"בית הלל" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של הלל הזקן ו"בית שמאי" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של שמאי הזקן. קבוצות תלמידים אלו היו בנות פלוגתא קבועות שפעלו בסנהדרין בתקופה המקבילה פחות או יותר לתקופת שלהי בית המקדש השני וחורבנו. שתי הקבוצות השתייכו לזרם הפרושי, שדגל במסורת התורה שבעל פה, ונתנו לגיטימיות זו לזו, על אף מחלוקותיהן ההלכתיות.
במסכת אבות, פרק ה' נזכרת מחלוקת בהלל ושמאי כמחלוקת שנובעת מכוונות טהורות 'לשם שמים':
כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו
מרבית המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי הן האם לגזור גזירות חכמים מחמירות על העם (דעתם של בית שמאי) או גזירות מקלות יותר, אם בכלל (דעתם של בית הלל). ברוב מחלוקות אלו, נקבעה ההלכה לדורות כבית הלל. רצף גזירות יוצא דופן הוא תקנות שמונה עשר דבר שבהן נקבעה הלכה כבית שמאי.
ככלל, דברי בית שמאי תובעים החמרה במצוות יותר מאשר בית הלל, אך ישנם חריגים לכלל זה. במסכת עדיות רוכזו כל המקרים היוצאים מהכלל שבהם בית שמאי דווקא מקלים לעומת בית הלל שמחמירים.
הביטויים "בית הלל" ו"בית שמאי" משמשים בימינו גם לתיאור גישה מקלה וגישה מחמירה, בהתאמה.
היסטוריה של המחלוקות
המשנה במסכת חגיגה מביאה מתקופת הזוגות את המחלוקת על הסמיכה ביום טוב,[2] והייתה זאת המחלוקת היחידה המוכרת לנו מתקופה זאת. הלל הזקן ושמאי הזקן, היו שני חכמים ששימשו כראש הסנהדרין וכאב בית דין (בהתאמה) בסוף תקופת הזוגות. המשנה בתחילת מסכת עדויות מביאה שלוש מחלוקות של הלל ושמאי, מלבד המחלוקת על הסמיכה ביום טוב ובשלושתם ההלכה היא "לא כדברי זה ולא כדברי זה" אלא כדעת חכמים.
מחלוקות רבות מאוד מופיעות במקורות התנאיים בשם "בית שמאי" ו"בית הלל". בעוד שבכיתות אחרות, היו מחלוקות מעין אלה יוצרות כיתות שונות ומפצלות את היהודים, הרי שבית שמאי ובית הלל נשארו כשתי שיטות הלכתיות לגיטימיות, ועל מחלוקת זו התבטאו חז"ל ”כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים... ואיזו היא מחלוקת לשם שמים? מחלוקת שמאי והלל”.
ברבות השנים, הפכה שיטתם של בית הלל לשיטה הרווחת בקרב חכמי ההלכה. חכמי בית שמאי נותרו בעמדת מיעוט ונקבעה הלכה כבית הלל. אם בימי נשיאותו של רבן גמליאל, צאצאו של הלל, עוד ניתן היה למצוא תנאים בודדים מבית שמאי (דוגמת רבי אליעזר הדומיננטי), הרי שבתקופת רבי עקיבא ותלמידיו[3] לא נותרו אלא שרידים בודדים של שיטה זו.
במסכת עדיות,[4] ישנה רשימה של מקרים יוצאי דופן, שבהם בית שמאי מקלים, ובית הלל מחמירים.
כמו גם של המקרים שבהם ההלכה היא כבית שמאי, ומקרים בהם בית הלל הודו לבית שמאי, וחזרו להורות כמותם.
מהות המחלוקת בין הבתים
כמעט בכל מחלקותם של בית שמאי ובית הלל, משתקף קו אחיד בכך שבית שמאי נוטים כמעט תמיד לצד המחמיר, ולעומתם בית הלל נוטים לצד המקל והמתיר יותר.
החמרות באו לידי ביטוי בגזירות והסייגים שגזרו חכמי בית שמאי על מצוות התורה. בית הלל לעומתם, השתדלו לגזור גזירות רק היכן שהם ראו חשש אמיתי של עבירה על מצוות התורה, אך היכן שלא ראו חשש כזה - הקלו, ולא גזרו. רוב מחלוקות בית הלל ובית שמאי עוסקות בנושאים אלו.
