לפני הקמת הממלכה, היה שטח האי מחולק לשטחי שליטה של ברונים נורמנים, כולם תחת שליטתם של מלכי אנגליה (שנקראו גם לורדי אירלנד), אשר השתלטו על שטחי האי לאחר הפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד ב-1177. עד תחילת המאה ה-16, הצטמצם שטח השליטה האנגלי באירלנד לשטח שסביב הבירה דבלין, וכונה בפיהם התחום, ורוב האי נשלט על ידי משטרי צ'יף איריים או על ידי ברונים נורמניים שהיו נאמנים רק באופן רשמי לכתר האנגלי. בשל היחלשות השליטה האנגלית באי, הכתיר את עצמו הנרי השמיני, מלך אנגליה כמלך אירלנד בדבלין ב-1542, והחל בכיבוש מחודש של שטחי האי שהושלם בשלהי המאה ה-16. מסעות המלחמה באי הובילו להתפרצות מחאות אלימות, שהידועות בהן היו מרד דזמונד ומלחמת תשע השנים. כחלק מהניסיון לדכא את התושבים האיריים בממלכה ולוודא את נאמנותם, החלו מלכי אנגליה בהליך שנקרא "יישוב אירלנד" ובמהלכו הפקיעו את אדמותיהם של התושבים המקומיים והעניקו אותן למתיישבים פרוטסטנטיים שהגיעו מאנגליה ומסקוטלנד.
לאחר שהאפיפיור קלמנס השביעי נידה את הנרי השמיני, מלך אנגליה ב-1533, נוצרה בעיה חוקתית עם השלטון האנגלי באירלנד, מאחר שזה נוצר בסמכות וברשות הוותיקן. הנרי הכריז על ניתוקה של אנגליה מהכנסייה ומהאפיפיור ועל עצמו כראש הכנסייה האנגליקנית. הוא הוציא דרישה מהוותיקן לבטל את נישואיו הראשונים עם קתרין מאראגון, ולאחר שסורב, הוא עצמו סירב להכיר בהמשך שלטונה הסמלי של הכנסייה הקתולית באירלנד, ונודה בשנית ב-1538 על ידי האפיפיור פאולוס השלישי. חוק המאשרר את שלטונו באירלנד הועבר בפרלמנט האירי.
המלך הנרי הוכרז כמלכה של אירלנד לאחר העברתו של חוק הכתר של אירלנד 1542, אך רוב מדינות אירופה לא הכירו בו, או בבנו אדוארד כמלכים הרשמיים של אירלנד. לאחר מותו של אדוארד ועלייתה לשלטון של המלכה מרי, הכיר האפיפיור בבולה אפיפיורית שהוציא ב-1555 במלכותה ושלטונה גם על אנגליה וגם על אירלנד.[3] האוניה הפרסונלית בין שתי הממלכות אושרה בחוק קאנוני.
ב-1593, הוביל יו או'ניל, רוזן טיירון קואליציה של מנהיגים איריים וממלכת ספרד כנגד השלטון האנגלי, במה שנודע לאחר מכן כמלחמת תשע השנים. סדרת ניצחונות איריים הביאו את השלטון האנגלי באירלנד לנקודת שבירה בתחילת 1600, אך מתקפת נגד מחודשת של המשנה למלך, צ'ארלס בלונט, אילצה את או'ניל להיכנע ב-1603. עם השלמת ההשתלטות האנגלית על שטח רוזנות טיירון, הושלם הכיבוש האנגלי של אירלנד.
ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. המלך הראשון ששלט הן על אנגליה, הן על סקוטלנד והן על אירלנד
בשנת 1603 הפך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד לג'יימס הראשון, מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד באוניה פרסונלית. הסדר הפוליטי בממלכה החדשה הופרע במהרה עם פריצתה של מלחמת שלוש הממלכות ב-1639, אשר חלקה האנגלי נודע כמלחמת האזרחים האנגלית. המלחמה הכוללת התנהלה בין כוחות שונים משלוש הממלכות – חלקם תמכו בהקמת רפובליקה, חלקם היו נאמנים למוסד המלוכה וחלקם היו בעלי שאיפות עצמאות. בעקבות המלחמה, המלך צ'ארלס הוצא להורג ובנו צ'ארלס הוגלה, הכוחות האיריים והסקוטים הובסו והוקם ממשל רפובליקני בראשותו של ה"לורד פרוטקטור" – אוליבר קרומוול, שנמשך עד למותו בשנת 1660. לאחר מותו של קרומוול התרחשה באנגליה הרסטורציה בראשותו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה, אשר השיבה את המלוכה לשלטון.
הפרלמנט של גרטן
בעקבות העברתם של סדרת שינויים חוקתיים בפרלמנט האירי ב-1782, קיבל הפרלמנט חירות חקיקתית גבוהה יותר. באותה התקופה הוא נודע בתור "הפרלמנט של גרטן", על שמו של המנהיג האירי העיקרי של התקופה, הנרי גרטן. למרות חופש החקיקה של הפרלמנט, הזרוע הביצועית המשיכה להיות בשליטת המלך והממשלה בלונדון.
קתולים ופורשי הכנסייה הפרוטסטנטית – בעיקר פרסביטריאנים, בפטיסטים ומתודיסטים לא הורשו להיות חברי הפרלמנט האירי החל מ-1693, וזכויותיהם האזרחיות הוגבלו בסדרת חוקים שהועברו בפרלמנט וכונו "חוקי העונשין". מעבר לזאת, נשללה מהם אף זכות ההצבעה לפרלמנט בין השנים 1728 ו-1793, עת הושבה להם, אך הקתולים המשיכו להיות מודרים מהפרלמנט וממשרות ציבוריות בממלכה. ההצדקה להדרה מהפרלמנט הייתה בחוק האנגלי, שהיה דומה לחוק ברוב מדינות אירופה באותה התקופה, שקבע שחברי פרלמנט יוכלו להיות אך ורק בעלי אדמות במדינה, ואולם גם האירים וגם פורשי הכנסייה הפרוטסטנטית נושלו מאדמותיהם עם תחילת יישוב אירלנד על ידי האנגלים.
