הפרלמנט של אירלנד

סמל הפרלמנט

בית הפרלמנט האירי

הפרלמנט של אירלנד (באירית: Parlaimint na hÉireann) היה בית מחוקקים שהתקיים בדבלין משנת 1297 עד שנת 1800. בזמן ימי הביניים בתקופת הדוכסות של אירלנד היה מורכב משניים או שלושה תאים: בית הנבחרים, הנבחרים על ידי זכות בחירה מוגבלת מאוד, בית הלורדים המיוצג על ידי הלורדים מבני האצולה של אירלנד והלורדים הרוחניים (הכמורה הגבוהה) כאשר במשך תקופה הודרו קתולים ממנו, ובכפוף לגוף שלישי, בית המשגיחים, שהיה מורכב מנציגי הכמורה הנמוכה, שלעיתים נדמה שנחשב כבית נפרד, ובזמנים אחרים, כחלק מבית הנבחרים.

מטרתו העיקרית של הפרלמנט הייתה לאשר מיסים שייגבו על ידי האצולה של אירלנד. מי שישלם את חלק הארי של המיסים, אנשי הדת, הסוחרים ובעלי הקרקעות, הרכיבו באופן טבעי את חברי הפרלמנט. בשנת 1541 הצביע הפרלמנט כדי ליצור את ממלכת אירלנד. הפרלמנט בוטל יחד עם הממלכה בשנת 1801.

במשך מאות השנים, הפרלמנט האירי נפגש במספר מקומות בתוך ומחוץ לדבלין - המקום הראשון שנקבע היה קסטלדרמוט, במחוז קילדייר ב-18 ביוני 1264, כמה חודשים מוקדם יותר מהפרלמנט האנגלי הראשון המכיל נבחרים. בין מקומות המפגש המפורסמים ביותר היה טירת דבלין, בית ספר בלוקוט, ובית צ'יצ'סטר, בית הקבע הסופי שלו, בית הפרלמנט האירי בקולג' גרין.

היסטוריה

ימי הביניים

הפרלמנט האירי נוסד באופן רשמי ב-1297 על ידי השופט העליון, סר ג'ון דה וגן, כדי לייצג את האוכלוסייה האנגלו-נורמנית באירלנד בנסיכות של אירלנד. ב-1292 הרכבה פחות רשמית של אצילים וסוחרים בלתי נבחרים גייסה 10,000£, המכונים "הסבסוד הפרטי". מס זה היה 1/15 מההון העצמי של מטלטלי האזרחים העשירים; העניים והכנסייה היו פטורים.

הפרלמנט כונס מאזרחי הנסיכות של אירלנד, ומבוססים על חוקים ומנהגים אנגליים-נורמניים. המגנה כרטה הורחבה בשנת 1217 באמנה הגדולה של אירלנד. החברות הייתה מבוססת על נאמנות למלך, ושמירה על שלומו של המלך, כך שמספר של מלכים גאליים-איריים אוטונומיים היו מחוץ למערכת, והיו להם הסדרים מקומיים משלהם לחוק המיסוי. כינוס הפרלמנט המוקדם ביותר אשר היה ידוע כונס בטירת קילקה ליד קאסלדרמוט, מחוז קילדייר ב-18 ביוני 1264.^[1]

במאות ה-14 וה-15 התכווץ מספרם של הנאמנים לכתר האנגלי, כוחן הגובר של אצולת הקרקע וחוסר היכולת הגובר לבצע פסיקות שיפוטיות, שהפחיתו את נוכחותו של הכתר באירלנד. רבים מהאצולה האנגלית העתיקה ההיברנו-נורמנית הצטרפו לאצילים הגאליים העצמאיים בהצהרת עצמאותם הפיאודלית. בסופו של דבר כוחו של הכתר התכווץ למובלעת מבוצרת קטנה מסביב לדבלין הידועה בשם התחום. לאחר מכן הפרלמנט הפך למעשה לפורום של הקהילה בשטח התחום עד המאה ה-16.

