אבות ישורון בבית קפה בתל אביב בסוף שנות החמישים. צילום: מקסים סלומון
אָבוֹת יְשֻׁרוּן (נולד בשם: יְחִיאֵל פֶּרְלְמוּטֶר; 19 בספטמבר 1904[1][2], יום הכיפורים ה'תרס"ה – 22 בפברואר 1992, ה'תשנ"ב) היה משוררעבריישראלי, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב (1992).
"כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא-עזבתי אותם בתוך האין מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטת ברזל, קול קורא לי בשמי מן הבית, והקול- קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף...אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי."
בני משפחתו נרצחו בשואה. אף על פי שהיה פטור משירות מחמת גיל, הוא התנדב להילחם במלחמת העצמאות ושירת בחטיבת כרמלי בצפון הארץ. המראות שראה במלחמה הביאו אותו לכתוב את "פסח על כוכים", שיר שהביע הזדהות עם גורל הפליטים הפלסטיניים, מה שהביא לביקורת רבה עליו (ראו בהמשך), אך הטבח במעלות ב-1974 שינה את גישתו לסכסוך הישראלי הפלסטיני ולאמונו בדו קיום ושלום בין שני העמים.[דרוש מקור]
ישורון החל לפרסם שירים בכתב העת "טורים" בשנת 1934, ומאז פרסם כל השנים במוספים הספרותיים ובכתבי עת. ספרו הראשון, "על חַכמות דרכים", נדפס בשנת תש"ב (1942). על ספרו זה חתם עדיין בשמו הראשון. לאחר מכן החליט לעברת את שמו, תחילה קרא לעצמו "אָבוֹת הַפְּנִינִי" ("הַפְּנִינִי" - מעין תרגום חלקי של השם פרלמוטר, שפירושו אֵם הַפְּנִינָה. לדברי ישורון, שם זה הוצע בידי אברהם שלונסקי)[6], אך לאחר מכן החליט על "אבות ישורון" והחליף את שמו לשם זה רשמית ב-1950. ספריו הבאים: "רעם" (1961), "שלושים עמ' של אבות ישורון" (1964) ו"זה שם הספר" (1970), כבר נדפסו בשמו החדש.
בתקופה האחרונה לחייו החל לבקר בשבתות בבית מדרשו של האדמו"ר ממודז'יץ ברחוב דיזנגוף 36 בתל אביב.
מעט לפני מותו, התבשר ישורון כי זכה בפרס ישראל, אך לא זכה לקבלו.
עד לשנות השבעים היה אבות ישורון משורר בעל השפעה מעטה יחסית. שינויים תרבותיים בחברה הישראלית ובספרות הישראלית הביאו לכך שברבות השנים הלכה וגברה השפעתו. מנחם פרי ומשוררים צעירים מחבורת סימן קריאה ראו באבות ישורון משורר גדול ועשו רבות לפרסומו ברבים.[7]
הביטוי השירי החם והקרוב, לשונו המרוסקת, חיבתו הבסיסית לערביי הארץ, הזדהותו עם גורל הפליטים הפלסטינים ושיבוצי היידיש המרובים בשיריו משכו את לבו של דור משוררים צעיר. שירתו המאוחרת שונה לחלוטין משירתו המוקדמת והביאה לו פרסום רב, פרסים ספרותיים וראיונות רבים בתקשורת.
הפולמוס על שירו "פסח על כוכים"
בין המבקרים וחוקרי הספרות יש התולים את מיקומו השולי יחסית של ישורון בבמה השירית בתקופת ראשית המדינה בכעס שעורר שיר שפרסם בעניין גורל הפליטים הערבים־פלסטינים במלחמת העצמאות. בשנת 1952 פרסם ישורון במוסף הספרות של עיתון "הארץ" שיר ארוך בשם "פסח על כוכים",[8] ובו השוואה בוטה, אשר הרגיזה רבים, בין הפליטים היהודים לפליטים הערבים. אחד מבתי השיר כורך גם את גורל פליטי המלחמה וגורל יהודי פולין והוריו: "וְאַבָּא-אִמָּא, מִן מִלְקוֹחַ אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח - צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ, וְעַל פּוֹילִין לֹא לִשְׁכַּח." השיר מסתיים בשורות הבאות: "מְלֵאָה לָהּ אֶרֶץ אֲדָמָה וְלֹא נוֹעֶדֶת."
