה בכמות שנתבארה לעיל, נתן בו את טעמו ואסרו.

חום

האופן השני הוא על ידי חום. כלומר, אם נפלה חתיכה אסורה לתוך מאכל היתר נוזלי (תבשיל עם רוטב), ומאכל ההיתר היה חם בשיעור שהיד סולדת בו ובכלי ראשון, הרי נתן מאכל האיסור טעם בהיתר ואסרו אם הוא במדה האמורה.

כבוש

אופן שלישי הוא הנקרא כבישה. כלומר, אם חתיכת איסור שהתה בתוך מאכל היתר נוזלי משך זמן של 24 שעות, זה נקרא שהאיסור נכבש בהיתר, וישנו כלל הלכתי האומר "כבוש כמבושל", שאף אם הכל היה צונן, בכל אופן הכבישה מפליטה טעם מן האיסור להיתר ואוסרתו.

נותן טעם בר נותן טעם (נ"ט בר נ"ט)

ערך מורחב – נ"ט בר נ"ט

מאכל שנתן טעם במאכל אחר, אין בכח הטעם הבלוע להעביר שוב את הטעם למאכל שלישי. מקור לדין זה הוא דברי התלמוד בדבר דגים שנבלע בתוכם טעם בשר, לדעת שמואל אפשר לאכול את הדגים ביחד עם חלב,^[22] דברי שמואל נאמרו רק על טעם שאין בו איסור עצמי כמו בשר או חלב שכל אחד מהם הוא היתר, אבל אם נבלע במאכל טעם אסור לכל הדעות בכוח הטעם הבלוע לאסור מאכלים אחרים (עד שיתבטל בשישים). ישנם הבנות שונות בדברי הראשונים בהבנת דברי שמואל.^[23] כמו כן ישנה מחלוקת מעשית אם היתרו נאמר אף לכתחילה^[24] או רק בדיעבד.^[25]

לקריאה נוספת

• נותן טעם בר נותן טעם; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכה סד, עמ' קנה-קעו.
• נותן טעם לפגם; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכה סד, עמ' קעו-קפו.

הערות שוליים

1. ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג'
2. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ד
3. משנה, מסכת חולין, פרק ח', משנה ג'
4. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח, עמוד א'
5. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ח
6. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז
7. רש"י, מסכת חולין, דף צ"ח, עמוד ב', ד"ה לטעם
8. תוספות, מסכת חולין, דף צ"ח, עמוד ב', ד"ה רבא, תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז, עמוד א', ד"ה א"ר יוחנן
9. הר"ן במסכת נדרים נב א
10. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ז, עמוד א'
11. שפתי כהן סימן צ"ח ס"ק ו'.
12. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ז, עמוד ב', ונפסק להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף א'
13. נחלקו הראשונים האם "קפילא" זה שצריך אותו בנוסף ל"שישים" אך פחות משישים אינו נאמן, או כפי שכתוב למעלה, וזו השיטה המרכזית, שאם יש קפילא אין צורך בשישים.
14. בספר "פתחי תשובה" על שולחן ערוך יורה דעה הביא בזה מחלוקת בין ה"איסור והיתר" סוף כלל נז' שכתב שמותר לבין ספר "סולת למנחה" כלל עו' דין ח' שכתב בשם "תורת האשם" שאסור להחמיר.
15. ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכות י"ג–ט"ז
16. ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז, הלכה א'
17. שדי חמד מערכת הה"א הלכות הכשר כלים אות כא'
18. כפי שהסבירו תוספות מסכת עבודה זרה דף עו' עמוד א'.
19. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ג, סעיף ה'
20. בשימוש מטבע הלשון "יש מי שאומר" נחלקו המפרשים דלדעת כף החיים השו"ע מסתייג מדעה זו. אולם לדעת יביע אומר [ח"ח סימן מ"ג אות ה] השו"ע פוסק דין זה לגבי שאר הדברים אבל לא לגבי בשר בחלב
21. שם סעיף ו'.
22. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א, עמוד ב'
23. ראו בהרחבה בספר בית יוסף סימן צה
24. כך דעת הרב יוסף קארו, בהגהותיו בדק הבית על ספרו בית יוסף, וכדבריו פסק הרב עובדיה יוסף, ראו בספר ילקוט יוסף סימן צב סעיף ו'
25. ספר שפתי כהן ועוד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.