הכנסייה של אירלנד
מחוזות הבישוף של הכנסייה של אירלנד
כשהמלך הנרי השמיני נודה על ידי הכנסייה הקתולית ב-1538, הוא הקים את הכנסייה האנגליקנית, אליה הצטרפו רוב הבישופים האיריים להקמת השלוחה האירית שנקראה "הכנסייה של אירלנד". אולם, הכמורה והמאמינים האיריים לא הלכו בעקבותיהם. הבישופים האירים לא נודו כמו המלך האנגלי, והם המשיכו לשלוט במוסדות הכמורה בכנסיית המדינה האנגליקנית החדשה. חוקי המדינה החלו להיטיב יותר עם תושביה הפרוטסטנטים ולהדיר את רגליהם של הקתולים, ועל כן, תושבי אירלנד תמכו בהכתרתה של מרי הראשונה, מלכת אנגליה הקתולית ב-1553 ובניסיונותיה לשוב לחיק הוותיקן, כיוון שהאמינו שהיא תטיב איתם יותר מקודמיה.
ב-1558 עלתה לשלטון המלכה הפרוטסטנטית אליזבת, וזו שרדה את נידוי האפיפיור, וכך גם כל השליטים שהיו לאחריה, שמלבד אחד מהם, כולם היו אנגליקנים. על אף הקמתה של כנסייה רשמית פרוטסטנטית באירלנד, רובה המוחלט של האוכלוסייה נותר קתולי אדוק, על אף היתרונות הפוליטיים והכלכליים של חברות בכנסיית המדינה. על אף המיעוט המספרי של חבריה, נותרה הכנסייה של אירלנד כנסיית המדינה הרשמית עד לפירוקה ב-1871 על ידי ויליאם גלאדסטון, ראש ממשלת בריטניה שהיה תומך של תושביה הקתולים של אירלנד.
מאבקים אתניים
מורשתה של ממלכת אירלנד ממשיכה להוות סלע מחלוקת כבד ביחסי אירלנד–הממלכה המאוחדת עד לימינו בשל המאבק האתני המתמיד בין התושבים האיריים הילידיים לבין המתיישבים האנגלים והסקוטים שהובאו לאירלנד והועדפו על ידי הממשל באנגליה ולאחריה בבריטניה. השלטון נתן עדיפות לתרבות האנגלית (המשפט, השפה, קוד הלבוש והדת) על פני התרבות והשפה האירית, אותם ניסו האירים לשמר בכל כוחם אך לא תמיד הצליחו (למשל, במקרה של השפה אירית). האנגלים ראו והציגו את התרבות והשפה האירית כ"ברבריות" ו"פראיות", ואלה שהשתמשו בהם נתפסו על ידם כשווים פחות ודחויים. החל מהפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד ועד להקמת הממלכה, שמרו הברונים הנורמנים באירלנד נאמנות למלך האנגלי, גם אם כי להלכה בלבד. אולם, הממלכות האיריות העצמאיות הוסיפו להתקיים לצידם, וזאת עד להקמתה של ממלכת אירלנד – כשכל האי הובא תחת שלטון אנגלי מרכזי בדבלין. הקמת הממלכה מציינת את התחלתה של האפליה הממוסדת כנגד הקתולים ויישוב אירלנד, תוך צירופה לתחומי האימפריה הבריטית (ואכן, אירלנד מכונה רבות "המושבה האנגלית הראשונה").
התושבים והכמורה הקתוליים נרדפו בממלכה החדשה באופן פעיל על ידי האנגלים וחוקקו כנגדם סדרה של חוקים מפלים. יש באירלנד הטוענים כי בתקופה הטיודורית פעל וקידם הממשל האנגלי במדיניותו אלמנטים של רצח עם כלפי האוכלוסייה האירית הילידית, וכי בתקופת יישוב אירלנד האוכלוסייה המקומית הוחלפה במהלך של טיהור אתני במתיישבים פרוטסטנטיים, אשר תוצאותיו מורגשים עד היום ביחסים בין הקבוצות השונות באירלנד. חלק מהתושבים האירים, ובהם מנהיגיהם, אולצו לנוס מאירלנד בעקבות הפסדים שנחלו במלחמות כנגד השלטון האנגלי (מנוסת הרוזנים, מנוסת אווזי הבר), או שאולצו לעוזבה בתקופת אוליבר קרומוול ולהפוך למשרתים חוזיים בקריביים, לאחר שאדמתם הוחרמה וניתנה למתיישבים האנגלים. אירים רבים גם בחרו לברוח מבתיהם וממדינתם בעקבות היחס המפלה מצד השלטונות, בעיקר לארצות הברית ולקנדה, אך גם למדינות רבות נוספות. מן הצד השני, יש הטוענים כי יחסה של אנגליה כלפי האירים היה מוצדק, וכי יחס מועדף כלפי תושבים שהסכימו לאמץ את השפה והמנהגים של המדינה השלטת היה נפוץ מאוד באותה התקופה, במיוחד באזור פריפריאלי כל כך של אירופה. בנוסף, יש המבליטים את העובדה כי בתקופת הממלכה, האוכלוסייה, התשתיות והכלכלה באירלנד צמחו באופן שאינו ניתן לערעור בהשוואה לתקופות שקדמו לה.
.svg)
.svg)