קטע מדף הגהות של מחזור השירים "צות וצות" (מחברות לספרות, אוקטובר 1949), בו רואים את שינוי השם מ"אבות הפניני" ל"אבות ישורון". המקור נמצא במכון גנזים.
השיר עורר פולמוס ארוך, והביא אצל רבים למעין נידוי של ישורון. ההדים שעורר השיר מכונים גם "הפולמוס על 'פסח על כוכים'". בין חוקרי הספרות והמבקרים, שהתייחסו לפולמוס הזה ופרסמו בעניינו מאמרים ומסות, בדרך כלל ברוח ביקורתית המצדיקה את עמדתו של ישורון, ניתן למצוא את אהרן אמיר, שחרף ההבדלים הפוליטיים ביניהם תמך בעמדתו; את דן מירון במאמר החריף "במבחן מבטם של האבות: על פרקים בשירתו של אבות ישורון";[9] את יוחאי אופנהיימר בספרו על כל שירי ישורון; את חיה שחם במאמרה, "בצומת המשולש – הפולמוס סביב 'פסח על כוכים' לאבות ישורון, שנדפס ב"דפים למחקר בספרות";[10] את מיכאל גלוזמן, שפרסם מאמר על הפרשה בחיבורו, "מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל", בהוצאת מכון ון ליר בירושלים; את חגי רוגני, שהתייחס לפולמוס בספרו, "מול הכפר שחרב – עמדות פוליטיות כלפי הסכסוך היהודי-ערבי בשירה העברית, 1929–1967", בהוצאת פרדס; את יצחק לאור במאמרו, "ועל פוילין לא לשכוח", במוסף הספרותי של העיתון "הארץ";[11] ואת המשוררת והחוקרת לילך לחמן בכָתבה על שירתו. דן מירון חזר לדון בשיר במלאת 70 שנה לפרסומו.[12][13]
ערב מחווה לאבות ישורון, במלאת 31 שנה לפטירתו, התקיים בתיאטרון החאן בירושלים במוצ"ש 25 פברואר 2023. בערב השתתפו עמיחי חסון, הלית ישורון, לילך לחמן ובני שבילי. המנחה היה שמוליק קליין, מוזיקה: ארי גורלי וטלאור איזנברג[16][א].
ערב מחווה לאבות ישורון התקיים ביום 15 נובמבר, 2018, במרכז נווה שכטר שבתל אביב. בערב הוצגה תערוכת כתבי יד מקוריים של אבות ישורון, שנחשפו לראשונה, באדיבות הלית ישורון וארכיון מכון גנזים - ארכיון אגודת הסופרות הסופרים בישראל. לאחר מכן הוקרן הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות" מסדרת "העברים" מאת יאיר קדר. לאחר ההקרנה, הופיעו כרמי זיספאל, ערן ויץ ושי צברי במופע מחווה מתוך האלבום "טוב שהעולם גדול"[17].
אחדים משיריו של ישורון הולחנו והוקלטו. עם שירים אלה נמנים: "1 ינואר לילה" שהלחין ושר חנן יובל במסגרת ערב שירי משוררים מס' 3. אלון אולארצ'יק הלחין ושר את אותו שיר תחת השם "בבית קפה מצד הרחוב"; "שתים עשרה בלירה" בלחנו של אילן וירצברג וביצועה של גלי עטרי, "אלוהיך" בלחנו של וירצברג וביצועה של נורית גלרון, "האיש מול מת" בלחנו של שלמה גרוניך וביצועו של אלי גורנשטיין ו"כמה זה שקל" בלחנה וביצועה של קורין אלאל. המוזיקאי ישראל ברייט הלחין קטע מראיון שערך ישורון עם הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר. קטע זה קיבל את הכינוי "פתיחה לראיון" והוא סוגר את אלבום השירה המולחנת של ישראל ברייט "אוצר סמוי".
.svg){kind=logo}