כשהם לא יכלו ליישם ולהפעיל את סמכות הפרלמנט או שלטון הכתר מחוץ לסביבה זו, ויותר ויותר סובלים מפשיטות של האירים הגאליים והאצילים ההיברנו-נורמנים העצמאיים, עודדו אנשי התחום עצמם את מלכי אנגליה לנקוט במוערבות עמוקה יותר בענייני אירלנד. המרחק הגאוגרפי, חוסר תשומת הלב של הכתר בגלל מלחמת מאה השנים ומלחמות השושנים, והכוח הגדול יותר של הפלגים הגאליים, הפחיתו את האפקטיביות של הפרלמנט האירי. לפיכך, מודאג יותר ויותר מכך שהפרלמנט האירי נפגע בעיקרו על ידי משפחות נחלות חזקות באירלנד כמו באמצעות העברת חוקים שממשיכים את סדר היום של הפלגים השושלתיים השונים במדינה, עודד הפרלמנט את העברת חוק פונינגס שהכפיף את הפרלמנט האירי לזה האנגלי בשנת 1494.

העת החדשה המוקדמת

תפקידו של הפרלמנט השתנה לאחר 1541, כאשר הנרי השמיני, מלך אנגליה, הכריז על ממלכת אירלנד והחל בכיבוש מחודש של שטחי האי שהושלם בשלהי המאה ה-16. למרות עידן שהציג מלוכה ריכוזית וירידה בכוח הפיאודלי בכל שאר אירופה, הנרי השמיני השליט את הכללים שהעמידו משפחות ואדמות והכיר בפריבילגיות של האצילים הגאליים, ובכך הרחיב את סמכות הכתר דה יורה. בתמורה להכרה בסמכות הכתר תחת הממלכה החדשה של אירלנד, האדונים הגאליים-אנגלו-אירים היו זכאים להשתתף בפרלמנט האירי כשווים.

הרפורמציה באירלנד שהונהגה בשלבים על ידי בית טיודור לא תפסה אחיזה ברוב המדינה, ולא השפיעה על פעולת הפרלמנט עד לאחר החלטת האפיפיור לנדות את אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, בשנת 1570. בתחילה בשנת 1537, אישר הפרלמנט האירי הכרה בהנרי השמיני כראש הכנסייה (חוק העליונות הראשון) ופירוק המנזרים.^[2] בפרלמנטים של 1569 ו-1585, לנציגי הקתולים האנגלים העתיקים בציבור האירי היו כמה מחלוקות עם שלטונות הכתר על הנהגת חקיקת עונשין נגד קתולים ותשלום יתר של מס על הדחתם של גאלים וקתולים שמרדו.^[3]

מסיבה זו, והנפילה הפוליטית לאחר מזימת אבק השרפה ב-1605 ויישוב אירלנד בשנים 1613–1615, שונו אזורי הבחירה של בית הנבחרים האירי כדי לתת רוב לפרוטסטנטים. יישוב אירלנד (תהליך הפקעת אדמותיהם של תושבי אירלנד בידי השלטון האנגלי במדינה) איפשר למועמדים פרוטסטנטים אנגלים וסקוטים להיכנס כנציגים של הרבעים החדשים שנוצרו באזורים אלה. בתחילה פרוטסטנטים קיבלו רוב של 132–100 בבית הנבחרים. עם זאת, לאחר הפגנות קתוליות חריפות, כולל קטטה בחדר בישיבה הראשונה של הפרלמנט, חוסלו כמה ממחוזות הבחירה הפרלמנטריים החדשים, מה שהעניק לפרוטסטנטים רוב קל (108-102) של חברי בית הנבחרים לאחר מכן.^[4]

בבית הלורדים נמשך הרוב הקתולי עד 1689, למעט תקופת מלחמת האזרחים האנגלית (1649–1660) בה בוטלה המלוכה לזמן המוגבל. בעקבות ההתקוממות הכללית של האירים הקתולים במרד האירי של 1641 וושלטון עצמי אירי-קתולי שמומש בשנים 1642–1649, נאסר על הנוצרים הקתולים להצביע או להשתתף בפרלמנט לחלוטין ב-1652 בעקבות חוק של אוליבר קרומוול, אשר בוטל על ידי צ'ארלס השני ב-1660.

