מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך או כלל מתוך, הוא כלל הלכתי שתוקפו מסברת חז"ל בדברי התורה, שמכוחו הותרה עשיית מלאכות ביום טוב גם כשאינן לצורך אוכל נפש, אלא לצורך אחר של יום טוב.
"תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מתקיף לה רבה ממאי דב"ש ובית הלל בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליו"ט קא מיפלגי מר סבר ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליו"ט ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליו"ט כדכתיב: "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת"- בשבת אין ביו"ט לא. מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים אלא מדלא מפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי ואף ר' יוחנן סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי..."
העולה מהגמרא הנ"ל, שרב יוסף דוחה את הצעתו של רבה, שנחלקו בענייני עירוב ומלאכת הוצאה ביום טוב, ואומר שנחלקו בדין "מתוך". וכן המסקנה העולה מהגמרא, כדברי רב יוסף. רב יוסף הוכיח לרבה שאם אכן נחלקו בית שמאי ובית הלל בענייני עירוב והוצאה אם נוהגים בהם ביום טוב, היה צריך לכתוב את המחלוקת באבנים ודומיהן שאין בהם צורך יום טוב, וכיון שלדעת בית הלל אין איסור של עירוב והוצאה, גם זה מותר. אלא, שהמשנה הביאה אך ורק דוגמאות שיש בהם צורך יום טוב, ואם כן, הם נחלקו בסברת "מתוך", האם התורה התירה או לא.
גדרי ההיתר
בית הלל[3] סוברים שהתורה התירה ביום טוב מלאכות לצורך אוכל נפש שנאמר: ”אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם”[4]. אמנם למדו חכמים[5] שיחד עם ההיתר לעשות מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש, התירה התורה לבצע את אותן המלאכות גם עבור צרכים אחרים שיש לאדם ביום טוב, משום שכאשר התורה התירה ומצד שני לא הגבילה את האיסור לכך אין הוכחה לכך שהתורה אסרה גם בדברים שאינם אוכל נפש ממש. אולם מלאכות שאינן קשורות להכנת מאכלים, אלא מלאכות אחרות שאין יסודם אוכל נפש, לא הותרו כלל ביום טוב, שנאמר: ”כל מלאכת עבודה לא תעשו”[6].
דוגמאות להיתר 'מתוך'
דוגמאות למלאכות שונות שהותרו עבור כלל צורכי יום טוב מאחר שהותרה לצורך אוכל נפש:
מלאכת הוצאה לרשות הרבים, וכן איסור העברה ד' אמות ברשות הרבים, שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש לשם העברת מאכלים, הותרה גם לשאר צורכי יום טוב. ולכן גם טלטול סידור תפילה לבית הכנסת או טיול עם עגלת תינוק (גם במקום שלא קיים בו עירוב) מותרים ביום טוב.
מלאכת הבערה, שהותרה ביום טוב עבור בישול ואפיית מאכלים, ומתוך כך הותרה גם עבור הדלקת נר להאיר או הבערת אש בתנור לחימום מצינת החורף[7] (אם כי יצירת אש חדשה ביום טוב אסורה משום איסור מוליד, ועל פי ההלכה הבערת האש צריכה להיעשות באמצעות העברת אש קיימת לנר או לתנור).
מלאכת בישול, שהותרה ביום טוב עבור בישול מאכלים, ומתוך כך הותר גם חימום מים לשם שטיפת ידיים וכלים[8].
מלאכת שחיטה (הכוללת הוצאת דם), שהותר להקריב ביום טוב עולת נדבה, וכן בבעילת מצווה (בפעם הראשונה) שמותר לעשות חבורה ולהוציא דם ישנה סברא המתירה מחמת סברת מתוך[9].
באלו מלאכות חל כלל "מתוך"
בדברי הרמב"ם נזכר הכלל בפירוש רק ביחס למלאכות הוצאה מרשות לרשות והבערה, ולא ביחס לאף מלאכות אחרות. אף על פי כן, לדעת רוב הפוסקים[10], כל מלאכה שעיקרה לצורך אוכל נפש חל עליה דין 'מתוך', וכפי שסיכם המאירי:[11]”לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך”.
