בית הספר לספורט במורוויק, מקום מושבה של ממשלת פלנסבורג
ממשלת פלנסבורג (בגרמנית: Flensburger Regierung או Flensburger Kabinett) הייתה ממשלה בראשותו של קרל דניץ, ששלטה בגרמניה ממקום מושבה בעיר הנמלפלנסבורג שבצפון גרמניה, בסיום מלחמת העולם השנייה, מ-30 באפריל1945 עד 8 במאי 1945, והמשיכה להתקיים עד שחבריה נעצרו ב-23 במאי 1945. הממשלה, שלא זכתה להכרה מצד בעלות הברית, שלטה למעשה רק על תחום מושבה והייתה חסרת כוח ממשי. עיקר פועלה היה ארגון תהליך כניעת המדינה.
”לפני מותי אני מצווה לגרש את רייכסמרשל לשעבר הרמן גרינג מהמפלגה, ולמנוע ממנו כל הזכויות מהן הוא עשוי ליהנות מכוח הצו של 29 ביוני1941, וגם מכוח האמירה שלי ברייכסטאג ב-1 בספטמבר1939. אני ממנה במקומו את גרוס אדמירל דניץ לנשיא הרייך, המפקד העליון של הכוחות המזוינים”
”לפני מותי אני מגרש את הרייכספהירר אס אס לשעבר, ושר הפנים, היינריך הימלר, מהמפלגה ומכל משרדי המדינה. במקומו אני ממנה את הגאולייטר קרל האנקה כראש הרייך-אס אס וראש המשטרה הגרמנית, ואת הגאולייטר פאול גיסלר כשר הפנים של הרייך”
”גרינג והימלר, מלבד חוסר נאמנותם כלפיי, עשו נזק בלתי הפיך למדינה ולעם כולו במשא ומתן חשאי עם האויב, שאותו ניהלו ללא ידיעתי ונגד רצוני, וניסיון בלתי חוקי לתפוס את שלטון המדינה לעצמם”
”על מנת לתת לעם הגרמני ממשלה המורכבת מאנשים מכובדים - ממשלה שתעמוד בהתחייבותה להמשיך את המלחמה בכל האמצעים - אני ממנה את חברי הממשלה החדשים כמנהיגי האומה: נשיא הרייך: דניץ. הקנצלר של הרייך: ד"רגבלס. שר המפלגה: בורמן. שר החוץ: זייס-אינקווארט”[1].
ב-30 באפריל 1945 הודיע מרטין בורמן שהיה עם היטלר בבונקר, במכתב לדניץ ששהה אז במטהו בפלן שבשלזוויג-הולשטיין, שהיטלר מינה אותו ליורשו לאחר שימות. למחרת, ב-1 במאי 1945, הודיעו בורמן וגבלס לדניץ, שהיטלר התאבד ושהוא מונה לנשיא. גבלס ששהה עם אשתו מגדה וששת ילדיו בבונקר, בחר שלא להיות קנצלר, ולאחר שרצחו את ילדיהם, התאבדו הוא ואשתו באותו יום[3]. דניץ דווח גם על כך וקיבל את הוראות היטלר לגבי הרכב ממשלתו.
מכיוון שברלין נכבשה על ידי הצבא האדום ב-2 במאי 1945, החליט דניץ לכנס את ממשלתו בפלנסבורג והעביר לשם את מטהו. הוא ביקש לשאת ולתת עם בעלות הברית על כניעה, ולכן בחר שלא למנות את ארתור זייס-אינקווארט לשר החוץ[4], מתוך רצון שלא לכלול את ראשי המשטר הנאצי בממשלתו[5]. דניץ ביקש מלוץ שוורין פון קרוזיק, שהיה שר האוצר בממשלת היטלר, לכהן כקנצלר גרמניה, אך הלה סירב והסכים רק להתמנות לראש השרים בממשלה. גם את שאר שריו הוא ירש מהממשלה שכיהנה לפני התאבדותו של היטלר[6].
וילהלם קייטל חותם על הכניעה האחרונה, ברלין, 8 במאי 1945
יום למחרת, ב-6 במאי 1945, פיטר דניץ את היינריך הימלר ואלפרד רוזנברג, שהיו מראשי המשטר הנאצי, כפי הנראה בניסיון לקבל לגיטימציה מבעלות הברית.
הפעולות הראשונות של הממשלה היו לדאוג לכך שחיילי הורמאכט יסורו למשמעתה, ושחיילים רבים ככל האפשר ייכנעו לארצות הברית ולבריטניה ולא לברית המועצות. לצורך כך ניהלה הממשלה ניסיונות הידברות עם בעלות הברית על כניעה, אף על פי שהיה ברור שהן לא יוותרו על כניעה ללא תנאי, כדי להרוויח זמן שיאפשר לחיילים לנוע מערבה. לטענת לוץ שוורין פון קרוזיק, הממשלה הוציאה הוראות שלא להפעיל את תוכנית וורוולף לביצוע פעולות גרילה לאחר כניעת גרמניה[7]. כמו כן הוציאה הממשלה הוראות שלא להפעיל את "צו נרון", מדיניות האדמה החרוכה של היטלר, להרס מתקני התעשייה והתחבורה בכל האזורים העומדים ליפול בידי כוחות בעלות הברית.