עם מותו של צ'ארלס השני בשנת 1685 עלה על כס המלוכה באנגליה המלך ג'יימס השני הקתולי. עם עלייתו לשלטון החל לקדם את הקתולים בכל תחומי שלטונו. עד מהרה הוחלף הרוזן מאורמונד ברוזן מטירקונל (ריצ'רד טלבוט), קתולי קיצוני, כמשנה למלך באירלנד. טירקונל לקח על עצמו להפוך את גלגל ההיסטוריה, ולהחזיר את האירים לימים שלפני הרפורמציה. עד מהרה נחקקו חוקים רבים מכוחם הפכו הקתולים לרוב בבתי המשפט, בצבא, בכוחות אכיפת החוק, וברשויות המקומיות. בשנת 1687 החל הפרלמנט האירי בחקיקת חוק אשר יחזיר לבעלי האדמות הקתולים המקוריים את אדמותיהם שנלקחו מהם בימי קרומוול. ג'יימס השני הודח והומלכו בתו מרי השנייה ובעלה ויליאם השלישי (לבית אוראנז'), הפרוטסטנטים.

הפרלמנט האירי הכריז שג'יימס נשאר המלך.^[5] על פי דרישתו של ג'יימס, הפרלמנט האירי העביר חוק למען חופש המצפון שהעניק חופש דת לכל הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד.^[6] בבית הנבחרים חסרו 70 חברים מאחר שלא היו בחירות במחוזות הצפוניים; כתוצאה מכך חבריה היו ברובם המוחלט קתולי.^[7] לאור דרישת הפרלמנט, אושר חוק להחזרת אדמות שנלקחו מהקתולים האירים בימי קרומוול.^[8] לאחר תבוסה ביולי 1690, תומכי ג'יימס נטשו את דבלין ונסוגו ללימריק, בעוד ג'יימס עזב את אירלנד. לאחר שהסכם לימריק באוקטובר 1691 סיים את המלחמה בין תומכיו למתנגדיו, כל החקיקה שנחקקה על ידי הפרלמנט שכינס ג'יימס הוכרזה כבטלה על ידי הפרלמנט של אנגליה. הפרלמנט האירי משנת 1695 העביר חוק שהכריז על כל הפעולות כבטלות והורה להשמיד את רישומיו.^[9]

התקבלו 'חוקי עונשין', המגבילים את הבעלות על הרכוש הקתולי, החינוך והזכות לשאת נשק, וגירשו את אנשי הדת. כתוצאה מחקיקה זו, הבעלות הקתולית על קרקעות צנחה לרמות זניחות במהלך סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18.^[10] הפרלמנט הורכב כולו מאנגליקנים ונאסר על הקתולים לבחור ולהיבחר.^[11] כך גם כלפי פורשי הכנסייה הפרוטסטנטית - בעיקר פרסביטריאנים, בפטיסטים ומתודיסטים. ההצדקה להדרה מהפרלמנט הייתה בחוק האנגלי, שהיה דומה לחוק ברוב מדינות אירופה באותה התקופה, שקבע שחברי פרלמנט יוכלו להיות אך ורק בעלי אדמות במדינה, ואולם גם האירים וגם פורשי הכנסייה הפרוטסטנטית נושלו מאדמותיהם עם תחילת יישוב אירלנד על ידי האנגלים.

במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-18, התחזק מעמדה של קבוצה אנגליקנית אשר ניסתה קודם כל להגדיר מחדש את הקשר בין האנגלים לאירים.^[12][13] מטרתה העיקרית של קבוצה זו, המפלגה הלאומית, הייתה לשחרר את הפרלמנט האירי מן הכבלים החוקתיים שאסרו אותה. על פי "חוק פוינינגס" משנת 1494 אשר התקבל בימי המלך הנרי השמיני כל החקיקה של הפרלמנט האירי הייתה צריכה לקבל את אישור מועצת המלך בלונדון בטרם תידון בפרלמנט. יתרה מזאת, הפרלמנט האנגלי בוסטמינסטר ראה עצמו בעל סמכות חקיקה המשתרעת על תחומה של אירלנד. בשנת 1782 החליט הפרלמנט האירי, אותו הוביל הנרי גרטן, כי אינו יכול לשאת במגבלות אלו עוד. ב-16 באפריל 1782, מגובה בתמיכה עממית רחבה, הכריז גרטן על עצמאותו של הפרלמנט האירי. על פי ההסדר החוקתי החדש ישררו באירלנד רק חוקי הפרלמנט האירי ופסיקות בתי המשפט האיריים. לאחר חודש של משא ומתן קיבלו האנגלים את ההצהרה.