ולדעת בעלי התוספות[12] דין "מתוך" תקף גם ביחס למלאכות שעיקרן לא לצורך אוכל נפש אך לעיתים משמשות לצורך אוכל נפש, כגון מלאכת בונה, שאף שעיקרה אינו לצורך אוכל נפש, מאחר שבכלל המלאכה כלול גם איסור גיבון גבינה, מתוך שהותר לגבן לצורך אוכל נפש, כך הותר לבנות בית שחרב ביום טוב אם זה לצורך יום טוב, אלא שלמעשה הדבר אסור משום עובדין דחול[13].
גם מלאכות שלא הותרו לגמרי ביום טוב, כגון מלאכות טוחן ובורר (שהותרו רק באופן ביתי), הותרו בכלל 'מתוך'[15].
מלאכה שאינה לצורך יום טוב כלל
כאשר מלאכה שהותרה ביום טוב נעשתה שלא לצורך, כגון שמטלטל דבר מה ברשות הרבים ללא תועלת או שמבעיר אש ללא תכלית, נחלקו הראשונים האם עבר על איסור, ומהי חומרתו. לדעת רוב הראשונים עבר על איסור מדאורייתא[16], לשיטת רש"י האיסור מדרבנן[17], ויש שיטה יחידה בדעת רש"י שאין איסור כלל[18]. לכל הדעות, עשיית המלאכות לצורך, נכרי, ובהמה, ושריפת קדשים - אסורה מהתורה.
ש"מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליו"ט אלא שמן התורה הותרה לצורך וב"ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביו"ט לא גזור ובית שמאי לית להו מיגו ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו הותר ושאינו צורך אכילה באסורו עומד מן התורה
בדעת רש"י רבים סוברים[20] שהתיר רק מדאורייתא שלא לצורך כלל. ויש סוברים[21] שרש"י התיר לגמרי.
בעלי התוספות[2] והרשב"א[2] הקשו כמה קושיות על רש"י, ולמסקנה הם סוברים כדעת רוב הראשונים שהאיסור מדאורייתא[22].
"כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה- לקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך... לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה ... מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה"
"...ומשמע דלדברי הכל אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצווה ולא צורך הדיוט ביומו כלל אלא דלשיטת האחרונים אסור מדאורייתא, ולשיטת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן, וכך נראה שהוא דעת רש"י, אלא שמלשון הר"ן נראה דלרש"י נמי מדרבנן לא מיתסר"
"מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור".
יש אומרים[29] שכוונתו להתיר אפילו שלא לצורך כלל. ודעת אחרונים רבים[30] שהואיל ובספרו הנוסף 'בית יוסף' כתב בדעת הרמב"ם שהאיסור מדברי חכמים, כך גם דעת ה'שולחן ערוך' עצמו. ויש מי שאומר[31] שמאחר ובבית יוסף הזכיר גם את דעת הר"ן (הנזכר) שמדבריו משמע שמתיר אף שלא לצורך, נראה שלא רצה להכריע במחלוקת זו, ולכן גם בספר הפסיקה שלו, ה'שולחן ערוך', לא רצה להכריע בדבר.
מעבר לדיון בדעת ה'שולחן ערוך', למעשה רוב האחרונים[32] הכריעו כרוב הראשונים שהאיסור מדאורייתא.
אמנם יש שפסקו שמעיקר הדין הלכה כפי הדעה המתירה הוצאה שלא לצורך כלל, וכפי שכתב רבי חיים בן עטאר בספרו 'ראשון לציון':[33]”מעיקר הדין יש להתיר לבני ספרד להוציא לרשות הרבים ביום טוב אף חפצים שאין בהם צורך כלל. ומכל מקום, אין ראוי להוציא אלא חפצים שיש בהם צורך מעט”. וכן פסק הרב שלום הדאיה להתיר הוצאה שאין בה צורך כלל.[34] וכך פסק הרב עובדיה יוסף:[35]: ”ואומר אני שאף על פי שנכון להחמיר כשההוצאה שלא לצורך כלל... כיוון שמדינא נקטינן להקל כדברי מרן שמתיר לגמרי...”.
^הר"ן בדעת רש"י בסוגיא ביצה יב ע"א ועיין ב"י בסימן תקיח' שהביא בשם בעל העיטור בעניין סברת 'הואיל' להתיר מלכתחילה א"כ גם הרב המגיד יסבור בסבת 'מתוך' להתיר מלכתחילה ויש לעיין