מלבד המחלוקות ההלכתיות ושינוי הגישה, בתלמוד מובאים סיפורים שמהם עולה גם הבדל גישה בהנהגתם של שמאי והלל ביחס לחברה: בעוד שיחסו של שמאי הוא קפדני, הלל מתייחס בסלחנות יתרה:
גוי (אדם לא יהודי), ניגש לשמאי וביקש ממנו ללמוד את התורה על רגל אחת. שמאי בקפדנותו גרש אותו ("דחפו באמת הבניין"). אותו גוי, ניגש להלל וביקש ממנו ללמוד את התורה על רגל אחת. הלל הסכים ואמר לגוי משפט שלפי דעתו מסכם את התורה כולה: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך והשאר פירוש הוא - לך ולמד".
גוי ניגש אל שמאי ושאל אותו: "כמה תורות יש לכם?", ענה לו שמאי: "שתיים - תורה שבכתב ותורה שבעל פה", ענה לו הגוי: "שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. תגייר אותי על מנת שאלמד את התורה שבכתב". שמאי בקפדנותו גרש את אותו גוי, ואילו הלל, באותה סיטואציה קיבל אותו, ובמהלך הלימודים שלו החדיר לו את האמונה בתורה שבעל פה.
דוגמאות אלה משקפות את הקפדנות של שמאי בכך שלא הסכים אפילו להתדיין עם אותם גוים, ואילו הלל קיבלם בסבר פנים יפות.
אופי המחלוקות
סיפורים רבים מתארים את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. סיפורים אחדים מתארים מאבקים קשים ואכזריים בין שני הצדדים:
ההלכה נקבעה לפי דברי בית הלל, חוץ מכמה מקרים חריגים שבהם נקבעה ההלכה על פי בית שמאי. התלמוד הירושלמי ממחיש באילו קשיים הועברו תקנות אלו במילים בוטות מאוד:
אותו יום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל... תנא ר' יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל, תני [גרסה אחרת]: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים
כלומר בית שמאי שמרו על הרוב שהיה להם בחדר ההצבעות על ידי הרג של אנשים מבית הלל או על ידי איום בחרבות ורמחים. ייתכן שהירושלמי נקט בהפרזה כדי להמחיש את הדברים, אך עדיין הדברים קשים.
הגזרות שנגזרו על ידי בית שמאי באותו יום, והיו חשובות להם עד כדי כך, עסקו בסייגים בנושא טומאה וטהרה וביחס לגויים.
אך בסופו של דבר המשנה מתארת כיצד נשמרה האחדות, (אך על פי שהיו בניהם מחלוקות הלכתיות שנגעו בענייני עריות והיו אנשים מבית הלל שנחשבו ממזרים לשיטת בית שמאי):
אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין - לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו
— יבמות א, ד
כלומר, הם סמכו זה על זה שלא יכשילום בדברים האסורים לשיטתם.
כדוגמה לנישואין בין בית שמאי ובית הלל, עומד רבי אליעזר מגדולי תלמידי בית שמאי, שהיה חתן בבית הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נינו של הלל הזקן.
המסורת בגמרא מסבירה מדוע נקבעה ההלכה על פי בית הלל:
שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים - מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן
דברים אלו משקפים את העמדה הביקורתית שבה מתייחסת המסורת לבית שמאי, והם מתארים את אופי המחלוקת, מתוך העדפה ערכית של בית הלל על פני בית שמאי. ראוי לציין שלעניין ההכרעה ההלכתית כבית הלל, סייעה להם בדבר גם עליונותם הפוליטית - ראשי הסנהדרין היו מצאצאי הלל הזקן, ולאורך דורות היו הם אלו שקבעו את ההלכה.
המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל הייתה מודל למבנה הפרדוקסלי-דרשני של היהדות, אשר בניגוד לדתות מונותיאיסטיות אחרות אינה שואפת ליצור קודקס אחיד אלא לעורר דיון. בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים...איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" - במחלוקת שהיא לשם שמים יש מקום לשתי הדעות שיתקיימו זו לצד זו לאורך שנים.