על אף שהפרלמנט היה עתה עצמאי לכאורה, עדיין היה נתון להשפעה בריטית חזקה, באמצעות מתן שוחד של הממשל הבריטי לבעלי אחוזות איריים, אשר שלטו, למעשה, במחוזות הבחירה, שהיוו את "אחוזתם הפרטית". יתרה מכך, הזרוע המבצעת הייתה נתונה לשליטתם הישירה של האנגלים, ולא סרה למשמעת הפרלמנט האירי. המשנה למלך, מושל אירלנד, ו"ראש ממשלתו", היו עדיין מינויים שמינתה הממשלה בלונדון, ואחיזתם במשרתם הייתה תלויה בפוליטיקה בלונדון ולא בדבלין, כאשר בפרלמנט בלונדון לא היה כל ייצוג לאירים. מחוזות הבחירה לפרלמנט האירי היו לעיתים מחוזות קטנים בשליטתם של יחידים שסרו למרות הבריטים, ושאת ציותם ניתן היה לקנות באמצעות מתן תארים וקצבות. והחמור ביותר, שני שלישים מן האוכלוסייה, הקתולים, היו מנועים על פי החוקים הקיימים מלהיבחר לפרלמנט.

המרד האירי של 1798 הביא את במצב האירלנד בכוח לידיעת הממשלה הבריטית; וויליאם פיט הצעיר, ראש-ממשלת בריטניה, החליט שהפתרון הטוב ביותר הוא איחוד. היא קיווה גם שהאיחוד יסייע להשיג אמנציפציה לקתולים. האיחוד נתקל בהתנגדות עזה בפרלמנט האירי, אך ממשלת בריטניה, באמצעות רכישה בלתי מוסתרת של קולות, במזומן או בהענקת תאירי אצולה וכבוד, השיגה רוב.^[14] הפרלמנט האירי העביר את חוק האיחוד של 1800, אשר למעשה ביטל אותו ואת עצם קיומה של ממלכת אירלנד.^[15] החוק הועבר גם בפרלמנט הבריטי, וקבע את הקמתה של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ביום הראשון של שנת 1801, ואת איחוד הכתרים של בריטניה ואירלנד לישות אחת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפרלמנט של אירלנד בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. {{{מחבר}}}, 750th anniversary of 1st 'Irish parliament' marked, 2014-06-18
2. Colm Lennon, Sixteenth Century Ireland - The Incomplete Conquest (1994), p113, 140
3. Lennon pp. 183, 206
4. Election Day – 1613 – The Irish Story (באנגלית בריטית)
5. John, July 5- Miller, James II, [Yale edition, revised edition], New Haven, 2000, עמ' 226-227, ISBN 978-0-300-14341-6
6. Tim Harris, Revolution : the great crisis of the British monarchy, 1685-1720, London: Allen Lane, 2006, עמ' 440, ISBN 0-7139-9759-1
7. Tim Harris, Revolution : the great crisis of the British monarchy, 1685-1720, London: Penguin, 2007, עמ' 437, ISBN 978-1-4101-6523-7
8. Tim Harris, Revolution : the great crisis of the British monarchy, 1685-1720, London: Penguin, 2007, עמ' 444, ISBN 978-1-4101-6523-7
9. Davis, Thomas Osborne (1843). The Irish Parliament of James II. University College Cork, עמ' 54
10. The Road to Northern Ireland, 1167 to 1921, www.bbc.co.uk (ב־)
11. Penal Laws in Ireland - Illustrated History of Ireland, www.libraryireland.com
12. Multitext - Politics and Administration in Ireland, 1770-1815., web.archive.org, ‏2012-01-27
13. Grattan's Parliament - History of Ireland and Her People, www.libraryireland.com
14. Act of Union | United Kingdom [1801 | Britannica], www.britannica.com (באנגלית)
15. Morley, Vincent (2002), Irish opinion and the American Revolution, 1760–1783 Cambridge: Cambridge University Press, p. 4, retrieved 20 January 2012