נולד בשנת ה'ת"צ (1730) בוויטבסק שבאזור רוסיה הלבנה, בדוכסות ליטא שבאיחוד הפולני-ליטאי. אביו משה היה ממקורבי הבעש"ט, והביא אליו את בנו כבר בגיל תשע. לאחר שגדל התגורר במינסק, והיה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש והפיץ חסידות בשליחותו ברוסיה הלבנה ("רייסין") ובליטא (בליטא יחד עם רבי אהרן הגדול מקרלין). לאחר פטירת המגיד חזר לוויטבסק ולאחר מכן עבר להורודוקי הסמוכה. לאחר פטירת המגיד הוכתר למנהיג החסידים ברוסיה הלבנה על פי צוואת המגיד. משפט מפורסם מיוחס אליו: "ברייסין מצאתי לבבות שלמים ובגדים קרועים, הפכתי אותם ללבבות קרועים ובגדים שלמים". יחד עם רבי שניאור זלמן מלאדי ניסה להפגש עם הגאון מווילנה, כדי להניאו מהתנגדותו לחסידות, אך הפגישה לא יצאה לפועל, כיוון שהגר"א מיהר לעזוב את העיר לפני הגעתם. לאחר עלייתו לארץ מילאו את מקומו בהנהגת חסידי רוסיה הלבנה תלמידיו, רבי ישכר בער מליובאוויטש ורבי שניאור זלמן מלאדי.
אמת היא שאווירה של ארץ ישראל מחכים. כל זמן שהייתי בחוץ לארץ, היו כל מעייני וחפצי להתפלל פעם אחת תפילה בדרך הנכונה. אבל מיום שאני בארץ, אין בליבי אלא משאלה זו: לענות פעם אחת אמן בדרך הנכונה
באדרה'תקל"ז (1777) עלה לארץ ישראל בלווית שלוש מאות איש, שרובם הצטרפו באמצע הדרך, ובתוכם שני תלמידיו - רבי אברהם מקליסק ורבי ישראל מפולוצק. גם רבי שניאור זלמן מלאדי הצטרף אך חזר בו באמצע המסע ונשאר בחו"ל בהוראתם של רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק כדי שינהיג את חסידי רוסיה הלבנה.
תחילה התגורר בפקיעין, לאחר מכן עבר לצפת אך בשל רדיפות הטורקים והערבים, ועלילה שהעלילו עליו, עבר לטבריה, וייסד בה את היישוב החסידי. יש אומרים שהתיישב בדירתו של ר' שלמה מחלם לאחר שזה עזבה. בהמשך בנה רבי מנחם מנדל מבנה בן שלש קומות שהיה למרכז החבורה החסידית, ובו שהו החסידים בימי מגפת הדבר של שנת 1786. (כיום ישנו במקום כולל אברכים של חסידות קרלין סטולין). הוא כילה את כל כספו על יישוב ארץ ישראל והחזקת עדתו, עד שנפטר עני מרוד. היה בין מקימי קופת מעות ארץ הקודש בנשיאותו של רבי שניאור זלמן מלאדי ולאחריו רבי מרדכי מלעכוויטש שדאגה להעביר כספים מחו"ל עבור היישוב החסידי בארץ ישראל. הוא נפטר בא' באיירה'תקמ"ח (1788) בטבריה, ונקבר בבית העלמין הישן בטבריה, בחלקת תלמידי הבעש"ט. השאיר בן ובת, רבי משה שנישא ליוכבד בת למשפחה ספרדית ידועה וחשובה, וזיסל אשת רבי דב בער[1]. בשנת התשע"ג שופץ קברו[2].
אישיותו
אישיותו התאפיינה בצניעות רבה. נהג לחתום את איגרותיו בתואר "השפל באמת", גם על מצבתו לא הסכים שיכתבו דברי הלל ושבח, אלא רק את שמו. הרמ"מ ראה לנכון את הצורך לאיחוד הקהילות בעם ישראל בין ספרדים ואשכנזים ואף השיא את בנו לבתו של הרב אבולעפיה מטבריה.
ספריו
רבי מנחם מנדל חיבר מספר ספרים, הידוע ביניהם הוא הספר "פרי הארץ", בספר פירושי פרד"ס על חמשה חומשי תורה על דרך החסידות ובסופו מכתבים (שחלקם כתב רבי אברהם מקאליסק, תלמידו המובהק ויד ימינו) אשר נשלחו אל חסידיו במזרח אירופה. תוכנם של המכתבים כלל דברי שבח וחיזוק חידוש ההתיישבות בארץ ישראל ובטבריה בפרט, בקשות לעזרה ולתמיכה כלכלית, וכן הוראות להנהגת החסידים שהשאיר מאחוריו.
ספריו הנוספים הם "פרי העץ" ו"ליקוטי אמרים".
משפחתו
אשתו שימא.
בנו משה. נפטר בשנת תקס"א1801, (אשתו סניורו יוכבד בת שרה רבקה לאה אבולעפיה מירושלים. הם התחתנו תקל"ח - 1778). צאצאיהם: 1. לאה זיסל. 2. שמואל שהיה חתן של מרים בת ר' נחמן מברסלב ששהה אז בא"י. (התארסו בשנת תקנ"ט - 1798, אך החתן נפטר לפני חתונתו).
בתו זיסל. אשת דב בער בן עזריאל. (נפטרה צעירה והשאירה שני יתומים, תינוק בן חצי שנה {נפטר בילדותו} וילדה ששמה בריינא שהייתה בת שבע שנים אותם גידל אחיה משה, כי אביהם שהתאלמן יצא לחו"ל להינשא בשנית)[3]
החוקרת מור אלטושלר בספרה "הסוד המשיחי של החסידות" בעמוד 306 אודות משפחתו וצאצאיו של ר' מנחם מנדל מויטבסק טוענת, שלפי המכתבים שנמצאו, היו לר' מנחם מנדל מויטבסק 2 חתנים. אך נפתלי אהרן וקשטיין חוקר אילנות היוחסין טוען כנגד בפורום 'אוצר החכמה', שאין הדבר נכון.
