במאי 1921 התרחשו ביפופרעות תרפ"א, ובמהלכן הותקפו יהודים ביפו ובשכונות היהודיות של תל אביב שגבלו בה. בעקבות זו ביקשו היהודים שברחו מיפו פתרונות דיור בתל אביב הסמוכה. חלק מהיהודים התאגדו ב"אגודת מחוסרי הדירות" מיסודו של חיים בוגר (בוגרשוב) אשר ייסדה שכונה של בתים פרטיים על שטח שנקנה על ידי הקרן הקיימת לישראל, מדרום וממערב לדיזנגוף סנטר של היום[1]. שכונה זו, שתאריך ייסודה ט"ו בשבט1922, נקראה נורדיה, על שם המנהיג הציוני מכס נורדאו. באותו זמן היה האזור מחוץ לתחומה המוניציפלי של תל אביב, אך היא סופחה לתל אביב בשנת 1923.
בשנת 1924, חכרו עולים מפולין כרם של משפחת חינאווי, משפחה ערביתיפואית אמידה, בצמוד לשכונת נורדיה, והקימו במקום שכונה של מאות צריפי עץ ופחונים[2]. תושבי השכונה שילמו שכירות למשפחת חינאווי על השימוש בקרקע[3]. שכונה זו נקראה בהתחלה "שכונת חינאווי", על שם בעלי הקרקע, או "שכונת הצריפים", אך עד מהרה דבק בה השם נורדיה. לאחר שהבתים הפרטיים של שכונת נורדיה המקורית הוחלפו בבתי קומות והיא נבלעה במרקם העירוני של תל אביב, נותר השם נורדיה לציין את שכונת הצריפים בלבד.
השכונה נמצאה בעת הקמתה בשוליה הצפון-מזרחיים של תל אביב. היא נתחמה במזרח בחלקו הצפוני של רחוב המלך ג'ורג'. בדרום השכונה חצה אותה לאורכה, ממזרח למערב, רחוב בוגרשוב ששימש כרחובה הראשי.
בשנות ה-30 וה-40 התיישבו בשכונה עולים דלי אמצעים ממזרח אירופה, שהגיעו אליה בשל העלות הזולה של מגורים בה. השכונה סבלה מהצפות בחורף בשל המבנה הטופוגרפי שהקשה על הניקוז בחלקה המזרחי. בשנות ה-40 כיהן הרב שמעון יעקב הלוי גליקסברג כרב השכונה.
אב משפחת חינאווי, אדיב חינאווי, נרצח בדקירה בשטח הפרדס שבבעלותו, ככל הנראה על ידי כנופיית ערבים שלא ראו בעין יפה שהשכיר את שטחיו ליהודים. ב-1948 עזבה משפחת חינאווי את ישראל למצרים.[4] ובשנת 1950 קרקעות השכונה הוגדרו נכסי נפקדים ועברו לבעלות רשות הפיתוח[5]. תנאי החיים והמגורים בשכונה התאפיינו בדלות, ויוזמות בנייה שונות וניסיונות התארגנות של תושביה לא צלחו[6]. בשנת 1951 החליטה העירייה על מבצע פינוי בינוי לשכונה[7] ובשנת 1952 ערכה תחרות אדריכלית ראשונה לתכנון השטח[8]. אולם הצעות מקבלן לפיתוח השכונה, שכללו דרישה מהתושבים להוסיף כסף עבור דירה, מעבר לויתור על השטח, נתקלו בהתנגדות של חלק מהתושבים[9][3]. ב-1958 לאחר שכ-220 משפחות חתמו על הסכם פינוי, החל בהריסת מספר צריפים ולבנות במקומם בתי דירות, אך כ-110 משפחות סירבו לחתום על ההסכם[10]. ב-1960 הוציאה העירייה "צו הפקעה" למשפחות שסירבו לחתום על הסכם פינוי, חלק מהמשפחות שחתמו על הסכם פינוי נכנסו לדירות שבנתה חברת "מעונות נורדיה", בבנייני דירות בני שבע קומות שנבנו במערב השכונה (ברחוב טשרניחובסקי)[11].
בשנת 1962, רכש איש העסקים יקותיאל פדרמן וקבוצת משקיעים מארצות הברית 50% ממניות חברת "מעונות נורדיה" (שרכשה את הקרקע ועסקה בפיתוח השכונה)[12], פדרמן הזמין בשנת 1964 את האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר לתכנן את הפרויקט[13], אך 60 משפחות שנותרו בשכונה סירבו להתפנות[14][15].
בשנת 1965 הוצגה התוכנית החדשה של אוסקר נימאייר בשיתוף אלחנני ולוטן עבור יקותיאל פדרמן וחברת מעונות נורדיה. תוכנית זו הציעה הקמת שלושה מגדלים למגורים ומשרדים ושטחי מסחר בהיקף של 132,000 מ"ר. היקפה העצום של התוכנית הביאה לדחיית על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובנייה שטענה שהוא גדול על תל אביב.
בספטמבר1968 רכשה חברת אדריכלות מקנדה את השטח מידי מעונות נורדיה. החברה הקנדית הציעה תוכנית אדריכלות בשיתוף עם אלחנני ולוטן שכללה שני מגדלים למלונות על גבי מרכז מסחרי גדול. התוכנית אושרה בוועדה המחוזית, אך החברה הקנדית נתקלה בקשיים כלכליים[16] ובקשה לחזור בה מהסכם הרכישה. בעקבות זאת, נמכרה חברת מעונות נורדיה לאריה פילץ. באותו זמן התאוששה החברה הקנדית ובקשה לחזור בה מהכוונה לבטל את החוזה[17], אך הדבר היה מאוחר מדי.
בסוף שנת 1970 נותרו במקום רק כ-10 צריפים[18]. בשנת 1972 נהרס המבנה האחרון בשכונה[19], והחלה הקמתו של פרויקט "דיזנגוף סנטר" – מרכז מסחר, משרדים ומגורים, שנפתח ב-1977, וזכה להצלחה נדל"נית ומסחרית.
המשורראבות ישורון מתייחס לשכונה ב"שיר ערש לשכונת נורדיה" (מופיע בספרו השבר הסורי אפריקני).