דוגמה למחלוקת בית שמאי ובית הלל
מחלוקת שעמדה במשך מאות שנים, האם מותרת סמיכה על הקורבן ביום חג, או האם יש בכך משום אסור השתמשות בבעלי חיים
במשנה במסכת ביצה, הדנה בהלכות יום טוב, מופיעות מחלוקות רבות בין בית שמאי לבית הלל. הבולטת מכולן היא המחלוקת בעניין קורבנות החגיגה.
המחלוקת נוגעת לשאלת הקרבת הקורבנות בימי שלוש רגלים. בית הלל סוברים שלעולי הרגל מותר להקריב קורבנות באופן חופשי, אף כשמדובר ביום טוב האסור במלאכה, ואילו בית שמאי טוענים שביום טוב לא ניתן להקריב אלא קורבן שלמים, ורק כאשר התבצעה הסמיכה מבעוד יום:
בית שמאי אומרין, מביאים שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות. בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן
— ביצה פרק ב, משנה ד
במחלוקת זו, בית שמאי מחמירים באיסור המלאכה ביום טוב, ומותירים את הקרבת קורבנות היחיד לחול המועד, ואילו בית הלל מקלים בעניין שמחת החג, ומאפשרים להקריב קורבנות ללא הגבלה.
הלכה זו הייתה לציון דרך במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, ומסורות רבות מתארות כיצד היא התבטאה בפועל. כך למשל, מתאר סיפור אחד בסוגיית הירושלמי[5] את השתלשלות האירועים:
לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי, ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן, והיה שם בבא בן בוטי מתלמידי בית שמאי, יודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת, אמר: ישמו בתיהן של אלו (=של בית שמאי), שהשימו בית אלהינו (=מנעו הבאת קורבנות ורוקנו את המקדש). מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר, וביקרו ממומין (=בדק את כשרותם), והעמידן בהר הבית. אמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות, יביא ויסמוך, יביא שלמים יביא ויסמוך. באותה שעה נקבעה הלכה כבית הלל, ולא אמר אדם דבר
מחלוקות ערכיות
אף שביטויה המעשי של המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי הוא בקביעת ההלכה, שררה ביניהם מחלוקת גם בנושאים ערכיים ונושאים של תפיסת עולם. מחלוקות אלה באות לידי ביטוי בסיפורים אחדים.
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי; אמר לו "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל – גייריה; אמר לו, "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא; זיל גמור
הנכרי ביקש להתגייר, בתנאי שיתאפשר לו ללמוד את כל התורה ברגע אחד. שמאי דחה את בקשתו תוך שהוא רומז לו שאת התורה ניתן ללמוד רק בעמל רב, נדבך אחר נדבך. הלל הסכים לגיירו ולקיים את תנאו באמצעות לימוד עקרון יסוד, הנשען על מצוות שבין אדם לחברו, שלדבריו כל התורה היא פרטיו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. בהמשך מסופר שגר זה וגרים נוספים שדחה שמאי וקיבל הלל, העידו שבזכות ענוותנותו של הלל נתקרבו תחת כנפי השכינה.
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו
מחלוקת אחרת מלמדת על יחסם של בית הלל ובית שמאי לקונפליקט הנוצר לעיתים בין האמת לשלום בכתובות:
כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות
שמונה עשר דבר הם שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל.[6] ההלכות נקבעו לפי בית הלל בגלל "בת הקול" שפסקה זאת. בהזדמנות מיוחדת, בשעת ביקור בביתו של חכם בשם חנניה בן חזקיה בן-גוריון, היו בית שמאי מרובים, ולכן נקבעה ההלכה כדבריהם. על פי התלמוד, גזירות אלו התפשטו בציבור, ולפיכך קיבלו תוקף מיוחד, המונע את האפשרות לבטל אותן.[7] מעמד זה של "י"ח דבר" נדון רבות במחקר ההיסטורי.[8]
תלמידיהם
בערך זה יש להבדיל בין תלמידהם הישירים כגון בבא בן בוטא שהיה תלמיד מובהק של שמאי, או רבן יוחנן בן זכאי שהיה תלמיד ישיר של הלל הזקן, לבין ממשיכי דרכם שדגלו בשיטתם אך לא היו תלמידים ישירים.
^רבי עקיבא "נענש" במותם של 24 אלף מתלמידיו בהקשר למרד בר-כוכבא שלאחר כישלונו הנורא נקרא בר-כוזיבא. על כן לא ברור אם רבי עקיבא היה מחמיר או מתון ביחסו למרד
.JPG)