באותו יום, 6 במאי, שלח דניץ את גנרל-אוברסטאלפרד יודל, מראשי הוורמאכט לריימס שבצפון מזרח צרפת, ונתן לו את הסמכות הבלעדית לחתום על כניעה לגנרל האמריקאידווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, יודל ניסה ללא הצלחה להגיע עם האמריקאים להסכם נפרד, או לפחות להרוויח זמן שבו כמה שיותר חיילים גרמניים ייכנעו לאמריקנים או לבריטים ולא לסובייטים. אך אייזנהאואר סירב, וההישג היחיד היה דחיית כניסת הכניעה לתוקף בכמעט שתי יממות, דבר שאיפשר מעבר לעוד חיילים ואזרחים מהחזית המזרחית, כדי להיכנע בחזית המערבית.
ב־7 במאי 1945, בשעה 02:41 לפנות בוקר. חתמו יודל ופון פרידבורג על הסכמת הכוחות הגרמנים לכניעה ללא תנאי למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית ולפיקוד הסובייטי העליון, החל מה-8 במאי בשעה 23:01 (לפי זמן מרכז אירופה). מטעם בעלות הברית חתם ראש המטה של אייזנהאואר, וולטר באדל סמית, נציג ברית המועצות גנרל איוון סוסלופרוב, ונציג צרפת גנרל פרנסואה סבז. אחרי החתימה הכריז יודל: "עם חתימת הסכם זה, העם הגרמני וכוחותיו המזוינים נתונים בידי המנצחים - לשבט או לחסד." ב-3:00 אחר הצהריים, הודיע פון קרוזיק על הכניעה ברדיו פלנסבורג[8][9].
לאחר חתימת ההסכם, הסובייטים שחששו שהגרמנים יצליחו להפסיק את הלחימה רק בחזית המערבית, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שנחתם במפקדה של אייזנהאואר, ודרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן בברלין. וב-8 במאי 1945, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בקרלסהורסט שבברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי קייטל, פון פריידבורג, וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג הלופטוואפה. בשם בעלות הברית חתמו המרשל האווירי הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קרל ספאץ והגנרל הצרפתי ז'אן דה לאטר דה טסיני. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשלגאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי[10].
תחילת המעצר של ממשלת פלנסבורג בבית הספר לספורט במורוויק על ידי הצבא הבריטי
למרות הכניעה ללא תנאי, בחרה ממשלת פלנסבורג שלא להתפזר, בתקווה שיינתן לה לנהל את גרמניה לאחר הכניעה. במקום זאת, דניץ השתכן באוניית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה לא שלטה על דבר. הממשלה התכנסה מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. לשרי ממשלת פלנסבורג היו רכבי שרד ושומרים גרמניים חמושים, והייתה להם תחנת רדיו[11] ששידרה הוראות של דניץ[12]. מדי פעם הגיעו קצינים של בעלות הברית לבקר בפאטריה והתארחו שם על ידי הממשלה.
ב-20 במאי תקף העיתון הרוסי "פראבדה" את יחס המערב כלפי ממשלת פלנסבורג, בצטטו אמירה בפרלמנט הבריטי שהתייחסה לממשלת זו כ"האדמיניסטרציה של דניץ", וקריאות שונות להשתמש בממשלת דניץ לניהול גרמניה הכבושה. "פראבדה" טען שמאחרי דיבורים אלו יש מזימה לשתף פעולה עם גרמניה כנגד ברית המועצות, באופן דומה לזה שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה[13].
ב-23 במאי הושם קץ לממשלת פלנסבורג, כאשר מזכירו האישי של הגנרלאמריקאידווייט אייזנהאואר[14], לוול רוקס, כינס את הממשלה, הודיע על סיום כהונתה ואסר את חבריה, שהועברו למשמורת יחד עם שאר בכירי השלטון הנאצי שנאסרו[15].
היינריך הימלר שברח עוד לפני כן, נתפס, והתאבד בבליעת ציאניד במחנה שבויים בריטי ב-23 במאי 1945. ופרנץ זלטה מת בבית חולים במהלך מאסרו לפני שהועמד לדין. בניגוד לחבריו, יוליוס דורפמולר לא נעצר, אלא מונה על ידי הבריטים לטפל בשיקום מערכות התחבורה בגרמניה, אך הוא מת מסרטן לאחר פחות מחודשיים, ב-5 ביולי 1945.
חברי הממשלה אחרים נידונו במשפטי נירנברג: הרברט בקה התאבד בתאו באפריל1947 בעת שהמתין למשפטו. אחרים נידונו לעונשים שונים: קרל דניץ ולוץ שוורין פון קרוזיק ל-10 שנות מאסר כל אחד. אלברט שפר ל-20 שנות מאסר. אלפרד רוזנברג נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב-16 באוקטובר1946. וילהלם שטוקארט נידון לתקופת מעצרו ושוחרר בתום משפטו בשנת 1949.
.svg)
,_Bild_002.JPG)
